מפיקי קולנוע בינ"ל: שת"פ עם גורמים ישראליים מרתיע אותנו

פסטיבל לוקרנו - אחד מארבעת פסטיבלי הקולנוע הגדולים והחשובים באירופה - חשף, חוץ מכמה סרטים טובים, גם את מבצע "צוק איתן" מבעד לעיניהם של יוצרי הקולנוע העולמיים

מתוך האודיסאה של אליס / צילום: Locarno film festival יחצ
מתוך האודיסאה של אליס / צילום: Locarno film festival יחצ

פסטיבל הסרטים של לוקרנו, שווייץ, נפתח בסוף השבוע שעבר תחת גשם שוטף. לוקרנו הוא אחד מארבעת פסטיבלי הקולנוע הגדולים והחשובים באירופה (יחד עם פסטיבל קאן, פסטיבל ברלין ופסטיבל ונציה), והוא הצנוע והוותיק שבהם. השנה זו שנתו ה-67 של הפסטיבל, שכדרכו, נשען על המסורת האמנותית המקדשת את המקורי ואת הנועז, את הסיפור הקולנועי ששפתו יוצאת דופן, כזו המרחיבה את ההגדרות בקשת שבין קולנוע ריאליסטי לאקספרימנטלי. החתירה אחר קולנוע ייחודי ומרתק, מביאה את הפסטיבל למחוזות רחוקים מאלה שבדרך כלל מטופלים בפסטיבלים גדולים - למשל, קולנוע תרבותי וחברתי: מסגרת "דלתות פתוחות", למשל, מעניקה בכל שנה הצצה אל עבר קולנוע שנוצר במדינות העולם השלישי או באזורים הנחשבים נידחים או מוכי עוני. אננדה צפקה, המנהלת האמנותית של "דלתות פתוחות", הביאה לפסטיבל את פירות המסע שלה ממדינות אפריקה המדברית. מעבר להקרנת סרטיהם ברצועה מיוחדת בפני קהל, יוצרי הסרטים זוכים בנקודת מפגש עם מפיקים ומנהלי קרנות קולנוע בכירים באירופה. אחת מהם היא הישראלית ילידת אתיופיה מרשה אלמורק, שעובדת כעת על סרטה "עץ תאנה" יחד עם המפיקים נעמי לבארי וסער יוגב.

למרות כל הנאמר, הפסטיבל עדיין צריך להצדיק את מעמדו כפסטיבל עילית (מסווג כ-CLASS A), ליצור עניין בתעשיית הקולנוע העולמית ולמשוך תשומת-לב תקשורתית, ושמות נוצצים זה חלק מהמשחק. אמנם הפסטיבל לא מתיימר להתחרות בפסטיבל קאן או בפסטיבל ברלין ולהשקיע הון-עתק בתצוגת עוצמה נוצצת של כוכבים הוליוודיים, אבל הפסטיבל משקיע מאמצים בלתי מתפשרים בהבאת אורחים מפורסמים המוערכים על פועלם הקולנועי. השנה התארחו בפסטיבל הבמאי הצרפתי לוק בסון, שסרטו "לוסי", בכיכובם של סקרלט ג'והנסן ומורגן פרימן, פתח את הפסטיבל, ואורחות מפורסמות נוספות היו השחקניות ג'ולייט בינוש, מיה פארו, ומלאני גריפית'. הבמאי האגדי רומן פולנסקי, שאמור היה לכבד את הפסטיבל בנוכחותו, לזכות בפרס הוקרה על פועלו ובתואר אורח הכבוד של הפסטיבל, וגם להעביר כיתת אמן לאנשי קולנוע ולקהל הרחב, ביטל את השתתפותו. הסיבה: קמפיין רועש נגד הגעתו של פולנסקי לפסטיבל, בשל היותו אנס מורשע באונס קטינה שמתחמק מהחוק (נגד פולנסקי תלוי פסק דין מלפני למעלה מ-30 שנה, שבגינו עזב הבמאי את אדמת ארצות הברית, ומאז לא שב אליה).

המנהל האמנותי של הפסטיבל, קרלו צ'טריאן, הביע אכזבה עמוקה מהביטול המפתיע וניסה להפציר בפולנסקי להגיע בכל זאת, אך פולנסקי עמד בסירובו. צ'טריאן הביע את אכזבתו במילים שאפשר למצוא את חלקן כשנויות במחלוקת. צ'טריאן: "היום הפסטיבל ספג תבוסה. מה שאנו מחשיבים כהתערבות פסולה של חלק מהציבור בבחירותיו האמנותית של הפסטיבל, הוביל להחלטה של רומן פולנסקי. החלטה שאותה אנו בהחלט מכבדים. אנחנו מאוד עצובים על כך שמהציבור נמנעה הזדמנות משמעותית להעשרה תרבותית. הפסטיבל ימשיך להיות מחויב לעיקרון החשוב של ביטוי אמנותי חופשי וחסר מעצורים".

אורחת חשובה אך הרבה פחות מפורסמת שהגיעה לפסטיבל היא השחקנית היוונייה אריאן לאבד. לאבד היא כוכבת בהתהוות. בארצות הברית היא עוד לא כל-כך מוכרת, אך באירופה מעמדה עולה משנה לשנה. אחרי תפקידים ראשיים מעולים בסרטים "אטנברג" ו"אלפים", ו"הבן של אלוהים" הישראלי - לאבד עסוקה מתמיד. בפסטיבל השנה היא כיכבה בשני סרטים: "אי האהבה" סרט מסחרי הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, וחבל שהפסטיבל בחר להקרין אותו, ו"פידליו, האודיסאה של אליס" הצרפתי - הסרט הטוב ביותר שראיתי עד כה בפסטיבל.

סרט בולט נוסף בפסטיבל הוא "פיצוץ" (A Blast), סרט יווני בכיכובה של השחקנית אג'ליקי פפוליה. הסיכוי שסרט יווני יופץ בבתי הקולנוע בישראל הוא אפסי, אך המתנה סבלנית של מספר חודשים תשתלם כשהסרט יעשה דרכו לפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, או אל מדפי הסרטים להשכרה וערוצי ה-VOD, או גם וגם. הסרט מספר על אישה צעירה בשם מריה. יש לה שלושה ילדים ובעל, רב-חובל במקצועו, שהוא אהבת חייה. הם חיים תחת קורת הגג המשפחתית המורחבת, עם הוריה, אחותה ובעלה, והיא עובדת בעסק המשפחתי - מינימרקט. כשהיא מגלה שאימה העלימה מסים מהמדינה וגם כספים מקופת העסק, עיניה נפקחות פתע: היא מגלה עוד דברים שלא שמה להם לב קודם, דברים שקשורים בחיי הנישואים שלה ובבריאות הנפשית של ילדיה. סרט שבוודאי יחרוך את מושבי הסינמטקים - או את מסכי קולנוע "לב" הוא הסרט האמריקאי העצמאי - "תקשיב, פיליפ" של הסופר, התסריטאי והבמאי היהודי-אמריקאי אלכס רוס פרי (אני מדגיש את המוצא, כיוון שבמאים יהודים אמריקאיים בני הדור הזה מתעסקים ללא יוצא מן הכלל עם הזהות היהודית שלהם ועם הסטריאוטיפים הנלווים לכך). "תקשיב, פיליפ" היה להיט בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ולוקרנו היו הראשונים לשלוף אותו משם .

ערבים רוקדים בגשם

בשעה 21:30, גשם שוטף את רחבת הפיאצה גראנדה. הרחבה העתיקה מרוצפת חלוקי נחל, עוד מהתקופה שבה לוקרנו הייתה עיר נמל קטנה - אי-שם במאה ה-19. אז, כמו גם היום, הכיכר היא סמל העיר ומהווה את מרכזה השוקק. על הבימה שמלפני המסך הענק, מול כ-8,000 צופים במעילי סערה ועם מטריות שלופות, עולה הצוות של "ערבים רוקדים" - המפיקים אברהם פרחי, תמי ליאון וחיליק מיכאלי, הבימאי ערן ריקליס, והשחקנים תאופיק ברהום ויעל אבקסיס. "כולם במזרח התיכון רוצים שלום, רוצים שקט", אמר ערן ריקליס את מה שהקהל רצה לשמוע. ריקליס הוא שם דבר בלוקארנו. הוא לא יגיד משהו מטלטל. פעמיים בעשור האחרון זכו כאן סרטיו בפרס "הסרט חביב הקהל" - עם "עץ לימון" ולאחר מכן עם "הממונה על משאבי אנוש". גם ל"ערבים רוקדים יש סיכוי טוב להיות כזה, כיוון שהוא סרט מקרב לבבות שבו ההזדהות עם הדמויות, בעיקר הדמות הראשית, של איאד (תאופיק ברהום), היא מיידית. קודם לכן, במסיבת העיתונאים של הסרט, נתקל ריקליס בעיתונאי צרפתי כעוס, ששאל מדוע הסרט מציג את הנער הערבי כמי שמחפש להשתלב בחברה היהודית, ולמה זה לא להיפך. התשובה של ריקליס, שהתסריט נכתב על-ידי סופר ועיתונאי ערבי-ישראלי, לא הניחה את דעת ו של העיתונאי אלא שאז ברהום סיפר מבחינתו כי זה סיפור חצי ביוגרפי - גם הוא גדל בפנימייה שבה היה הערבי היחיד בין יהודים, גם לו הייתה בת זוג ישראלית, וגם הוא חיפש, ועדיין מחפש, את זהותו.

לא בטוח שהקהל הרחב מצוי ברזי הסכסוך - התקשורת המקומית, הניזונה בעיקר מתכני שידור צרפתיים, מציגה בעיקר את הקורבנות בצד הפלסטיני, אך הקהל המקצועי בפסטיבל - מפיקים בינלאומיים, רשתות שידור, קרנות קולנוע - מושפע מאוד מהלך הרוח הציבורי ומהשיח התקשורתי, שכן עבורו ישראל היא שותפה פוטנציאלית להפקות.

שיתוף-פעולה עם גורמים ישראליים מרתיע לא מעט מהם. במהלך השהות בלוקרנו, סיפרו מפיקים בינלאומיים שעמם שוחחנו כי קופרודוקציה (שיתוף-פעולה קולנועי כלכלי) בין חברות הפקה ישראליות לבין גופים אירופאים כמעט ואיננה עומדת על הפרק, וכי אחרי "צוק איתן" מעטים הם המפיקים האירופאים שייקחו את הסיכון הזה וישקיעו בהפקות ישראליות. נכון להיום, לישראל יש הסכמי קופרודוקציות עם 12 מדינות, ביניהן אנגליה, צרפת, גרמניה, ספרד, ברזיל, אוסטרליה ופולין. ספק רב אם אחד מן ההסכמים יבוטל (הרבה יותר פשוט לא להפיק, מאשר להסתבך עם הצהרה פוליטית), אך אם מדינת ישראל חשבה להרחיב את שיתופי-הפעולה הקולנועיים עם עוד מדינות, לאחר "צוק איתן" המחשבה הזו לא רק שהיא יומרנית, אלא אף לא מציאותית.

"את התמונות שהעולם ראה מהמלחמה בעזה ואת ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחבי אירופה והעולם - גם מנהלי הפסטיבלים הבינלאומיים ראו", אומר מפיק אירופאי ידוע בשיחה עם "גלובס". "המנהלים האמנותיים של הפסטיבלים הגדולים יחשבו פעמיים אם לקחת סרט ישראלי לפסטיבל. אם זה לא סרט שכבר הושקעו בו כספים אירופאים, כזה שכבר נמכר להפצה בעולם, סביר להניח שהוא יקבל מכתב סירוב. אלא אם כן מדובר באמת בסרט פורץ ויוצא דופן של במאי יוצא דופן, ובינינו, כמה כאלה כבר יש?".

תקציבי הפסטיבלים הגדולים בעולם
 תקציבי הפסטיבלים הגדולים בעולם

צרו איתנו קשר *5988