הפליטים מעוטף עזה: "למה שאחזור הביתה עכשיו, ואיך?"

בכפר הנוער ויצו ניר העמק, בכניסה לעפולה, גרים כבר כשלושה שבועות כמאה ושמונים חברי קיבוץ כפר עזה שהתפנו מבתיהם עם התחלת מבצע צוק איתן. 167 קילומטר מהבית, שעתיים נסיעה, עולם אחר: נטול פצמ"רים, אזעקות וחיים במקצבים של 15 שניות, הזמן שבין "צבע אדום" לנפילה. עם הפצמ"רים אפילו את זה אין - שומעים שריקה ומשתטחים.

מי שנמצא כאן הם בעיקר המשפחות עם הילדים הקטנים יותר, ובעיקר האימהות. הגדולים יותר מבלים את זמנם בטיולים עם הצופים, בהתארחויות אצל משפחות ברחבי הארץ (כמה חזרו מיומיים בשוהם והתפלאו ארוכות ועמוקות מהשקט השורר שם. "זה כמו עומר", תיארו). הקטנים נראים בטירוף. רצים על הדשא נטולי פחד ונהנים מכל רגע. "הפחד הכי גדול שלי", אומרת אילנית סוויסה בחיוך, "זה שבסוף המלחמה הילדה שלי לא תרצה לחזור". אבל הילדה המתוקה שלה, רננה בת הארבע, שבמהלך השעה הראשונה מנסה לירות בי חץ ואת השעה השנייה מעבירה בניסיונות לדרוס אותי עם אופניים, דווקא מצהירה: "רוצה לחזור לכפר עזה". למה, אני שואל, לא כיף פה? "כיף", היא אומרת, "אבל לא כמו בבית".

כ-900 תושבים יש בכפר עזה, מתוכם 220 חברי קיבוץ בוגרים, 42 משפחות בהרחבה והשאר שוכרים לזמן קצר יותר, כמו סטודנטים. מיעוט קטן נשאר מאחור - צוותי ביטחון, כמה מבוגרים שסירבו לעזוב וכמה מעובדי "כפרית", שהוכרז כמפעל חיוני.

14 שנים הקיבוץ מופגז. פצמ"רים, קסאמים, טילים - הכול הם ספגו בשתיקה הרואית של קיבוצניקים. לא הפגינו, לא צעקו (גם הפעם נראה שהם לא יעלו על קריית הממשלה, זה פשוט לא הם. אלה אנשים שיודעים לתת, לא כל-כך יודעים לדרוש), לא החצינו את החרדה ולא עזבו. עברו את עופרת יצוקה ואת עמוד ענן, אבל המנהרות של צוק איתן זה כבר סיפור אחר. עכשיו הם אומרים די. יותר מזה, נדמה שהמנהרות התת קרקעיות הציפו בעוצמה יתרה את החרדה התת קרקעית שהייתה שם כל הזמן.

אנשים מעוררי כבוד. קשוחים, שקטים ונחושים - אבל לא יותר חזקים מכל אחד מאיתנו. כשאני אומר להם משהו כמו "לטילים כבר התרגלתם", הם מסתכלים עליי תמיד במין אותו חצי חיוך, מתרגלים בלי להתרגל, כי איך אפשר להתרגל לדבר כזה? הדבר היחיד שעוזר זה הומור שחור.

אנחנו יושבים על הדשא ומדברים. האווירה רגועה, אבל הלחץ זורם מתחת כל הזמן, מבעבע. שלושה שבועות בעפולה לא מוחקים בקלות כל-כך הרבה שנים של סטרס. כולם כל הזמן עם חצי עין על הסלולרי, שמשדר הודעות מהקיבוץ: אזעקה, התרעה, להישאר במקלט. "מי שבא לגור בכפר עזה הוא בדרך כלל אדם אופטימי ושוחר שלום, שמאמין באפשרות לחיים משותפים, אבל לאט-לאט האמון הזה נשחק - ועכשיו פתאום גיליתי שיש לי מרתף מתחת לבית", אומרת אודליה בן-זיקרי, שעברה לקיבוץ משדרות. "תמיד הרגשנו שמשהו קורה למטה. דיווחנו, אבל התייחסו אלינו כמו אל משוגעים. שנים כבר".

"החמאס חופר, והממשלה זורה לנו את החול הזה בעיניים"; "אנחנו לא מאמינים יותר". הבעות חוסר האמון האלה חוזרות על עצמן שוב ושוב. "או שידעו על המנהרות ושיקרו לנו, או שלא ידעו וזה לא פחות חמור ", אומר נועם שטהל, דובר הקיבוץ. "בכל מקרה, בתחושות הביטחון והאמון נפגעו".

אילנית סוויסה עברה מאשדוד. "אני חברת מרצ ועברתי משבר אידיאולוגי", היא מעידה על עצמה. "תמיד הייתי בטוחה שאפשר לדבר, למצוא פתרון. אבל המנהרות האלה זה שבר רציני. איום ונורא. מין הסרת וילון שמאחוריו התגלתה אנרגיה טהורה של רוע ומוות. למה שאחזור הביתה עכשיו, ואיך?".

"עד שבני גנץ לא יבוא אליי וילטף לי את המצח כמו לפצוע צה"ל - ואני פצועת צה"ל - אני לא חוזרת", אומרת בן זיקרי, שהפכה (ובצדק) למרואיינת מבוקשת.

כמה בנות מכיתה י"א חוזרות מטיול (לשוהם) ומתיישבות איתנו. נהרס לנו החופש הגדול, הן מתלוננות. כשנהיה גדולות, אנחנו לא נשארות בכפר עזה, אין מצב. ובאותו משפט אומרות שהן כבר מתות לחזור הביתה, מתגעגעות. למה, אני שואל. מה למה, הן עונות, כי אין כמו בבית. וככה כולם פה: רוצים לחזור ולא מוכנים בשום מצב.

נופש זה לא. אני עושה סיבוב בחדרים - חדרי פנימייה שמעלים בי זיכרונות לא ברורים - ובחדר האוכל (כנ"ל). המון אנשים טובים מביאים אוכל, וממתקים, ועושים פעילויות לילדים. ועדיין - נופש זה לא. אני פוגש את מוטי נתנאל, מנהל הפנימייה. תוכלו למצוא תמונה שלו במילון תחת הערך "בחור טוב". הוא דואג לקיבוצניקים בחיוך, מספר שכל ההיערכויות והשיפוצים שתוכננו להיעשות בקיץ בוטלו וכל הצוות נשאר לעבוד. "יש גיוס", הוא אומר. איך האורחים שלך, אני שואל. "שמע", אומר נתנאל, "ת'אמת - אין להם כל-כך מצב רוח". בכל מקרה, הוא מסכם, הם מוזמנים להישאר כמה שצריך. עד שנפתחת שנת הלימודים, אני אומר. ונתנאל, טיפוס מכיל שכמותו, מנסה לומר שעד אז הכול יהיה בסדר.

נתנאל לא יכול להעריך במדויק את ההוצאות על השהייה הלא מתוכננת, אבל זה אמור לעלות משהו כמו מיליון שקל בסך הכול (משכורות, אוכל, חשמל, מים וכו'). ויצו העולמית אמרה שתישא בעלויות. המדינה בינתיים לא נותנת שקל. מפקירה את תושביה המופגזים בידי תושביה היותר טובים. וזו גם גאווה וגם בושה.

פליטים. זה מה שהאנשים האלה. פליטים בארצם. הם הראשונים שאומרים את זה, כולם. "פליטים דה לוקס", כמו שאומר נועם שטהל, 47, דובר הקיבוץ, "אבל פליטים". המדינה, כמובן, לא מכירה בהם ככאלה - גם בגלל האתוס (המוצדק) של היאחזות בקרקע, גם בגלל הכבוד הלאומי, וגם בגלל עניינים כלכליים. היא מעדיפה לשתוק ולתת להם להסתדר בעצמם. עוד הפרטה, אם תרצו. זו, אגב, גם הסיבה (אני משער) שבגללה צוק איתן לא מוגדר כמלחמה (לפי סעיף 40 (א) לחוק יסוד: הממשלה). מלחמה זה יקר. מלחמה זה פיצויים. מבצע זה במחיר מבצע (יחסית).

רגע יפה: בשמונה בערב, במועדון של כפר הנוער, לפני מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה, רואים את הצומת שלפני הקיבוץ בטלוויזיה - ההקשר לא יפה בכלל, ארבעה חיילים הרוגים - אבל כולם נאנחים בגעגוע. "הצומת שלנו", קוראים הילדים.

מחוץ למועדון אני פוגש את אוסנת קראוס. בעלה הוא תת-אלוף צביקה קראוס, קצין חימוש ראשי שמשתחרר בימים אלה ("מעכשיו הוא רק שלי", היא אומרת, "לא של הצבא". ואחרי שנייה שואלת, "מה בעצם עושים עם בעל בבית כל היום?". אני מציע לה לתת לו עבודות רס"ר). גם היא מציינת שהפעם יותר קשה. אני מבקש הסבר וקראוס לוקחת כמה שניות לחשוב. "יותר מהכול זו עייפות. עוד לא התאוששנו מרצח שלושת הנערים, כל הזמן במתח ובלחץ. מנגנוני הגנה נפשיים זה כמו בצל, כל הסלמה מורידה קליפה, ועוד קליפה ועוד אחת, עד שזהו, אין יותר. והמנהרות האלה... ידענו כל הזמן, אני חושבת, אבל הדחקנו. ופתאום זה בפרצוף שלנו".

"שגרת חירום". אני מת על המושג הזה. ארז יצקן, 46, שנולד בכפר עזה ועובד במפעל "כפרית" בקיבוץ, נראה קצת פחות מת עליו. המפעל, כפי שכתבנו קודם, הוכרז כמפעל חיוני, לאור העובדה שהוא מייצר רכיבים לתעשיית הפלסטיקה. יצקן מחייך נוכח האוקסימורון "שגרת חירום" ומנסה להסביר מה זה אומר בעצם: "אתה צריך לתכנן כל דבר מראש, כל רגע ורגע - לאן אתה הולך, את הדרך בה אתה הולך, כמה זמן ייקח, איפה אפשר ללכת יותר לאט ואיפה צריך למהר. כל הזמן להיות מוכן. שום דבר לא ספונטני". אני חושב על השוטטות העצלה, הבטלה, הנעשית בשביל עצמה בלבד, היא הדבר הכי מקסים שיש, ומתעצב.

על החיים בקיבוץ עכשיו ועל ההבדל בין המערכה הזו לאחרות אומר יצקן: "האוכלוסייה עייפה. לאה". אני שואל אם אנשים בדיכאון. לא, אומר יצקן, אנחנו חזקים. אבל יחד עם זה, לאף אחד כבר אין כוח. אנחנו מוכנים לעזוב את הבית, רק שיהיה קצת שקט. די. "המדינה קנתה אותנו בעסקה: שקט תמורת מיגון. אבל העסקה הזו כבר לא תקפה יותר. זהו".

כפר עזה, כאמור, מורכב מכמה אוכלוסיות שונות (חברי הקיבוץ, התושבים החדשים שאינם חברים והסטודנטים), ויש שוני בין הקבוצות, מן הסתם. לא שוני בולט - אבל הוא שם. הקהילה מתגבשת, אבל זה לא קיבוץ הומוגני. הוותיקים מתאפיינים במצע זיכרונות אחר, שעליו מונחת החרדה הנוכחית, כמו גם האכזבה: בילדות ערכו קניות בשוק של עזה, שחו בחוף הים של עזה ועוד. זה מעניין לראות.

יצקן אומר שאם ככה זה היה, אז זה גם יכול לחזור. כמי שגר בעוטף עזה מאז ומתמיד, חווה את ההידרדרות "עם השנים והאינתיפאדות". ועדיין, הוא אומר, "אני מאמין בשלום". כולם אומרים לי את זה. פה אין "מוות לערבים" או "לשטח את עזה". פה הדיבור אחר.

אני שואל אותם איך הם רואים את השיח המתלהם בין ימין ושמאל. "בלי קשר לדעה פוליטית", כך יצקן, "אני לא בטוח שמלחמה זה הזמן הכי טוב להתווכח. מלחמה זה זמן לאחדות. כשהילד שלך נופל ובוכה ממכה בברך זה לא הזמן הכי טוב ללמד אותו על, אני יודע, כבוד לזקנים, נכון? בכלל, נראה לי שהקצוות לא רלוונטיים יותר".

קראוס אמרה את זה הכי יפה: "כולם מגזימים והכול נורא-נורא רדוד. כל המתלהמים לא בודקים ולא יודעים ואין להם נגיעה למה שקורה לנו, בטח שלא מושג. אפילו לי כבר אין מושג - מה אני? שמאל? ימין? לא יודעת. לא אכפת לי. היה מחדל? לא היה מחדל? עזבו אותי מזה עכשיו".

ואז היא משתתקת רגע ואומרת לי משפט נהדר: "לי, באופן אישי, אין כוח לשיט הזה".

אני חוזר למועדון. בטלוויזיה מראים לוויות של חיילים. שקט כבד ועצוב יורד על המועדון של כפר הנוער ויצו ניר העמק. איש איש מתחפר בדמעותיו. אין הרבה יותר מה לומר. זה הזמן לחזור הביתה. מקווה שגם הם יחזרו מהר.