אושרת קוטלר: "סימסו לי שיאנסו את הילדות שלי בעזה"

‎מסע בין נקודות השידור של חדשות 2 ו-10 מחדד את הדברים שרואים רק משם ■ דני קושמרו: "הטילים רוצים להרוג אותי, את המשפחה שלי, את החברים שלי. אני לא מהאו"ם" ■ נדב איל: "הפעם קיבלנו סימפטיה מהתקשורת הזרה"

"אתה רואה שם?", מצביע כתב FOX NEWS בישראל אל האופק ממנו מיתמר עשן שחור, "הייתי פה והייתי שם. שם זה הצד המפסיד". אחרי שבועיים בתוך עזה המופגזת, הוא הצליח להיחלץ לתוך שטח ישראל. היציאה מהרצועה לא הייתה פשוטה, ושורה ארוכה של תיאומים מאחורי הקלעים התבקשו בכדי לאפשר את מעברו לישראל יחד עם חבורת כתבים זרים אחרת. כתבים ישראלים, כידוע, אינם מורשים להיכנס לרצועה שלא בצמוד לכוחות צה"ל.

"עכשיו אתה בטוח", אני אומר לו כשאנחנו עומדים על אחת מהגבעות שבקצה שדרות, מהן רואים היטב את התקיפות בצד האויב, וגם השיגורים היוצאים ממנו. "בטוח יותר", הוא מתקן. הוא מבקש שלא אצטט אותו, ולא רוצה להתראיין.

על תלי העפר הצרים והחשופים מצטופפים זה לצד שזה מקומיים משועממים, צלמי סוכנויות מזיעים וכתבים זרים שמעדיפים לדבר כמה שפחות עם המקומיים. בדיוק במקום ההוא הותקף רק יום קודם כתב ה-BBC בערבית, לאחר שכתבת ה-CNN וצלם דני העזו לבקר את באי הגבעה ואת מנהגם המשונה.

"זה די ברור שהעימות הזה מאוד מאתגר ממדים שונים של חופש ביטוי, והראשונים שיחטפו את זה באופן טבעי זה הכתבים הזרים", אומר עורך חדשות החוץ של חדשות 10, נדב איל.

- האיבה שהתפתחה כלפי הכתבים הזרים, לפיה הם נגדנו, עוד לפני הדיווח הראשון, היא נכונה?

"ממש לא. במבצע הזה יותר מכל עימות אחר, לפחות לא מאז האינתיפאדה השנייה, אנחנו מקבלים איזון קדוש, מקבלים סימפטיה, בגלל הסירנות שנשמעות בכל מקום. זה נכון שהם מראים גם את התמונות בצד הפלסטיני. אבל העמדה הישראלית ביחד לחמאס התקבלה, העולם רואה אותו כארגון איסלמיסטי. זה בהחלט הישג".

"החיים הם רק עבודה"

אפשר לדווח מעזה, יספר שלא למצלמה העיתונאי האמריקאי, אבל קשה מאוד. פעמים רבות הדיווחים הצטמצמו לרדיוס סביב המלון בו שוהים הכתבים הזרים, אחרת חייהם היו בסכנה ממשית.

בדרום הישראלי המציאות אחרת. נראה שהחיים נמשכים על-פי מסלולם, ולא אחת עולה המחשבה איך כתב אורח-לרגע יכול באמת להבין לעומקה את המציאות הקשה, כשהוא לא רואה זוועות מול עיניו.

אולם מי שחי בדרום, כמו הכתבים הישראלים המשדרים מחבל הארץ הזה לאורך השנה, מרגיש היטב את רוחות המלחמה. הכבישים המתרוקנים, תנועת הרכבים הצבאיים, החרדה בעיני האנשים ואפילו ריחות של אבק שריפה באוויר בואכה יד-מרדכי. וכמובן האזעקות והעיניים שתמיד מביטות למעלה.

"החיים הם רק עבודה", אומר אלמוג בוקר, כתב חדשות 10 בדרום, אותו פגשנו באוהל שהוקם בעבור עיתונאים מחוץ לבית-החולים סורוקה בבאר-שבע. "אשתי והילדים יצאו מהבית ביום שהתחיל המבצע, ומאז הם מתגלגלים מבית לבית. יצא לי פעמיים לצאת ולראות אותם. אתה מרגיש לא פייר שאתה לא איתם".

- מתי הבנת שאתה הסמל של המבצע?

"בימים האחרונים התחלתי להרגיש משהו שונה. פתאום אתה נכנס וכותב משהו בפייסבוק ומקבל 9,000-10,000 לייקים, אלה מספרים שלא דומים לשום דבר. אבל ייגמר המבצע, וממשיכים הלאה".

- אנשים שלא חיים בעוטף עזה יכולים להבין מה עובר על האנשים בדרום?

"אף אחד לא יכול להבין. גם אני כתושב באר-שבע לא הבנתי מה זה לחיות בעוטף עזה, עד שעברתי לגור שם. זה סרט אחר לגמרי, זה סרט מלחמה שנמשך כל השנה. פעמיים-שלוש ירי בשבוע, אתה לוקח ילד בן שנתיים וחצי, מרים אותו מהמיטה ורץ איתו לממ"ד, ובבוקר חושב פעמיים באיזה מסלול לנסוע כשאתה לוקח את הילדים לגן. מצד שני, החיים בקהילה כזו כמו כשאני חי בה בקיבוץ זיקים לא דומה לשום דבר. בגלל זה אני גם מבין את התושבים, שלא לוקחים את הרגליים ובורחים מהמקום".

- מה יש באנשים האלה ששונה כל-כך ויש בו כזו עמידות?

"קודם כל אלה אנשים מאוד חמים, נותנים כל-כך הרבה אהבה, מגיעים אלינו, מציעים לבוא לישון אצלם בבית ולהתקלח, מעבירים אוכל כל היום. זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר. אלה חיי קהילה שאחד מכיר את השני, אנשים דופקים בדלת ומציעים לך לעשות כביסה וקניות. לא תשמע מהם שום תלונה".

- זו המון מעורבות רגשית אישית, לא?

"אתה חי באזור הזה. זו הסיבה בגללה שאנשים כל-כך התחברו אליי במבצע הזה. אתה לא יכול שלא להיות חלק מהסיפור".

חיבוק מהציבור בדרום

הבית של חדשות 2 בשדרות, הוא חדר צדדי ומקורר ליד מספרה מקומית שנראית נטושה בימים אלה. העיר כולה נעה בין שגרה זהירה לאזעקות צבע אדום, וברחובות המרכזיים קשה לראות אנשים. אלה שכן צמודים למרכז המסחרי שברחוב ההסתדרות של העיר, מתורגלים בנוכחות המצלמות והכתבים. הם מדקלמים את פרוטוקול השיחה התקשורתית, מספקים באחת את פולקלור המצוקה והקיפוח שהתקשורת כל-כך אהבה לצלם במהלך השנים.

תמיר סטיינמן הוא הכתב בדרום של חדשות 2. כמו בוקר, עורו כבר אדום מהשידורים הבלתי פוסקים תחת השמש. "מגיעים בשעות הקטנות של הלילה וישנים כמה שעות. לפעמים קשה בלילה, כי צריך להיות מחובר כל הזמן. קשה לך להתנתק. גם באמצע הלילה יש טלפונים והודעות, על מה שקורה בגדר, בגבול עזה, ועל מה שקורה כאן. נפילות, יירוטים. יש המון אירועים, וקשה להשתלט על כולם. גם אם אתה במקום אחד - האוזניים שלך באלף מקומות אחרים".

"פעם זה היה צוותים שאתה מריץ בשטח, היום זה הכל סרטונים שאזרחים מצלמים", מספר בוקר. "אם אין לך את האנשים בשטח שבאותו רגע מצלמים ושולחים לך, אתה לא קיים - בטח שלא בשידור מתגלגל של 12-14 שעות. גם כשאתה בבית, מהשעה 6:00 בבוקר כשמתחיל הירי, אתה מסביב לשעון, כמו מזכירה, בודק, מחפש, מעדכן את המערכת, מעדכן את הכתבים בעמדות. זה טירוף".

גם סטיינמן מספר על החיבוק הלא נגמר של הציבור הדרומי. "בימים האחרונים אנחנו קצת בר רפאלי. עוד שבוע-שבועיים זה ייגמר, ונחזור לפרופורציות הנכונות", הוא מספר, "אבל החיבוק הזה נותן לנו כוח".

- יש תחרות בין הערוצים בימים אלה?

"תמיד יש תחרות, אבל בימים האלה, בגלל האינטנסיביות הגדולה, אנחנו בסוג של קומונה כזו. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיעזר אחד בשני. כי כולנו בני אדם, אנחנו מנסים במגבלות של שמירה על הסיפור של כל אחד מאיתנו לסייע אחד לשני".

סטיינמן זכור לצופים כמי שניסה למנוע מעובר אורח לתקוף את גדעון לוי, עיתונאי "הארץ", בזמן שזה התראיין מעמדת שידור באשקלון. "ראיתי שמתנפלים עליו ושמתחילה התקהלות לא נעימה. לא רציתי שתהיה מהומה, והיה חשוב לי לתת לו לדבר".

- יש שאומרים שבימים אלה לא צריך לתת לגדעון לוי לדבר. מה אתה חושב?

"אין שום בעיה. זו התקשורת, וזו הדמוקרטיה. חשוב לתת לכולם לדבר, במיוחד במלחמה".

"יש הרבה חולי נפש"

סביב הפאנל בשולחן של חדשות 10 על גג עיריית תל-אביב דווקא עוקבים בשלווה אחר היירוטים בשמי גוש דן.

- יש תחושה שבלחימה הזו, יש ממד חדש בביקורת נגד התקשורת, אולי אגרסיבי יותר. אתם מרגישים את זה?

"הימין יצא מדעתו", פוסקת מגישת החדשות אושרת קוטלר, ומיד מחדדת: "הימין הקיצוני יצא מדעתו. והרשתות החברתיות מעצימות את האלימות המטורפת של החברה הישראלית. זו לא רק אורנה בנאי. בפייסבוק של המגזין שלי קיבלתי אתמול הודעות - אני זונה, שיאנסו את הילדות שלי בעזה".

- למה?

"אני באמת לא יודעת. שאלתי איזו שאלה, נראה להם שאני לא נותנת גיבוי לחיילי צה"ל. אלה אנשים פסיכים".

- את עוצרת את עצמך מלהביע את דעותיך?

"לא. אבל להגיד לך שזה לא יושב לי על הבטן? אתמול עליתי לשידור עם כאבי בטן, אין דרך אחרת לומר את זה. יש הרבה חולי נפש. קיבלתי 8-9 הודעות כאלה רק אתמול".

גם עמית סגל, הכתב הפוליטי של חדשות 2, נמצא בתל-אביב באותו זמן, בעמדת שידור מול הקריה. "אני לא מתכחש שיש הרבה יותר ביקורת על התקשורת", הוא אומר. "אבל גם יש הרבה יותר צריכה של תקשורת. אני מסכים עם חלק מהביקורת ואפילו עם חלקה המשמעותי".

- עם מה למשל?

"לא נשאלו כל השאלות הקשות, יותר מדי שנים, צה"ל לא דיבר על האיום האסטרטגי של המנהרות, ואנחנו לא שאלנו, לא הפקנו מספיק טוב לקחים של העבר שבהם צעדנו כמו עדר, כמו למשל בנושא ההתנתקות. לא נשאלו מספיק שאלות קשות. לפעמים התקשורת הישראלית מביאה אנשים שטעו כבר כל-כך הרבה פעמים כדי לפרשן איך פותרים את הטעויות שאותם אנשים חוללו, ועם זאת יש שיפור בתקשורת, והמבצע הזה ייזכר כנקודת תפנית תקשורתית".

- באיזה אופן?

"השינוי התקשורתי הוא בנוכחות של הרשתות החברתיות. נגמר היום שאתה עומד על איזה פודיום ואומר את מה שיש לך להגיד והולך. היום אתה חוטף בחזרה. זה טוב מאוד שימתחו עלינו ביקורת. אי-אפשר שכל עיתונאי ייכנס בראש הממשלה ובראש המוסד, אבל אם אומרים לו איזו מילה באיזה טוקבק או בפייסבוק - אז הוא הרוס. אתה רואה את זה גם בהתלהמות, אבל זה לא קשור לתקשורת ולרשת, זה קשור לעם, ואת זה צריך לפתור לא באמצעים טכנולוגיים".

מי שגילה את עוצמת הנוכחות שלו ברשתות החברתיות הוא דני קושמרו, מגיש המהדורה המרכזית של חדשות 2. "הטילים רוצים להרוג אותי, את המשפחה שלי, את החברים שלי. אני לא מהאו"ם", אומר קושמרו, איש הדרום, שפרסם באחרונה כמה פוסטים שמשכו אלפי לייקים ושיתופים ברשת הפייסבוק. "אנחנו עובדים על דברים מאוד רגשיים. רשמתי באמת פוסט באמת כמה מילים, וזה נהיה מטורף, מיליון צפיות. זה מפתיע גם אותנו".

רק הפרומו?

אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות 10, מדלג ממקום למקום ועובר מאבק השטח לאולפן. "ברגע שהדם רותח, החברה הישראלית רוצה לשמוע דברים יותר מחבקים. אני מקבל SMS'ים של אנשים שאומרים 'לא רוצים לשמוע על הפלסטינים בעזה'. אבל לא צריך לשכוח שאנחנו ישראלים, ואנחנו חוטפים טילים, והאזעקה הבוקר תפסה אותי עם הילד שלי בין השנה ו-9 חודשים ביד אחת ועם הסלולרי בצד השני מדווח על תוצאות המטח".

- וזה יהיה הסוף, המבצע הזה?

"בעיניי זה רק הפרומו לאתגרים הבאים, אני מצטער להגיד את זה. על-פי התחזיות, בחזית הצפונית, במלחמת לבנון השלישית, קו האופק של תל-אביב כבר לא ייראה ככה, לא מבחינת ההרס, לא בנפגעים. אנחנו צריכים לזכור שזה רק הפרומו".

ורק קושמרו מעז להציע למרות הרייטינג העצום של החדשות בימים אלה, לכבות. "עזבו את הטלוויזיה, עזבו את החדשות, נסו להירגע ולראות דברים אחרים. השטף של המידע והבליל האינסופי הוא בעייתי. מבחינת התודעה שלך, מבחינת הנפש".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988