דיבוק, דיבוק צא

לא קל לעקוב אחרי ארגנטינה, בוודאי לא באופן סטטיסטי. לממשלותיה יש הרגל מעניין, יוצא דופן: הן מזייפות ביודעים את האינדקסים. איש אינו מאמין להן, כאשר הן נוקבות בשיעור האינפלציה. איש אינו מתייחס ברצינות אל נתוני העוני, שהן מפרסמות.

האינפלציה בארגנטינה גבוהה כנראה פי שלושה ויותר מן המדד הרשמי. העוני גבוה פי ארבעה ויותר. לארגנטינה יש שר כלכלה חדש, צעיר ונאה מאוד. אקסל קיסילוף, נינו של רב מן העיר אודסה, אוקראינה (לפחות לפי גרסה אחת), נכנס לכהונה רק לפני שמונה חודשים. דיוקן שלו, במהדורה הארגנטינית של "ואניטי פייר", הכריז כי "עתידה של ארגנטינה נמצא בידיו" (לצד צילום שלו ללא חולצה, לצד אשתו היפה, פרופסור לספרות http://tinyurl.com/Kicillof-vanity). קיסילוף, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בואנוס איירס, סירב להעניק גושפנקה לזיופי הסטטיסטיקה, והממשלה פשוט חדלה לנקוב במספר העניים.

זה לא עניין פשוט בשביל הפרוניסטים, יורשיו של חואן דומינגו ומקדשי שמו. האתוס של תנועתם הוא צדק לעניים ולמקופחים. "הצודקת" הוא שמה הרשמי של מפלגתם (Justicialista). קצת קשה להם להסתדר עם 20% עוני, ועם התייקרות שנתית של 45% במחירו של סל המצרכים.

קשה להם גם להסתדר עם מחאה חברתית, המופנית נגדם; ועם התפרצויות רחוב נגד קוצר ידה של המשטרה במלחמה בפשע. בתחילת השנה נרשמו כמה מקרים שבהם ארגנטינאים כילו את חמתם בגנבים, אשר נתפסו בשעת מעשה, או לפחות היה נדמה לתופסיהם שהם היו בשעת מעשה. ארבעה הוכו למוות. מאחר שלינצ'ים מעולם לא היו לחם חוקה של ארגנטינה, נשמעה הקריאה לחשבון נפש. מה קרה לנו, שאלו האינטלקטואלים (אותה שאלה, בנסיבות אחרות, כמעט בכל ארץ עלי אדמות).

מאחר שבארגנטינה רק פרוניסטים מגיעים לשלטון, עם כמה יוצאים מעטים מן הכלל, אף האופוזיציה לממשלה הפרוניסטית טבועה בחותם פרוניסטי. עומד בראשה מי שהיה ראש הקבינט של הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירצ'נר. האיש, סרחיו מאסה, מעמיד את המלחמה בפשע במרכז מצעו. זה מכלל העניינים המעטים שעשירים ועניים יכולים להסכים עליהם כמעט ללא היסוס.

הקירצ'נרים רצו לשיר לנו סולו

הנשיאה, אשר ירשה לפני שבע שנים את בעלה נסטור, מתקרבת אל סוף כהונתה השנייה. חולשתה הפוליטית סיכלה כל סיכוי שהחוקה תשונה, כדי לאפשר לה לחזור ולהתמודד. זה מה שעשה פעם אחר פעם אוגו צ'אווס בוונצואלה, וזה מה שעשו גם פופוליסטים שמאליים אחרים ביבשת, מניקרגואה עד בוליביה.

ארגנטינה עדיין לא נקלעה אל החברה המפוקפקת הזו - גם אם ממשלותיה מכורות לפופוליזם של הפטרון הקדוש חואן דומינגו; וגם אם הקירצ'נרים, כריסטינה ונסטור, בייחוד נסטור, פיתחו קירבה אינטימית אל צ'אווס. בינתיים גם נסטור, גם צ'אווס, עברו מן העולם, והפופוליסטים של אמריקה הלטינית מרגישים קצת מיותמים.

הדומיננטיות בת 12 השנה של הקירצ'נרים נועדה להימשך כמעט לנצח. נסטור כיהן ארבע שנים, והעביר את הנשיאות לכריסטינה, כדי להתמסר לביצורו של הבסיס הפוליטי המשותף. אמרו אז, שהוא מתכנן לחזור לנשיאות לאחר ארבע שנים של כריסטינה, והם יוכלו לחזור ולהתחלף כעבור עוד ארבע שנים, ועוד ארבע שנים, ועוד ארבע שנים. אבל נסטור מת פתאום, ב-2010, בהיותו בן 60.

הקירצ'נרים עלו לשלטון מכוח הוואקום, שיצרה ההתמוטטות הכלכלית של שנת 2001. חידלון הפרעון של ארגנטינה אז היה ממשי, בניגוד לחידלון ה"טכני" של השבוע שעבר. ארגנטינה פשוט פרשה מן העולם, איבדה בן לילה את הכניסה לשוקי האשראי, ויתרה על אמות מידה רציונליות, צללה אל שפל כלכלי שאז היה נדמה כי יקרע לגזרים את רקמות חברתה. בימים ההם נהגו להגיד, כי בארגנטינה אפשר לקבל את הפסיכואנליזה הזולה ביותר בעולם, מפני שהמוני פסיכיאטרים איבדו את מקום עבודתם ונעשו נהגי מוניות. זה לא היה מצחיק.

הנס - והתעתוע

הקירצ'נרים הציעו דרך פופוליסטית אל החלמה. הם התעלמו מן המערכת הפיננסית הבין לאומית, או אפילו הלאומית. דרכם אל התאוששות היתה רצופה התרה של החגורה המונטארית במקום הידוקה. הרבה אנשים חשבו שדגם ההצלחה הקירצ'נרי צריך להעניק השראה גם ליוון, לספרד ולקרבנות אחרים של חוסר משמעת עצמית.

עשר שנים לאחר ההתמוטטות הגדולה, שיעורי הצמיחה של ארגנטינה הזכירו את אלה של נמרי מזרח אסיה, אם נאמין להם: 9.1% ב-2010, 8.6% ב-2011. מדהים למדי, בהתחשב בזה שב-2008 שקע שאר כדור הארץ אל המיתון החמור והארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. אבל הנס הארגנטיני היה תעתוע. ב-2012, הצמיחה פחתה אל מתחת לאחוז אחד. בשנה שעברה היא עמדה על 2.9%. המטבע הלאומי, הפסו, שלפנים היה מוצמד לדולר של ארה"ב, צלל אל שער של שמונה לאחד.

לפי נתוני המכון הארגנטיני לסטטיסטיקה (http://www.indec.mecon.ar), האינפלציה ב-2013 עמדה על 10.9%. מעטים התייחסו ברצינות אל המספר הזה. אנליסטים פרטיים העמידו את שיעורה על 28% ויותר, שניה רק לוונצואלה בכל העולם (http://tinyurl.com/inflation-rates). השנה יצר המכון לסטטיסטיקה אינדקס חדש, ריאלי יותר, והוא העמיד את האינפלציה החודשית, ללא שקלול שנתי, על שיעורים שבין 3.7% (ינואר) ל-1.4% (מאי). גם השיעורים האלה נמוכים מהערכת המגזר הפרטי, אבל לא במידה שהאינדקס הקודם התרחק מן המציאות.

נורמליות ותוהו-ובוהו

הממשלה מבורכת בכל האינסטינקטים הפופוליסטיים מבית מדרשו של חואן דומינגו, בתוספת הרגלים ארגנטינים ישנים מאוד. סוף סוף, בארגנטינה נוסדה החברה הממשלתית הראשונה מחוץ לברית המועצות, עוד ב-1922 (לפחות על-פי וויקיפדיה, בערך של חברת הנפט הלאומית הארגנטינית, YPF). בעלות של המדינה על כלי הייצור לא היתה תוצאה של סימפטיות קומוניסטיות. אדרבא, משטרים צבאיים ימניים מאוד טיפחו אותם.

ממילא, הלאמות בארגנטינה הן דרמטיות פחות מהלאמות בדמוקרטיה אירופית, לפחות ב-25 השנה האחרונות. הממשלה בבואנוס איירס, מהיותה להוטה לפקח על המחירים, על שער החליפין ועל הסחר, מקומי ובין לאומי, מוכנה תמיד להלאים ולהטיל מכסים. בנסיבות כאלה, משקיעים זרים מעדיפים יעדים אחרים. מחירי האנרגיה מאמירים, לרעת הפעילות הכלכלית, מפני שמדיניות הממשלה לא עודדה השקעות במגזר הזה. מה היא עשתה? חזרה והלאימה את YPF, כמובן.

מה יהיה על ארגנטינה, היא שאלה שכמעט נמאס לשאול, מפני שהיא חוזרת ונשאלת זה 60 שנה ויותר, המורשת הבלתי מנוצחת של חואן דומינגו פרון. הפרוניזם לא היה כמובן קלוט מן האוויר. הוא היה מכוון נגד מונופול פוליטי, כלכלי ותרבותי של אליטה עירונית צרה; ואחר כך היה מכוון נגד התערבויות חוזרות של הצבא בפוליטיקה. אף כי פרון בא מן הצבא, הגנרלים רחשו לו שנאה מיוחדת, וניסו במשך שנים להוציא את הדיבוק. ניסיונם המר ביותר, זה שטבע צלקות עמוקות בארגנטינה, נרשם בין השנים 1976 ל-1983.

1976 היתה אל נכון ההפיכה שסיימה את כל ההפיכות. מאז, שום גנרל נורמלי אינו חושב על הפיכות צבאיות. אבל אין זאת אומרת שארגנטינה התברכה בנורמליות. הפוליטיקה העצבנית שלה דומה למשחק דרבי, המתנהל כולו באיצטדיון פרוניסטי. לא-פרוניסטים, שנבחרו לנשיאים מאז נפילת המשטר הצבאי, לא הצליחו לסיים את כהונותיהם, והנחילו תוהו-ובוהו לבאים אחריהם. אבל תוהו-בוהו בארגנטינית מדוברת הוא כנראה עניין יחסי.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny