"איסורי פרסום הם אבסורד: בעולם וברשתות רצות שמועות ורק כאן נאסר לקבל מידע רשמי להשקטת הרחש-בחש"

דירת גג ברמת-השרון, באחת השדרות המרכזיות בעיר. בשעת בוקר מוקדמת ביתם של גלית וישגב נקדימון שקט ושלו. "פינת הצעצועים" של הבן הפעוט מסודרת בסלון שבקומה התחתונה של הבית. בובות צבעוניות יושבות בדממה על בריכת גומי ריקה ממים, אך מלאה בצעצועים, ולצדם בימבה ושלל משחקים נוספים שמאיימים להסתיר את מסך הפלזמה. ההורים מודים בחיוך שזו כבר מזמן לא "פינה" ("זה התחיל בצעצוע אחד וצמח, ועכשיו הוא השתלט על הסלון").

בקומה העליונה ממוקמים שני האזורים האהובים ביותר על בעל-הבית: חדר העבודה ומרפסת הגג המשופצת. בחדר העבודה על מדפי הספרים, מסודרים זה לצד זה ספריו של אביו של בעל-הבית, העיתונאי שלמה נקדימון - "לקראת שעת האפס", "אחרי", "תמוז בלהבות", "תקווה שקרסה" ועוד - ולצידם ספריו של הבן - "הגנה מן הצדק" ו"חיסיון עיתונאי". ספת בד פרחונית מונחת בפינת החדר, ממתינה לבעל-הבית שישקע בהרהורים ("במקום הזה, במיוחד בשעות הלילה המאוחרות, בשקט, מוקף בספריו של אבי, שעושים את האווירה הנכונה לעבודה, אני מקבל המון השראה").

הדלת מול חדר העבודה, מובילה לפינה האהובה השנייה - הגג המשודרג, המעוטר בדשא סינתטי וגינת פרחים קטנה, פינת מנגל חדישה, מסך שטוח לצפייה בתוכנית אהובה בלילה נעים, רמקולים להאזנה למוזיקה ועוד. "כשעברנו לדירה הזאת לפני 6 שנים בחרתי בה בגלל הגג. רציתי לשמוע מוזיקה ברמקולים בגג, וכך אני עושה", מספר בעל-הבית.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בת"א וגדלתי באזור גן העיר של פעם, שהיה אזור גן החיות. עד היום יש לי ערגה אליו. הייתה ילדות תל-אביבית קסומה. גדלתי באזור עם קסם מיוחד של ת"א של שנות ה-70, שהדבר היחיד שנשאר שם מתקופת ילדותי זו קונדיטוריה עידית. אבי, שלמה נקדימון, שהיה עיתונאי-כתב פוליטי, היה מקיים את הפגישות שלו עם המקורות בקונדיטוריה הזאת, והיה לוקח אותי לשם הרבה. ללכת עם אבא לעבודה זה היה לשבת בקונדיטוריה עידית באבן-גבירול או בקפה רוול שהיה פעם מוסד בדיזנגוף, או ללכת לכנסת ולמרכזי מפלגות.

"אמי, זהבה נקדימון, הייתה תובעת משטרתית, ואחר-כך פרקליטה בפרקליטות מחוז ת"א פלילי הרבה מאוד שנים. הייתי הולך איתה לפעמים למשטרה ואח"כ לפרקליטות, אבל השיא, המקום שהכי אהבתי ללכת אליו איתה, היה לבית-המשפט. היא הייתה תובעת בבית-המשפט המחוזי בת"א, וכילד ישבתי במשפטים שלמים בקהל, ורותקתי.

"הוריו של אבי היו חרדים. אבי קיבל חינוך דתי, אך הוריד את הכיפה בשלב די מוקדם בחייו. למרות זאת, הוא שמר על חלק גדול מקיום המצוות, ואותי שלחו בכיתה א' לבית-ספר ממלכתי-דתי דיזנגוף בת"א. בבית ניהלנו אורח-חיים מסורתי, שכלל קידוש והליכה לבית-כנסת, ולא נסענו בשבת. אבל זה לא היה אורח-חיים דתי ממש. כשסיימתי את כיתה ב', הוריי קנו דירה ברמת-אביב החילונית, ועברנו לשם. שם עברתי לבית-ספר חילוני ולחברה חילונית. זה היה דבר שונה ממה שהכרתי מבחינת התרבות, המנטליות וכדומה".

אבא

"הסיפור המיתולוגי של ההעמדה לדין של אבי על כך שחדר לישיבה של מפא"י, והסתתר בתא המיזוג, קרה לפני שנולדתי. הוא זוכה מהאישום זיכוי מלא (נקדימון-האב הסתתר בתא מיזוג-האוויר בבית ארלוזורוב בת"א והעביר דיווחים מישיבת מפא"י שבמהלכה הודח פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. בעקבות דיווח זה הועמד לדין בעוון "חדירה לאולם סגור", אך זוכה. א' ל"ו).

"הסיפור הזה ליווה אותנו שנים בבית. כשחגגנו לאבי 70, החלק שלי באירוע היה לעשות ניתוח משפטי של המשפט הפלילי של אבי. לקחתי את כתב האישום, ועשיתי ניתוח של סעיפי העבירה, והזיכוי וכו'.

"מהילדות אני זוכר כאירוע מאוד חזק את המהפך של 77', שבו עלה מנחם בגין לשלטון. זמן קצר לאחר מכן בגין הציע לאבי להיות יועצו לענייני תקשורת. זו הייתה התקופה של הסכמי השלום, קמפ דיוויד, תקופה מאוד מרתקת. אבי החליט ללכת על זה, והיה יועצו במשך שנתיים. אחרי זה הוא חזר ל'ידיעות אחרונות'. מבחינתי כבן, לקחו לי את אבא לשנתיים, כי עיתונאים עובדים מהבית עם מכונת-כתיבה, וכל הזמן הייתי שומע תיקתוקים, אבל כיועצו של בגין, אבי שהה רוב היום בכנסת וישן הרבה בירושלים, כך שבקושי ראינו אותו.

"בגין היה דמות נערצת אצלנו בבית, גם עליי אישית, הוא היה הסנדק שלי, ובתור ילד נשאתי אליו עיניים. אבל כשאבי סיים את תפקידו כיועץ, וחזר לעיתונות, אני שמחתי.

"הבית היה ספוג באקטואליה כל הזמן, כך שלא הייתי צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי להישאר מעודכן, ומעבר למה ששמעתי בבית וראיתי בחדשות בטלוויזיה לא התעניינתי באקטואליה ובחדשות. אבל תמיד ציפו ממני, כבן של עיתונאי, לעשות כל מיני דברים שקשורים בזה. למשל, לערוך את העיתון של הכיתה, והרבה פעמים ביקשו שאבי יגיע לבית-הספר ויספר לכיתה על העבודה שלו. הוא גם לקח את בני כיתתי לסיורים במערכת 'ידיעות אחרונות', וכמובן נמלאתי בגאווה רבה".

בחירת קריירה

"אבי תמיד אמר לי שלא כדאי לי להיות עיתונאי. אבי מאוד אהב, ועדיין אוהב את הכתיבה (הוא ממשיך לכתוב עד היום, מפרסם תחקירים, וספרים), והוא השקיע בזה יומם ולילה, אבל לא חשב שזה יתאים לי. העידוד בבית היה יותר לכיוון של משפטים. במקביל, אני הוקסמתי ונמשכתי למה שראיתי בביקורים בבית-המשפט כשאמי הופיעה כתובעת. היו לה את התיקים הפליליים הקלאסיים - רצח, סמים, מרמה וגניבה, וזה ריתק אותי כילד. גם השופטים היו מהדור הישן, שאתה מהופנט ממה שהם אומרים. ולי יש גם משיכה לנושא התיאטרלי.

"אחד הדברים שאני אוהב במקצוע שלי זה ההופעה בבית-המשפט, וכנראה אהבתי גם להיות דרמטי. הדברים האלה דיברו אליי. ובכל-זאת, ניסיתי את ידי בעיתונות. בצבא שירתי ככתב צבאי בביטאון חיל-אוויר, במשך שלוש שנים ועוד שנה כאזרח. זו הייתה תקופה מרתקת, ומאוד נהניתי מזה. עורך הביטאון דאז היה אהרון לפידות (היום עורך-משנה של 'ישראל היום'); ובזמנו הוא היה גם ראש הדסק ב'ידיעות אחרונות', והוא דאג לפרסם שתיים-שלוש כתבות שלי ב'ידיעות'. הרגשתי על גג העולם. אחר-כך כסטודנט למשפטים, הייתי עורך חדשות ב'ידיעות תקשורת' שנה נוספת.

"למרות שנהניתי מהעיתונות החלטתי שבכל מקרה אני לומד משפטים, והתחלתי ללמוד כבר בתקופת השירות הצבאי. היה לי די ברור שזה הכיוון. רציתי להגיע כמה שיותר מהר לאולם בית-המשפט, להיות בתיקים מעניינים. איכשהו יצא שבסוף שילבתי בין שתי הקריירות של הוריי - עיתונות ומשפטים. תחום המומחיות המרכזי שלי היום, דיני תקשורת, הוא שילוב בין העולמות של אבי ואמי.

"הגעתי לכך במקרה. לאחר הלימודים התמחיתי במשרדו של עו"ד חנן מלצר, כיום שופט בבית-המשפט העליון (עורך-הדין הראשון שמונה לשופט עליון מאז העשור הראשון לקיומו). מלצר התמחה במשפט מנהלי שעניין אותי, והיה, ועודנו, פרסונה. הוא דמות מאוד מרכזית בחיי המקצועיים. לשמחתי, תוך כדי ההתמחות במשרדו מלצר קיבל את התיק של חברת החדשות של ערוץ 2, שם התוודעתי לחברה, והתחלתי לעבוד מולה מתוך המשרד, בהתחלה כמתמחה ואחרי זה כעו"ד שטיפל בתיק.

"ב-98' חברת החדשות החליטה שהיא רוצה יועץ משפטי פנימי, אין-האוס, ועברתי להיות היועץ המשפטי שלה, כשהמשרד של מלצר היה היועץ המשפטי החיצוני. ואז, התחילה תקופה מאוד-מאוד מרתקת בעיניי של להיות נוכח במערכת חדשות, שאז הייתה השנייה בישראל, אחרי ערוץ 1, אבל היום היא הראשונה. היה לי מזל משמיים, ממש כך".

קומנדו חדשות

"לעבוד עם מערכת חדשות 2, להיות שותף לתהליכי קבלת ההחלטות, להתעסקויות, לדילמות, לתיקי לשון הרע מעניינים, אלה היו דברים מרתקים מאין כמותם, שכללו דברים בנוסח של פעילות קומנדו. למשל, שולחים לך בשש בערב הודעה שאם תשדרו כתבה מסוימת תוגש תביעת דיבה, ואתה צריך מהר-מהר לקבל החלטות עד 19:30-20:00 בערב, לפני שידור המהדורה; או שביום חמישי מגישים לך צו-מניעה על משהו שאמור להיות משודר ביום שישי, ואתה בחמישי במחוזי נלחם על זה, ואח"כ בשישי אתה כבר בעליון, ולא יודע מה יהיה גורל הכתבה עד הרגע האחרון. יש הרבה אדרנלין ואקשן בעבודה הזאת. זה מאוד מעניין".

הגנה מן הצדק

"במקביל לעבודתי כעורך-דין בפרקטיקה, התחלתי לפתח את הצד האקדמי. עשיתי תואר שני במשפטים באוניברסיטת ת"א, שם החלטתי שאני כותב תזה על 'הגנה מן הצדק' ועל-סמך התזה פרסמתי ספר בנושא. אני אומר בענווה שתרמתי לפיתוח של ההלכות בתחום הזה, כי הספר מצוטט רבות בפסיקה. השר גדעון סער החליט להגיש הצעת חוק - לעגן את טענת 'ההגנה מן הצדק' בחקיקה ראשית של הכנסת, ואני ליוויתי יחד אתו, מהפן המקצועי, את הליך החקיקה בכנסת. היה שם מאבק לא פשוט, כי הפרקליטות רצתה שהיא תנוסח בצורה מצמצמת וסער תמך בגישה מרחיבה. אני שמח שבסופו של דבר נכנס לחוק סעיף עם טענת הגנה מן הצדק רחבה יותר מדרישת הפרקליטות (אשר קבלתה מביאה לביטול כתב אישום או חלקים ממנו או לעיכוב ההליך המשפטי)".

"לצערי, בשלב מסוים טענת ההגנה מן הצדק הפכה להיות חלק מארסנל של כל סנגור שבא לבית-משפט וטוען שמגיעה ההגנה הזאת, בין אם היא רלוונטית לתיק ובין אם לאו. אני חושב שהשימוש בטענה צריך להיות שמור למקרים המתאימים, אך מצד שני ההלכה של בית-המשפט העליון עדיין מחמירה מדי לגבי טענת ההגנה מן הצדק. יש לי ביקורת על ההלכה הקיימת במובן הזה שהם קבעו שבעבירות חמורות צריך להישמר עוד יותר מלהעניק את ההגנה הזאת לנאשם. לכן, מה שיצא זה שרוב הפעמים שבהם ההגנה ניתנה זה היה במקרים של עבירות יחסית קלות".

אפיזודת השפיטה

"באיזה שהוא שלב החלטתי לממש חלום ישן, ולהגיש מועמדות להיות שופט. נבחרתי לשיפוט בשנת 2009, אך זו הייתה אפיזודה קצרה מאוד. מוניתי לשופט בית-משפט השלום ברמלה, ולאחר חצי שנה בתפקיד החלטתי שאני חוזר למקצוע. מבחינתי, החלום והמציאות לא התחברו. זה דבר מאוד אינדיבידואלי. רוב המכהנים בתפקיד ממשיכים לכהן כשופטים, ורובם גם נהנים ומוצאים בזה סיפוק רב.

"שובצתי לתיקי פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים שזה לא בדיוק התחום שלי, ולמרות שזה מאוד חשוב, לי אישית זה לא תרם ולא גרם לתחושת סיפוק. מכיוון שאני לא מסוג הטרבל-מייקרים שמבקשים מיד העברה בתפקיד, החלטתי לפרוש ולחזור לעשות את הדברים שעשיתי כל השנים בהנאה ובסיפוק רב. נשארתי חצי שנה נוספת כדי לסיים את כל התיקים שהמתינו אצלי להכרעה, ובתום כמעט שנה חזרתי לתפקיד היועץ המשפטי של חברת החדשות".

היציאה לעצמאות

"במהלך השנים עשיתי דוקטורט בנושא 'חיסיון עיתונאי', ובסיום הדוקטורט, ב-2012, חשבתי שהגיע הזמן הנכון לממש את החלום הגדול השני שלי, לפתוח משרד. כשהגשתי את המועמדות לשיפוט, עמדו על הפרק שתי אפשרויות - להיות שופט או לפתוח משרד, ואז בחרתי בשיפוט. בהמשך, אחרי הדרך שעברתי החלטתי שהגיע הזמן לעשות את הצעד השני. פתחתי את המשרד עם פרופ' אריאל בנדור, גאון משפטי, שהיה המנחה שלי בדוקטורט. הרעיון היה גם לפתוח משרד בוטיק שעוסק בדברים שאני מתעניין בהם, וגם להרחיב את תחום העיסוק שלי מעבר לנושא של תקשורת".

צווי איסור פרסום

"כשיש אירועים ביטחוניים ו/או פליליים מיוחדים, כמו חטיפת הנערים, אני מעורב מהשלב הראשון. מיד יש אלמנט משפטי בתמונה, שזה צו איסור פרסום פרטים. ביום שישי שבמהלכו נחטפו הנערים, ידענו שיש אירוע בשלב מאוד מוקדם, אבל המשטרה רצה לביהמ"ש והוציאה צו איסור פרסום על כל פרטי החקירה. נוצר מצב אבסורדי במובן הזה שבכלי תקשורת ערביים הדברים האלה יצאו החוצה, בפייסבוק רצות שמועות, כולל שמועה שאומרת שכוח מיוחד של צה"ל פרץ וחילץ את הנערים החטופים, ועוד דברים לא נכונים.

"ואז אתה שואל את עצמך, למה הציבור בישראל לא יכול לקבל הודעה רשמית בשלב הרבה יותר מוקדם. אני לא חולק על זה, שאם זה עלול לפגוע בחקירה לא צריך לפרסם, אבל אם יש מצב שבו זה כבר ממילא נמצא בכלי תקשורת ערביים ובאינטרנט, אז אני לא רואה איך אפשר להצדיק מצב שבו אתה מונע את המידע רק מהציבור בארץ עד שעות אחה"צ. היה עצוב מאוד לשמוע על מציאת גופותיהם של החטופים, וגם כאן הפרסום התעכב זמן מסוים.

"הפתרון לבעיה הזו צריך להיות - הודעות קצרות לתקשורת מהגורם הרלבנטי, דובר צה"ל ו/או המשטרה, כדי להשקיט את הרחש-בחש; ומאוחר יותר לתת פרטים. זו התייחסות יותר רצינית לציבור, במקום להשאיר אותו בעלטה. היום לא ניתן לאסור פרסום באופן אפקטיבי. אמנם אפשר לגרום לכלי תקשורת ממוסדים שמכבדים את החוק, להימנע מלפרסם, אבל זה לא מונע מכל האחרים שאינם ממוסדים, כולל בלוגרים, רשתות חברתיות ורשתות זרות שממוסדות, אבל לא כפופות לחוק הישראלי, לפרסם את המידע כך שכל אחד יכול להגיע אליו.

"יש עדיין תפיסה ארכאית ואפילו פטרונית של חלק מגורמי האכיפה, שאומרים 'לא מעניין אותנו שהציבור רוצה לדעת, אנחנו נפעל כפי שאנחנו חושבים ולא מעניינות אותנו הרשתות החברתיות וכדומה'. עצם העניין הזה, שרשות גדולה אומרת 'המידע אצלי ואני אחליט מתי אתם, הנתינים, תהיו זכאים לקבל אותו', לא מקובל במדינה דמוקרטית-ליברלית. במדינה כזו, האזרח הוא בעצם הריבון, ומתוך כבוד אליו צריכים לתת לו מידע, אפילו חלקי, אבל לא להשאיר אותו במצב נלעג, שסוגרים את דלתות האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו ממנה. הרבה פעמים מוציאים צו איסור פרסום, כשהכול כבר נחשף בחוץ. אין לזה ערך וזה פשוט מצב נלעג".

סדר-יום אופייני

"התינוק שלנו מעיר אותנו השכם בבוקר, ב-5.30, וכך היום מתחיל מאוד מוקדם. אשתי מתעוררת יחד איתו, ואני נמרח במיטה עוד קצת, אבל ב-6.30 אני קם ועוזר בכל ההכנות לבתי-הספר, עם הבנות הגדולות והבן הקטן, ומתארגן איתם. במרבית הימים אני לוקח לפחות חלק מהילדים לביה"ס ולגן, וב-8.30 אני כבר במשרד או בביהמ"ש, כשבדרך, אם הספקתי גם להציץ בכותרות העיתונים, זה ערך מוסף מבחינתי.

"אני תמיד קורא את העיתונים, השאלה רק מתי, אם לפני שאני יוצא מהבית או אחרי שאני במשרד. אין ברירה, אני חייב, כי כותרות העיתונים מבשרות לי מה יהיה אולי חלק מיום העבודה המקצועי שלי. ביום עבודה אופייני אני בבית-משפט בבוקר בתביעת לשון הרע, עתירות, בקשות להסרת צווי איסור פרסום, בקשות לקבלת מידע על-פי חוק חופש המידע, זכויות יוצרים וכדומה.

"בצהריים אני מגיע למשרד, והזמן מתחלק בין הכנת תיקים לביהמ"ש, פגישות עם לקוחות, ישיבות, או אם יש איזה תחקיר חשוב או כתבה חשובה, שצריך להעלות בחברת החדשות, אני מגיע אליה ויושב עם הכתב, בודק את חומרי התחקיר, נכנס לחדר העריכה, נותן הערות וכדומה. הימים שלי מאוד מגוונים, ואף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה בהם. אני לא יכול לדעת איזה הפתעות יצוצו בכל יום. בדרך-כלל, כשאני צופה יום רגוע ושליו, פתאום הוא הופך להיות יום סוער של ריצות לבתי-המשפט והגנה על תחקיר כלשהו. זה קורה הרבה עם כתבות באולפן שישי, כתבות תחקיר שעלולות לפגוע בשמו הטוב של אדם.

"אם ביום חמישי אני מקבל פתאום בקשה לצו מניעה, אז נכנסים לנוהל קרב, הולכים לבית-משפט, וזה בדרך-כלל גם נגמר בעליון. יש לא מעט מקרים שסיימתי את השבוע בבית-המשפט העליון ביום שישי בצהריים, עם החלטה שקובעת שהערב בשמונה אפשר יהיה לפרסם. אז הימים אינטנסיביים, אבל עם השנים פיתחתי גם איזושהי יכולת להגיב מהר. אני כבר מתואם לנוהל קרב הזה".

פנאי

"יום העבודה נגמר בדרך-כלל אחרי תשע בערב. אז, אפשר להיות עם אשתי, לצפות בסדרה טובה. הפנאי הוא לא רב, אבל כשיש קצת פנאי, אני קורא. אני משתדל לשמור על רצף של קריאה. כל הזמן מונח לי ספר על השידה ליד המיטה, וזה החמצן שלי. בנוסף, בסופי-שבוע אני רוכב על אופניים בשדות שבין רמת-השרון לגליל-ים עם הילדים הגדולים, ומדי פעם נפגש עם חבר.

"טלוויזיה היא חלק גדול מיום העבודה שלי, ברמת החדשות, ולכן הצפייה בטלוויזיה אצלי מעבר לעבודה, היא ברמת ה-VOD. אני אוהב לראות סדרות משפטיות, כמו 'האישה הטובה', וסדרות דרמטיות-פוליטיות כמו בית-הקלפים".

מאמין באלוהים

"אצלנו בבית, במובן של שמירה על המסורת ואורח חיים דתי, כל דור הוא קצת פחות מקודמו, אבל עדיין אני מקפיד על קיום כמה דברים שחשובים לי. קודם כול, אני מאמין באלוהים. מניח תפילין כל בוקר, עושה קידוש ביום שישי בערב, לוקח את הילדים איתי ועם אבי בחגים לבית-הכנסת, ובגדול המסורת היא חלק חשוב בהוויה שלי".

מרק עוף בקיץ

"גלית ואני הכרנו באמצעות שתי חברות, שאחת חברה טובה שלי והשנייה חברה טובה שלה. ביום קיץ-חם של יולי נערכה הפגישה הראשונה שלנו. הלכנו לבראסרי, ואכלנו מרק עוף חם בערב לוהט של יולי, וזה חיבר אותנו היטב. התברר, ששנינו אוהבים מרק עוף בכל הזדמנות, גם בקיץ, כך שהפגישה הראשונה הייתה התחלה טובה להמשך הקשר שלנו. אני יכול לאכול מרק עוף בכל סיטואציה. זה לא מתקשר אצלי כמאכל חורף. אני אוהב את זה, ונהנה מזה בכל עת".

אלמלא הייתי עו"ד

"הייתי היסטוריון או חוקר ספרות. הייתי נהנה מאוד ומקבל סיפוק רב. אני מאוד אוהב היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה פוליטית. בזמן המועט הפנוי שלי אני חוטא בקריאה בעיקר ובביקור במקומות היסטוריים שמעניינים אותי. למשל, אם אני נוסע ללונדון, אז אין מצב שלא אבקר בבתי-הפרלמנט ולא אלך לבונקרים של צ'רצ'יל, שמהם הוא ניהל את מלחמת העולם השנייה. מעניין אותי לראות את זה. כשהייתי עם אשתי בטיול בארה"ב, לא ויתרתי על ביקור באחד משדות הקרב של מלחמת האזרחים במאה ה-19".

לא יודעים עליי

"מעולם לא היו לי סודות אפלים או בלתי אפלים, אך יש דבר שרק החברים הקרובים שלי יודעים, שאני מתעניין, יחד עם כמה חברים, בטריוויה של פוליטיקה ישראלית בשנות ה-70. דווקא שנות ה-70. יש לי חבר'ה קרובים שאנחנו עוסקים בזה. באותה תקופה היינו ילדים ומאוד התעניינו בפוליטיקה, והיום אנחנו יודעים את הרכב הסיעות בכנסות של אותן שנים, למשל הכנסת שנבחרה ב-77', ומי עמד בראש המפלגות. אנחנו נפגשים ויורים שאלות טריוויה פוליטית כאלה ואחרות, ומאתגרים זה את זה".

רזומה

אישי: עו"ד-ד"ר ישגב נקדימון (45) נולד בתל-אביב, ומתגורר ברמת-השרון. נשוי בשנית לגלית, מהנדסת תוכנה, ואב לארבעה

מקצועי: היועץ המשפטי של חברת החדשות של ערוץ 2. מהמומחים המובילים בתחום דיני התקשורת וההגנה מן הצדק. עומד, יחד עם פרופ' אריאל בנדור, בראש משרד בוטיק העוסק בדיני תקשורת, משפט מנהלי ועבירות צווארון לבן

כתיבת ספרים: מחברם של הספרים "הגנה מן הצדק", שדברים ממנו מצוטטים במאות פסקי-דין; והספר "חיסיון עיתונאי"

תיקים: טיפל לאחרונה בעיריית בת-ים בדרישתה לצדק חלוקתי מול ת"א וחולון; ייצג את עיריית ירושלים נגד סגירת הסינמה-סיטי בשבתות; את יתומי משפחת רם (אשר אביהם נהרג בפיגוע "אוטובוס האימהות" בדימונה) מול הביטוח הלאומי ועוד