אזרחים סוג ב'

איך אפשר לצמצם את הפערים בין המרכז לפריפריה?

צביקה גרינגולד / צילום: איל יצהר
צביקה גרינגולד / צילום: איל יצהר

1. בואו ניתן למספרים לדבר בעד עצמם: העיפו מבט, בבקשה, בטבלה המצורפת. שלפנו את המספרים המופיעים בה מדוחות הביטוח הלאומי על משכורות השכירים בישראל. מדובר בנתוני אמת שמופקים מנתונים על יותר מ-3 מיליון שכירים בישראל - לא סקרי שכר של הלמ"ס ולא ניחושים כאלה או אחרים, אלא נתונים הנלקחים מכל תלוש ותלוש. הנתונים בטבלה, הנכונים לשנת 2011, הם האחרונים שזמינים. מדובר בדוח מפורט מאוד, המפורט ביותר בישראל - מופיעים בו נתונים לפי יישובים, על גברים ונשים, וגם על שכר של זוגות עובדים.

עיניכם הרואות: השכר למשרת שכיר ביישובים מבוססים כמו רמת השרון, גבעתיים או תל אביב גבוה פי שניים לערך, ואף יותר, משכר השכירים ביישובים בדרום, אותם יישובים שמטווחים ברקטות כבר שנים ארוכות. הפערים מתרחבים עוד כשמדובר בזוגות עובדים: שכרו של זוג עובד ברמת השרון גבוה פי שלושה לערך מזוג עובד באופקים או בנתיבות. פערי שכר הם חלק מהמשחק הכלכלי, זה ברור, השאלה היא רק אם הם מידתיים. האם פערים של פי שניים ופי שלושה בין יישובים שהמרחק ביניהם הוא עשרות קילומטרים בסך הכול אכן משקפים את המציאות הכלכלית? האם הם נוצרו רק בגלל כישרון, יזמות וכל הסיסמאות היפות הללו, או שבמגרש המשחקים לא ניתנה הזדמנות שווה של ממש לכולם?

2. בניסיון לקבל תשובות ולמצוא פתרונות, שוחחנו השבוע עם צביקה גרינגולד, אחד האנשים המרתקים והמרשימים ששמענו, בלי הגזמה. מדובר באיש עם עבר צבאי מפואר, ניסיון עסקי, ניסיון מוניציפלי, חוכמת חיים, ראייה מפוכחת, אבחנות חדות ופוקחות עין, ומעל לכול - מסע החיים לא הפך אותו למנותק ואטום לסביבתו, כפי שקורה, למרבה הצער, לאנשים עם הרבה פחות ניסיון ושנים ממנו.

גרינגולד, 62, קיבוצניק מלוחמי הגטאות, קיבל את עיטור הגבורה במלחמת יום כיפור. הכוח בפיקודו, שקיבל את הכינוי "כוח צביקה", הצליח לבלום כוחות סוריים גדולים בדרכם לכבוש את מחנה נפח ולהתקדם לעבר נהר הירדן. הוא היה פעיל במגזר הקיבוצי בהצלחה רבה, הוביל כגזבר את קיבוץ לוחמי הגטאות בתקופות משבר והיה שותף להקמת מפעל טבעול, שהפך את הקיבוץ לאחד העשירים בישראל. לאחר מכן עבר לתעשייה הכימית והפטרוכימית בארץ ובעולם, ושימש כמנכ"ל בתי הזיקוק בחיפה. בשנת 2008 הגיע לאופקים, לאחר שמונה על ידי משרד הפנים ליו"ר הוועדה הקרואה. הוא שימש בתפקיד עד 2013. לפני פחות משנה, עם סיום תפקידו, קיימה עמו סטלה קורין ליבר ראיון נוקב ב"גלובס". מבצע "צוק איתן" הוא הזדמנות מצוינת לחזור אליו למונולוג מטלטל. אפשר שלא להסכים, אפשר להתווכח, אבל אי אפשר להישאר אדישים לדבריו.

ההיסטוריה: המדינה הפרה את החוזה שלה עם העולים

"הגעתי לפני 6 שנים לתפקיד ראש עירייה ממונה באופקים. אף שנפגשתי עם האוכלוסיות הללו, עם האוכלוסיות הפחות מבוססות, גם בשירות הצבאי וגם במפעלי התעשייה, וחשבתי שאני מכיר את המציאות שבה הם חיים, פגשתי שם מציאות שונה לחלוטין. מציאות קשה, וקשה בעיקר בגלל התחושה שיש פה, מה שנקרא 'הסכם שהופר'. המדינה, ואני לא חושב שמאחורי העניין הזה מסתתר מישהו עם תוכנית, אבל בפועל המדינה שלחה אותם לקרב בלתי אפשרי, חסר סיכוי. ולמה? כי כשהגיעו העולים החדשים בשנות ה-50, בעיקר מצפון אפריקה, מרוקו, תוניס, לוב, יישבו אותם בעיירות פיתוח. וזה להבדיל מצורת ההתיישבות המקובלת שהייתה בארץ - התיישבות חקלאית במושבים ובקיבוצים. אגב, הקיבוצים סירבו באותה תקופה להשתתף בקליטת העלייה הזאת. העולים נקלטו במושבים ובעיירות, בהתאם לרציונל הבא: במושב אנחנו נספק לעולה החדש אמצעי ייצור, תקרא לזה הון-קפיטל או איך שאתה רוצה, נתמוך בו, נלמד אותו, נסבסד אותו וכך הוא יקים עסק ויישוב חקלאי ויתקיים, ואילו בעיירות הפיתוח האנשים יהיו שכירים ויתפרנסו לא מהון שהם מקבלים מהמדינה, אלא מהעמדת כוח העבודה שלהם לטובת בעלי ההון. המדינה ניסתה לספק לשכירים מעיירות הפיתוח עבודות יז ומות ולשלוח את העולים החדשים לעבוד בקיבוצים, אם בחקלאות ואם בתעשייה שהתחילה להתפתח. בשלב מסוים, אני לא יכול להגיד לך בדיוק מתי, היא זנחה את האחריות הזאת ואמרה: נעבור לשיטה של עידוד. התחילו לעודד את הפיתוח התעשייתי באמצעות תמריצים - מענקים, הטבות מס וכדומה. כל העידוד הזה בנוי על עידוד הון, כלומר אם אין לך ההון הבסיסי ההתחלתי, אתה לא יכול לקבל את התמריצים.

"כמובן, תושבי עיירות הפיתוח לא יכלו ליהנות מזה, כי לא היה ברשותם ההון הבסיסי. מי נהנה מהחלוקה לאזורי פיתוח? מי שהייתה לו יכולת לגייס שני דברים: גם הון ראשוני וגם יוזמה, שזה בעיקר התנועה הקיבוצית, וכשחוק עידוד השקעות הון התפשט גם לחקלאות, אז גם המושבים התחילו ליהנות מזה, מסבסוד הון ומסבסוד פרויקטים חקלאיים וכדומה. היושבים בעיירות הפיתוח נשארו מאחור. אתה רואה את הדברים האלה גם היום, למשל, כששר האוצר יוזם חוק של 0% מע"מ - זו חקיקה שמעודדת בעלי הון. מי שמסוגל לגייס 1.6 מיליון שקל או פחות נהנה מזה, מי שלא מסוגל - לא נהנה. אני טוען שיש שתי אפליות, האחת היא בין מרכז לפריפריה והשנייה היא בין עיירות הפיתוח ליישובים החקלאיים שמסביבן.

"אמרו לבן גוריון, מה אתה בונה עיירות פיתוח, אין פה בסיס כלכלי. הוא אמר: קודם נבנה, אחר כך נטפל בבעיות, כי היה צריך לקלוט עולים, אז בנו ושכחו לטפל בבעיות, והשאירו את זה ככה, ויש לובי חקלאי ויש לובי פוליטי ויש עוד לובי כזה או אחר, ונורא קשה להזיז את זה".

העולה שקיבל דירה בשיכון ברמת אביב לעומת העולה באופקים

"בוא ניקח לדוגמה עולה חדש מרומניה שהושיבו אותו בשייח' מוניס, היום רמת אביב, לעומת עולה חדש שהושיבו אותו בשיכון באופקים. מה הסיכויים של העולה החדש באופקים? לא הייתה לו ואין לו עלייה משמעותית בערך הנכס שלו, שלא שווה הרבה, לעומת אותה דירת שיכון ברמת אביב ששווה היום מיליונים. הנגישות שלו לתעסוקה ולפרנסה הרבה יותר נמוכה, אז גם העושר המשפחתי והאישי הוא הרבה יותר נמוך. הנגישות שלו ושל ילדיו להשכלה - ברמה התיכונית, העל-תיכונית והאוניברסיטאית - פחותה בהרבה מאשר במרכז. כל זה דוחף ליצירת פערים שהולכים ומתחזקים. לדעתי, הם התחזקו בעיקר כאשר בשנות ה-90, בתקופת רבין, התחילו לפרק את המשק ההסתדרותי ונתנו לכלכלה החופשית לנהל את המשק. אז העשירים התחילו להתעשר הרבה יותר והעניים להיות עניים הרבה יותר. וזה ממשיך עד היום. ברמה המקומית, בפריפריה, היישובים הכפריים - הקיבוצים והמושבים שסביב עיירות הפיתוח - סובלים הרבה פחות כי הם נהנים מקפיטל, מהון שהם קיבלו מהמדינה. הם נהנו מקרקעות ואמצעי ייצור, מכסות מים, מכסות ייצור, סבסוד הון מסיבי לאורך כל השנים ובנייה של חברה ייחודית בעלת צביון אידיאולוגי משותף שיכולה לייצר איכות חיים ולמשוך אוכל וסייה איכותית ולשמר אותה, מה שבעיירות הפיתוח לא קיים. נוסף על כך, המועצות האזוריות - ואני מבדיל בין יישוב למועצה האזורית, לשלטון המוניציפלי שלה - המועצות האזוריות בחלוקה היסטורית שולטות על כל המרחב הפתוח, מרחב שמייצר הכנסות, מרחב שמאפשר לך לשלוט בכל האלמנטים התכנוניים האזוריים ולתת העדפה ברורה להתיישבות הכפרית על פני התיישבות בעיירת פיתוח. גם בחלוקת ארנונה, גם בכל הנושא התכנוני, למשל היכן יוקמו גופים מייצרי ארנונה. לדוגמה, יש החלטה מלפני כמה שנים של משרד המסחר והתעשייה, היום משרד הכלכלה, שסבסוד תעשייה ועידוד תעשייה יהיו רק במרחבים אזוריים ולא באזורים צמודי ערים, מה שמעביר את ההכנסות מהארנונה למועצות האזוריות על חשבון עיירות הפיתוח. הדוגמה הקלאסית היא שהארנונה של תחנת הרכבת של שדרות משולמת למועצה האזורית ולא לעיר שדרות, אף שהיא משרתת את העיר שדרות. זו רק דוגמה קטנה.

"הרי ידוע לכל אחד שעיר שרוצה להעניק שירותים ברמה גבוהה לא יכולה להסתפק בארנונה למגורים, ואפילו יש איזה מדד שאומר שעיר שההכנסות שלה מהארנונה למגורים הן גבוהות מ-50% תהיה עיר שלא מסוגלת להעניק שירותים ברמה מספקת. השירותים האלה - תעשייה, שירותים, היי-טק, ממשלה - מתרכזים בערים הגדולות והכנסות ארנונה מאסיביות הולכות לכיס של העיריות".

אבסורד הארנונה: העיריות החזקות גורפות את השמנת, החלשות נותרות בלי כלום

"שר הפנים יכול להעביר שטח עם העברת ארנונה מלאה, הוא יכול לעשות חלוקת הכנסות בשטח שלא עבר - יש לו כל הכלים, הבעיה היא שהוא צריך לעשות את זה. אני טוען שהמועצות האזוריות הן תוצאה של משהו היסטורי - כך קמה המדינה - וחסר גוף מוניציפלי שנקרא מחוז, השולט על הנכסים המרחביים ומחלק את ההכנסות שלו משיקולים של שוויון ואיזושהי אסטרטגיה. את התפקיד הזה לוקחות המועצות האזוריות ומנצלות את זה. יש מועצות אזוריות מאוד מאוד עשירות, כמו המועצה האזורית תמר (השואבת ארנונה ממפעלי כיל והמלונות בים המלח). גם רמת נגב של שמוליק ריפמן, שהוא יו"ר המועצות האזוריות. הם מתנהגים ומתנהלים כאילו הם היו פה ראשונים, כאילו הם הקימו את המדינה אז הכול שלהם, ותגידו תודה.

"קח לדוגמה את אופקים. הקו התוחם את הגבול המוניציפלי שלה הוא על 9,000 דונם. היא מוקפת בשטחים של מועצה אזורית מרחבים, שיש לה 120 אלף דונם. תראה את צומת גילת, שמבחינה מסחרית אפשר לפתוח בו קניון או תחנת דלק ולקבל ארנונה - האם בגלל שאופקים נמצאת במרחק 3 ק"מ מהצומת היא אינה זכאית ליהנות מזה? האם שדה תעופה חצרים, חלק משטחי האימון בצאלים, בסיס במשמר הנגב, משרד החקלאות, המרכז האזורי של מחוז הנגב - כל אלה במרחבים - האם הם צריכים לשלם ארנונה רק למרחבים ולא לאופקים? האם אופקים, כשהיא רוצה להתפשט ולתכנן שטח נוסף למגורים ולתעשייה, צריכה לקבל את הסכמת ראש מועצת מרחבים? בלי זה היא לא יכולה להתקדם קדימה? אלה אבסורדים נוראיים, ואלה דברים היסטוריים.

"שר הפנים גדעון סער מתהדר בכך שהוא העביר איזה 300 דונם מראש פינה לחצור הגלילית. נו, מה זה? אם הוא רוצה לעשות מהלך ממשי, הוא צריך להכריז על הקמת צוות שיעשה רפורמה כוללת בכל הנושא הזה של שטחי שיפוט ותכנון וחלוקת ארנונה. אמרתי לאלי ישי, קודמו בתפקיד, ולאנשים באוצר: אם היו עושים חלוקת הכנסות הוגנת של ארנונה ממשלתית, שעומדת על כמיליארד וחצי שקל בשנה, כל העניין של מענקי האיזון שעומדים על כ-2.8 מיליארד שקל היה נראה אחרת (מענק איזון הוא מענק של משרד הפנים שנועד להשלים פערים בין הכנסות הרשות המקומית להוצאותיה - א"צ). לכן אני אומר שיש פה עניין של צדק ורצון לתקן עיוותים יותר מאשר עניין תקציבי. לצערי הרב, אני מסתכל על הממשלה ועל הנכונות שלה לבצע מהלכים מרחיקי לכת ברפורמות, ואני רואה שאין מי שמסוגל לעשות את זה שם. ואני לא מדבר על הממשלה הקונקרטית הזאת, זה נכון לכל הממשלות בעשרות השנים האחרונות".

מדיניות הרווחה והספירלה השלילית של עיירות הפיתוח

"נלך מכאן לרמת השירותים שמעניקה עיירת הפיתוח, אם זה בצפון ואם זה בדרום. יש תרגיל שקוראים לו 'מצ'ינג'. המדינה אומרת OK, אתה צריך לעשות פעילות בתחום הרווחה? לדוגמה, להוציא ילד בסיכון מהבית ולהכניסו לאיזשהו מוסד, פנימייה, שיאפשרו לו לחיות? אז הרשות המקומית שהילד נמנה עם תושביה צריכה להמציא 25% מעלות הדבר הזה כדי לקבל את ה-75% הנוספים ממשרד הרווחה. ברור שקשה לעיריות עניות להמציא 25% מהעלות, אז הן לא נותנות שירות לתושבים. אבל האבסורד הגדול יותר הוא העודפים הנשארים במשרד הרווחה מתוך פחד שיקוצצו, אם לא יהיה ניצול תקציבים מלא.

כמו שאתה מכיר את המדיניות התקציבית של הממשלה, לקראת סוף שנה הולכים לערים החזקות ואומרים להן: אתן רוצות תוספת תקציבית, אז יש לכן מצ'ינג, קדימה. כך נוצרת פה ספירלה, ואלה דוגמאות על קצה המזלג. כל העניין הזה יוצר דבר אחד שהוא הגורם המרכזי לעליבות של עיירות הפיתוח, או מה שהגדרתי גטו חברתי; נוצרת בתחום הדמוגרפי ספירלה שלילית.

עיירות הפיתוח נחשבות מקום שלא מספק רמת חיים ואיכות חיים סבירות. כל האוכלוסיות האיכותיות בנות המקום - ברגע שהן נעמדות על הרגליים מבחינה השכלה וכדומה - עוזבות ומאחור נשארות רק אוכלוסיות חלשות. אוכלוסיות חלשות מחלישות את היישוב עוד יותר, יוצרות לו תדמית עוד יותר עלובה ומחזקות עוד יותר את התדמית הזאת ואת המצב העלוב של היישוב".

הפתרונות: דרושה בעיקר תוכנית אסטרטגית, לא תקציב

"הפתרון לכל מה שאמרתי עכשיו הוא לשנות את הספירלה הזאת. יישוב איכותי מותנה באוכלוסייה. אם יש אוכלוסייה איכותית, היישוב איכותי. אני כבר לא מדבר על החלטות תכנוניות, למשל מה שקורה בסביבת ערד, שמקימים שם יישובי לוויין כאלה כמו עומר ולהבים. כל החבר'ה האלה, במקום לחזק את הערים הקיימות - ערד, באר שבע, דימונה, אופקים וירוחם, מחלישים אותם.

תוסיף לזה גם את ההרחבות ביישובים החקלאיים, שכבר מזמן לא חקלאיים - הן נותנות איכות חיים בפריפריה ברמה שהיא הרבה יותר אטרקטיבית מהיישובים העירוניים, וגם זה מחליש אותם. היציאה מהספירלה הזאת היא עניין של אידיאולוגיה: הממשלה צריכה להחליט אם היא רוצה יישובים ברמת שוויוניות סבירה ואם היא רוצה פריסה של התיישבות יהודית פורחת בכל רחבי הארץ או שהיא רוצה לתת לכוחות השוק לנהל את העניינים, ואז אוכלוסיות חלשות כמו חרדים וערבים ימשיכו להיכנס לעיירות הפיתוח - בין אם זה לנצרת עילית ובין אם זה לכרמיאל או אופקים.

"אם המדינה רוצה יישובים חזקים, ומדובר על 20-25 יישובים, לדעתי עם תקציבים לא גדולים ותוכנית אסטרטגית אפשר לעשות בהם מהפך. כשהייתי באופקים, הייתי בקשר עם גורמים שהיו מוכנים, כתוצאה מהפרויקט הנהדר של ישראל כ"ץ וביבי - רכבת וכבישים לפריפריה - לבוא להתיישב בעיירות פיתוח, בצפון ובדרום, ולבנות שם איכות חיים בלי לשנות את מקום הפרנסה הנוכחי שלהם - בהיי-טק, באקדמיה בכל מיני מקומות. כלומר, יש ניצנים מאוד חיוביים אבל אין מדיניות, ויש ניצול פוליטי לאורך כל השנים.

יש ניצול פוליטי של עיירות הפיתוח בגלל האוכלוסיות החלשות, בגלל המנהיגות הלא מנוסה. מאוד קל למשוך אותן בהבטחות שווא שלא מוכיחות את עצמן לאורך השנים.

"צריך לעשות סדרה של פעולות שיגרמו לאוכלוסיות חזקות יחסית לבוא להתיישב ביישובים האלה, כדי שלאט לאט יהפכו בהם לרוב דומיננטי וינהיגו אותם להצלחה. בשיחות שהיו לי עם שמעון לנקרי, ראש עיר מאוד מוצלח בעכו, הוא אפילו נתן לי מדד. לנקרי אמר לי, ברגע שיש לך בעיר 20% מבתי האב שהם אוכלוסיות חזקות - וחזקות זה לאו דווקא מבחינה כלכלית, אלא בעיקר אנשים שהם לא עדר, שאי אפשר לקנות את הקולות שלהם, שרואים את האינטרס שלהם ושל הקהילה שהם חיים בה ופועלים על פיו ולא על פי כל מיני מסרים אחרים - ברגע שאתה מגיע ל-20% כאלה בעיר שלך, היא עוברת מצמיחה שלילית לצמיחה חיובית, ואני חושב שבעכו הוא הוכיח את זה. עכו זו עיר שקיבלה הרבה משאבים, עיר מאוד מסובכת, שיש בה אוכלוסייה ערבית ויהודית, אבל בשנים האחרונות היא פורחת. אני לא מכיר לפרטי פרטים את עכו, אבל מבחוץ נראה לי שמתחולל שם מהפך גדול. מהפך כזה יכול להתחולל בכל מקום אם הוא יקבל טיפול נכון. המשמעות התקציבית של זה היא לא בשמים, ממש לא בשמים. זה לא משהו שיהפוך את תקציב המדינה אפסייד-דאון".

הפוליטיקה: את מרצ לא מעניינת הפריפריה, את יש עתיד לא מעניינים העניים

"אני לא מפנה את הביקורת למפלגה כזו או אחרת. לא מזמן ביקש ממני מישהו להתפקד למרצ כדי לעזור לו להיבחר לחבר כנסת מטעם המפלגה. קראתי את המצע של מרצ. לא מצאתי שם מילה על פריפריה, על חיזוק הפריפריה. מילה! יש עתיד היא מפלגה של מעמד הביניים. כל המדיניות שלה, כל המחאה החברתית שהייתה ב-2011, מדברת על מעמד הביניים. היא לא מדברת על העניים ועל האנשים המקופחים בפריפריה.

אז אין לעסק הזה אבא. יושבים בראש הרשויות האלה ראשי ערים שמתהדרים בהצלחות, אבל בינינו, באופן אובייקטיבי, אתה מסתכל על שדרות ועל נתיבות ועל אופקים ועל ירוחם - אין בהן שינוי מבני מהותי. זה נובע מחוסר מדיניות, מהפרת ההסכם שבמסגרתו שלחו בן אדם מנמל חיפה לגור באופקים ואמרו לו 'אנחנו נדאג לך'. לחקלאי נדאג ככה ולך נדאג ככה, ואותו עזבו בשלב מסוים ולא חזרו אליו יותר. וזהו. אני חושב שהפריסה הגיאוגרפית היא חשובה ואני חושב שתחושות של סולידריות ושוויון הן חשובות למדינת ישראל כדי לעמוד באתגרים שלה - הכלכליים, החברתיים, הביטחוניים, ואני חושב שהממשלות שלא עוסקות בעניין הזה במשך עשרות שנים חוטאות לעניין שאפשר היה, ועדיין אפשר, להעמיד אותו במקום אחר, ברמה אחרת".

כיפת ברזל זה יופי, אבל מה עם כיפת ברזל חברתית?

"בימים כאלה קשה לדבר נגד מערכת כיפת ברזל. גאדג'ט כזה, שכולם מסבירים כמה הוא חשוב לביטחון ישראל. הכול כמובן נכון, ואני לא מזלזל בזה, אבל מישהו שאל מה המחיר של זה באלטרנטיבות? האם חוסן אזרחי וחברתי הוא פחות חשוב מחוסן רקטי כזה או אחר? את השאלות האלה אף אחד לא שואל ואף אחד לא נותן להן תשובות, וזה נמשך כמו שזה נמשך".

הפערים החברתיים
 הפערים החברתיים

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988