"כל החיים היה לי צורך להוכיח את האינטליגנציה שלי בגלל שאני בצבע חום"

רחוב מסוים ברעננה, לפני שבע-שמונה שנים, התגוררו שני תם אהרון. אחד גר בבית מספר 57, השני גר במספר 37. שניהם היו תלמידים מחוננים עם ראש למתמטיקה, שניהם השתתפו בתכנית לבגרות מוקדמת של אוניברסיטת בר-אילן. "תם 57" אהב יותר את הצד האמנותי של המתמטיקה, ונמשך למוזיקה, בעיקר ג'ז - "הרי מוזיקה היא דבר מאוד מתמטי", יסביר שנים מאוחר יותר - ולאט-לאט החל להתרחק מהלימודים, עד שפרש מהתכנית, ולבסוף גם ממבחני הבגרות, למעט מוזיקה ואנגלית.

יום אחד, הגיע לתם 57 מכתב מבר-אילן עם ציון 100, שהיה מיועד לתם 37. כשאמו של תם 57 ראתה את המכתב היא נתמלאה גאווה: "זאת הייתה אולי הדקה הכי מאושרת בחיים שלה", מספר תם 57 בראיון המתקיים עמו בבית קפה תל אביבי.

ועכשיו, כשאתה סטנדאפיסט מפורסם בפריים טיים?

"ברור שהם מאוד גאים בי. הם באים לכל הופעה".

גם אם נשים בצד את האנקדוטה האישית החביבה הזו, תולדה של צירוף מקרים טכני, יש עדיין הרבה יותר מתם אהרון אחד. למעשה, מספר התם-אהרונים הוא אינסופי, כמו אדם שעומד בין שתי מראות. לא משנה כמה אתה מודע לעצמך, אתה לעולם, אבל לעולם, לא תוכל לתפוס את עצמך מבחוץ שלא באמצעות מתווכים. במהלך השיחה הזו, למשל, הוא יעצור לעתים תכופות באמצע רעיון, יחשוב קצת וייתן לעצמו ביקורת על המשפט שעדיין לא השלים. ואולי ככה עובד תהליך הכתיבה שלו, זה שהפך אותו, בגיל 24 בלבד, לא רק להבטחה קומית, אלא גם לקול נוסף וחשוב בקבוצה של ישראלים ממוצא מזרחי שלא מתביישים במורשתם, לא מסתירים אותה, לא מתנצלים עליה - ובעיקר, פועלים "כשלעצמם", לא מונגדים לאשכנזים. בין חברי הקבוצה הזו אפשר למצוא למשל את מאור זגורי בטלוויזיה, את רועי חסן בשירה, ואת אורטל בן-דיין, ובכן, בכל מקום אפשרי. ואם האנשים האלה מהווים את הגל המזרחי החדש, תם אהרון הוא הקצף שלו.

וכן, אנחנו מודעים לכך שהקצף הוא לבן. כי זה בדיוק משחק הזהויות שעליו נשען אהרון: השפה המתוחכמת והעליונות האינטלקטואלית, שמאפשרות לו להגיד בפריים טיים בערוץ 2 - הפינה שלו ב"תכנית קיציס" (תכנית הסיום תשודר ביום שישי הקרוב בקשת) כ"כתב לענייני השד העדתי" - את מה שלא מעט אנשים ניסו להגיד לפניו ונתקלו בחומה בצורה של האשמות על בכיינות ומפסידנות.

הוא עוטף באריזה מתוקה של הומור מדויק את כתב האישום הנוקב שלו על דיכוי תרבותי ("מדי פעם קופץ לך בגלגלצ שיר כזה נוסטלגי מתקופת תש"ח וכל מה שאתה שומע זה: אומ-פה אומ-פה, אנח-נו אשכנזים, אשכנזים!"); על הצביעות הפוליטית ("איך שמתחילה מלחמה, ישר בחדשות מראים את הימנים המזרחים בשוק הכרמל ומצקצקים: הערסים המשוגעים האלה, כמה שהם שונאים ערבים... אבל אתם, האשכנזים, צריכים מישהו שיעשה רעש ויהיה הברברי, בזמן שאתם מתחילים מלחמות ומפגינים נגד עצמכם בהבימה"); ואפילו על ההזדמנויות שהוחמצו בחסות אותו דיכוי ("היו צריכים לתת לנו, למזרחים, לעשות שלום עם הערבים; אנחנו מבינים את השפה").

את כל הלהבות האלה הוא משחרר מתוך לב לבה של מדורת השבט, ואני מנסה להבין מאילו חומרים מורכבות הגחלים.

אחד, כן משנה מאיזו עדה

מה האג'נדה שלך?

"מה זאת אומרת?".

האג'נדה שלך. עד כמה אתה לוקח ברצינות את החומרים שאתה מעביר בצחוק.

"תראה, אג'נדה זה כמו סווינג. אם אתה צריך להסביר את זה, אז כנראה שאין לך את זה".

נו, אתה מתחמק.

"ברור שאני מתחמק. טוב, תראה, אני חושב שמדינת ישראל היא... נו, אני לא רוצה לענות את התשובות האלה. כל הקסם הוא שאני עושה את זה בלי להתבכיין. אני לא רוצה לתת לך עכשיו כזה נאום של מדינת ישראל היא מדינה מדכאת וכאלה. אני אומר את זה יפה מאוד אצל קיציס ובמופעים בלי להתבייש. תכניס את הדימוי הזה של הסווינג, זה עובד יופי".

אבל אין לך איזה אני מאמין?

"כמו כל סאטיריקן, וסלח לי שאני מעיד על עצמי, אני לא הייתי פועל במקום שבו הכול היה סבבה. ברור שיש דברים דפוקים ואני פה כדי להצביע עליהם בצורה שהיא בעיניי הכי כיפית ומגניבה. זו האג'נדה שלי".

מהם הדברים האלה?

"אני אגיד את זה במשפט אחד: איכשהו, בראשה של כל סקאלה בציבוריות הישראלית עומד גבר לבן, ואנחנו קצת מפגרים שאנחנו לא שמים לב לזה, אנחנו קצת כבר אמורים לשים לב לזה. לכריס רוק, מורי ורבי, יש בדיחה שהוא סיפר בקמפיין הראשון של אובמה: שג'ורג' בוש פישל כל כך, שהוא הפך את זה לקשה לגבר לבן לנצח בבחירות".

אתה אומר, למשל, שאם המזרחים היו מדברים עם הערבים, כבר מזמן היה פה שלום. זו הגזמה קומית או שאתה באמת מאמין בזה?

"חד-משמעית אני מאמין בזה. במיליון אחוז. אני גם לא הראשון שאומר את זה. יש - וזה הולך ונעלם ככל שאנחנו מעמיקים בדורות - קרקע משותפת לערבים ולמזרחים שחבל שאנחנו לא יכולים לחגוג עליה".

ברית של מדוכאים.

"אני מאוד מאמין בבריתות של מדוכאים, אבל יש פה בבירור גם ברית תרבותית. אם אני הולך לסבתא שלי ושומע אצלה פריד אל אטרש ועבדול וואהב, כאילו די, זה שם, אפילו לא צריך לחפש ת'מטאפורה, זה שם, צועק".

אתה חושב שאנשים מפנימים את הרעיונות שאתה מעביר או שבשבילם זה רק עוד מופע סטנד-אפ?

"זו לא שאלה של הפנמה או לעבור הלאה, מה שכן, זה מייצב את גבולות השיח. כאילו, אם מה שאני אומר הוא לגיטימי ואתמול לא אמרו אותו, או אני לא אמרתי אותו, אז זה שם אותו במקום אחר. אני מקבל תגובות ממזרחים שאומרים לי איזה כיף שיש מישהו שמעז להגיד את מה שהם רוצים להגיד ולא מעזים. ותגובה כזאת, מבחינתי, שווה 40 אנשים שאומרים 'די כבר עם העניין העדתי, זה מת ואין מה להתעסק בזה', ו'אתה עושה קריירה על משהו שמזמן כבר לא איתנו'. שמעתי עכשיו אישה שאומרת לי תודה על זה שאני אומר משהו שאין לה אומץ להגיד. זה מדהים בעיניי".

אין לה אומץ להגיד את זה כי יאשימו אותה בבכיינות?

"קודם כל כן. דבר שני, היא דיברה ספציפית על מקום העבודה, ואתה יודע, במקום העבודה הכול יותר קשה, אדרבה, כשאת אישה, אדרבה ואדרבה כשאת בצבע חום. אז לי יותר קל להגיד את זה מהמקום שלי. כי אני לא חושש ככה במקום העבודה שלי. כי כרגע מקום העבודה שלי הוא בדיוק לעשות את זה".

לא אכלו לי ולא שתו לי

אהרון, 24, נולד ברמת גן וגדל ברעננה, לשם עברה משפחתו כשהיה בן 6. הוא האמצעי בין שתי אחיות, והוריו בנו בעשר אצבעות מותג לבגדי ילדים בעיר. הוא גדל על מוזיקה ולמד מוזיקה, התמחה בג'ז, ועד היום זו אהבה ישנה שלו. את השירות בצה"ל העביר בצנזורה הצבאית, מה שאומר שבמהלך התקופה הזו הוא קרא הרבה מאוד עיתונים, "למרות שתמיד התעניינתי באקטואליה".

אחרי השחרור עבד בחנות דיסקים ברעננה. "זו הייתה הגשמת חלום, בעיקר כי ידעתי שלא תהיה לי עוד הזדמנות עם כל המצב בשוק הדיסקים", הוא מספר, "ובאמת, כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד שם אמרו לנו שסוגרים את החנות. במקביל התחלתי ללמוד תכנות, ואחרי הקורס טסתי לעבוד בברזיל בתכנות, אצל משפחה יהודית ברזילאית. יש להם סטארט-אפ והם אוהבים להביא ישראלים. זו היה חוויה די משוגעת".

כמה זמן זה נמשך?

"חודש וחצי".

יש פה דפוס.

(צוחק) "כן. הקללה נשברה אחרי זה, כשהתחלתי לעבוד בחברת היי-טק בישראל. עבדתי שם כמעט שנתיים, המון כסף, ונהייתי מנהל צוות, ואז הקומדיה וההיי-טק התחילו להתנגש אז ירדתי לחצי משרה וחזרתי להיות מתכנת".

ואז הבנת שאתה יכול להתפרנס מקומדיה.

"בוא לא נגזים, עדיין לא גיליתי שאני יכול להתפרנס מזה. אני כן יודע שזה מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי מצחיק, מאז שהייתי נמוך", הוא צוחק, "סיבה ותוצאה".

על אף שהטיקט שלו ב"תכנית קיציס" הוא האפליה העדתית, החומרים המוקדמים של אהרון, שגרמו לו לבלוט, עסקו יותר בביקורת שנונה על הברנז'ה התל אביבית: סרטוני יוטיוב שבהם הוא לועג לסדרת "השיטה" של אלדד יניב, או נוקם בכל פלצן שמשתמש ביותר מ-20 הברות כדי לתאר ז'אנר מוזיקלי, או יורד על קלישאות שמאל-ימין באמצעות "המחסן של כאילו", או מסרטט באופן מצחיק-מצמרר את הבנאליות של המשרד המודרני - כל אלה מצטרפים לראיונות קומיקס משעשעים ונוקבים שהוא מפרסם בפייסבוק, וכמובן למופעי הסטנד-אפ שבהם הוא משייט בטבעיות על הספקטרום של המבוכה האנושית.

אתה עוסק בעוד המון דברים מלבד האפליה העדתית, אבל ב"תכנית קיציס" אתה "הכתב לענייני השד העדתי". אתה מרגיש שזה נהיה הטיקט שלך?

"זה לא מה שמגדיר אותי. אנשים שהעמדות המוסריות שלהם מגדירות אותם זה קצת מבאס, זה חור שאנשים נשאבים אליו. אני כן מזרחי וזה חשוב לי ואני דעתן, אבל אני גם אוהב לשבת על בירה ולדבר על מוזיקה. בתוך הקומדיה אני מתעסק בעוד המון דברים אחרים, אבל בפריים טיים כרגע זו המשבצת שנכנסתי אליה ואני עומד מאחורי זה לגמרי. כי הנושא הזה הוא זהב קומי, אפשר להתעסק בזה שעות".

דבר אחד עדיין נשגב מבינתי: את הדברים שאתה אומר, אמרו לפניך אנשים כמו שלמה מעוז, ואמנון לוי, ואבי ביטר וימין מסיקה ו---".

"ואורטל בן-דיין".

עוד נגיע אליה. היא שייכת לז'אנר אחר, אולי הז'אנר שאתה חלק ממנו.

"אוקיי, תמשיך".

אז על שלמה מעוז אמרו שהוא פאשיסט, ועל אמנון לוי הייתה ביקורת רבה, ואבי ביטר, אנחנו יודעים מה אומרים עליו. ואז אתה באת ואמרת את הדברים האלה, ואתה מקבל חיבוק מקיר לקיר. מה מיוחד בך?

"קודם כל, אני תוקף את זה עם הומור. דבר שני, אילולי הם אני לא הייתי מקבל את החיבוק הזה, במירכאות כפולות. אני כן אקח את הדוגמה של אורטל כי דווקא היא נתקלת הרבה פעמים בביקורת על הסגנון המתריס שלה כביכול, שוב במירכאות כפולות. כי יש קטע כזה שאם לא רוצים להתייחס לתוכן אז מתייחסים לאיך שהוא נאמר. ואז כשאני בא ואומר את אותם הדברים בצורה נעימה לאוזן, אי אפשר להגיד שאני מעצבן או מתריס כי אני בא להצחיק. אבל בלעדיהם לא הייתי יכול להגיד את הדברים האלה היום, בטח שלא בפריים טיים, ולקבל את התגובה הזו".

אז הם ישבו על הגדר עבור הגל המזרחי החדש.

"הם אמרו את הדברים שהם מאמינים בהם והשיח היה במקום אחד, והיום הרבה בזכותם השיח נמצא במקום אחר".

הוא באמת נמצא במקום אחר?

"חד-משמעית. הנה תראה, אני מקבל את המשבצת הזו ולגיטימציה לדבר על זה בפריים טיים. לפני חמש שנים זה לא היה מתקבל ככה. התגובה הייתה נעה בין אדישות ועצבים ותגובות של 'אכלו לי-שתו לי'".

אז אולי בגלל שאתה לא משתמש ב"אכלו לי-שתו לי" אתה יותר תופס?

"כן. זה לא נראה לי אפקטיבי להתבכיין, וזה גם לא כיף ולא מצחיק".

אז זה מה שאפיין פעם את השפה המזרחית? להתבכיין?

"אני לא אוהב את הניכוס הזה של שפה מזרחית או לא. מה, אני אמור לדבר בדרך מסוימת כדי לקבל תו תקן של מזרחי?".

אתה שוכח שאתה מופיע בתכנית של איל קיציס ולא של אלי פיניש.

"קודם כל, לאלי פיניש הייתה תכנית בערוץ 1 והיא הייתה מבריקה. וגם, אני מופיע ביום שישי בפריים טיים. זה השיח הכולל והאמתי והמגניב. אנשים מכל הארץ רואים את זה".

אנשים מכל הארץ זה גם בהכרח המכנה המשותף הרחב ביותר. יש מקרים שבהם אתה מרגיש צורך למתן קצת את החומרים?

"לא. לא הייתי בשום סיטואציה שבה התפשרתי על החומרים שלי".

בכלל, לבו של ערוץ 2 זה לא חלק מהממסד המדכא שאתה מתייחס אליו בחומרים שלך?

"אם הוא נותן לי לפעול בתוכו, כנראה שהוא לא יודע לדכא ממש טוב".

גם זו שיטת דיכוי, לחבק.

"אם היו מפעילים עליי צנזורה אז הייתי מסכים איתך, אבל קיציס ומולי (שגב) נתנו לי פה הזדמנות של פעם בחיים. אני מאוד מעריך את הריצ'-אאוט שהם עושים לאמנים צעירים. זה לא קיים במקומות אחרים. מעבר לזה, ברגע שהתחלתי לעבוד איתם, הם היו מאוד-מאוד מכבדים. אתה מגיע לעולם חדש, שאמור להיות מפחיד ומלא באגו, ושם זה ממש לא הסיפור. מאוד מהר התחלתי להרגיש בבית. אנשים אמרו לי שהם לא מאמינים שנתנו לי להגיד את הדברים האלה בפריים טיים בערוץ 2. עצם זה שהם נתנו לי את הבמה הזו, זה סאטירי בעיניי".

אני אגיד לך מה סאטירי בעיניי: כשהאנשים שאתה צוחק עליהם צוחקים איתך כי הם חושבים שאתה צוחק על מישהו אחר.

"כי אני מנסה לא להעליב אף אחד. לא כולם אוהבים אותי, וזה בסדר, אם כולם היו אוהבים אותי אז אוי ואבוי. אבל אני חושב שהעניין זה שאני לא מו*נע משנאה".

הוא עוצר לרגע להרהר במה שאמר, במתכונת שהפכה כבר לקבועה במהלך הראיון הזה מתוקף היותו מטיל ספק תמידי, מרים את מבטו למעלה, מחייך ואומר: "אני מבסוט על התובנה הזו דווקא".

"אתה תימני, נכון?"

באחד המופעים שלך דימית את עצמך בצחוק למרגל בקרב אשכנזים. אמרת: "אני לא משתכנז, אני רק בתפקיד". אתה מרגיש שכמזרחי, באופן אינהרנטי, יש אצלך משחק של זהויות?

"קודם כל, בוא נשים על השולחן את זה שאני גדלתי ברעננה וקיבלתי את כל הפריבילגיות שאשכנזים קיבלו ברמת החינוך והמשאבים. מצד שני, כל החיים היה לי צורך להוכיח את האינטליגנציה שלי בגלל שאני בצבע חום. כשאני רואה בטלוויזיה פרופ' מזרחי, למשל את יוסי יונה, אני מבסוט, כי אני אומר 'הוא דומה לי'".

אבל עד כמה הממד הפיזי-חיצוני הזה, שאתה משתמש בו הרבה מאוד, באמת משחק תפקיד? אז בסדר, העור שלך קצת יותר כהה, אבל אתה היפסטר ויש לך משקפיים עבים...".

"...ועדיין כשאני נכנס לקיוסק אומרים לי, 'אתה תימני, נכון? אתה תימני'".

אז פה נשאלת השאלה איך מגדירים מזרחי.

"אז בוא אני אשאל אותך: איך אתה מגדיר אשכנזי?".

אה... אמממ...".

"בדיוק. תשמע, אין פה נירנברג. אין פה חוק מוגדר. שיח זהויות זה דבר מורכב. אני חוויתי דיכוי תרבותי בלי קשר למקום שגדלתי בו. תחשוב על זה שמוזיקה שקשורה לתרבות ולמקורות שלי הושמה ללעג, וזה שייצוג המזרחי בתרבות הוא כזה לועג. אתן לך דוגמה: עבדתי בהיי-טק, ועובדת חדשה שלא הכירה אותי אמרה לי, 'אתה בטח מאוד אוהב את מאור אדרי'. לא ידעתי מי זה בכלל. לא משנה כמה אני היפסטר עם משקפיים ולמדתי ג'ז בתיכון, עדיין היא מצאה לנכון להניח את זה. אז אם אתה שואל אותי איך אני מגדיר מזרחי, אני לא יודע איך מגדירים מזרחי - אבל אני מזרחי".

אבל השאלה היא עד כמה הקול המזרחי באמת נוכח במסרים שאתה מעביר. לי זה נראה כאילו אתה מדבר לאשכנזים על אשכנזים.

"אני לא חושב שזה נכון, אני רואה בתגובות שאני מקבל שאנשים מתחברים למה שאני אומר בכל הארץ, והרבה מחוץ לברנז'ה, וזה מה שמדליק אותי, כי עם כל הכבוד לברנז'ה, אני לא עושה את זה בשבילם. יש מזרחים אינטליגנטים ויש מזרחים לא אינטליגנטים, כמו אצל אשכנזים. אני לא אתן לברנז'ה האשכנזית לנכס את האינטלקט או את ההומור החתרני. זו*ב*י".

קח את "זגורי אימפריה" - העולם המזרחי שם נמצא בזכות עצמו. אין שם אשכנזים.

"לא נכון, יש שם את מיונז (הכינוי לחברתו האשכנזייה של גיבור הסדרה - מ"ל).

בסדר, אבל היא לא נחשבת כעולם חיצוני שהמשפחה מונגדת אליו.

"אני לא מסכים עם זה. עוז זהבי - הדמות שלו כן מונגדת לעומת המשפחה שלו, וזה קורה מהרגע הראשון. זהבי הוא הבלונדיני והבהיר של המשפחה. ממה שראיתי מזגורי, ונהניתי מאוד, יש הרבה דרכים להיות מזרחיסט - יש את מה שאני עושה ואת מה שרועי חסן עושה, שזה ראוי להערצה, ויש את מאור זגורי שמביא את המילה 'האק!' לכל סלון בישראל ודמויות מזרחיות מורכבות, שזה מהמם, ובית פטריארכלי שהמשפחה לפעמים כופרת בפטריארכליות שלו. אני בחיים לא אבוא לזגורי ואגיד לו, 'אתה לא מספיק מזרחי מחאתי'. זו תהיה חוצפה".

בדיוק. זגורי לא הכניס מחאה או פוליטיקה. בגל המזרחי החדש, חלק ממה שמאפיין אתכם הוא העובדה שאתם שמאלנים, והרי מצפים מהמזרחי הפרימיטיב להיות ימני. עכשיו, בניגוד לאורטל בן-דיין, ונניח, למזרחים האקדמאים, אתה פועל בפריים טיים. קרה לך שקצת שמת מחוץ לפוקוס את הדעות הפוליטיות שלך בגלל זה?

"לא. אני לא מצניע את הדעות שלי, ולא מסתיר אותן. למה לא יצאתי שמאלן בקטע הראשון אצל קיציס? כי זה היה מחליש את המסר שבאתי להעביר באותו מקום, שהוא בעיניי מסר חתרני פוליטי. אז אני לא מסתיר. וגם אני חושב שהשמאל הוא מאוד לבן. הוא סופר לבן. וזה מה שגורם לאנשים לא לאהוב אותו. למשל, אין לי בית פוליטי, כי עם כל האהבה שלי לתמי זנדברג ממרצ, קשה לי להצביע למפלגה של 90% אשכנזים".

אז אתה מיואש פוליטית?

"לא. אני בן 24".

אתה חושב שיבוא לנו איזה אובמה?

"חד-משמעית כן".

תקשורת, תתביישי לך

אפרופו אמריקה, "תכנית קיציס" הלכה באופן מובהק - אחרי הרבה מאוד ניסיונות לעשות את זה בלי להעתיק - על המודל של ג'ון סטיוארט. וגם הוא וסטיבן קולבר, ועכשיו גם ג'ון אוליבר, נתפסים כספקי חדשות אמינים יותר מהתקשורת הממוסדת. אני שואל את אהרון אם הוא מרגיש שאי אפשר לסמוך על התקשורת בארץ, אם הוא חושב שצריך את הקומיקאים שיספרו מה באמת קורה פה.

"טוב, אתה התקשורת", הוא משיב ביובש. "אתה זה שצריך להתבייש".

בסדר, ועכשיו תענה.

"שני אנשים שהשפיעו מאוד על כל מה שאני עושה זה שני הדודים שלי, אמנון ושימי. הם לימדו אותי חשיבה ביקורתית שלא עוצרת. הייתי בא אליהם עם מסקנות חתרניות, כביכול, והם היו נותנים לי את האיפכא מסתברא שלהם, פשוט כדי שאראה שלפני שמכריזים על משהו שהוא האמת, עדיין צריך לבדוק אם למישהו יש אינטרס לחשוב על זה אחרת".

אבל אז אתה לא יוצא מזה.

"אתה כן יוצא מזה, כי הרעיון זה ללמד אותך מיומנות של להמשיך לחפור במידע שאתה מקבל ובאינטרסנטים שמאחוריו. אתה זוכר שלפני הבחירות היה אצל נסים משעל עימות בין יאיר לפיד לאריה דרעי? מה היה הטעם בעימות כזה? מישהו מתלבט אם להצביע ליאיר לפיד או לדרעי? לא. דרעי ויאיר לפיד גוזרים על זה הון פוליטי, כי יושבים אנשים חילונים בבית ומפחדים מאריה דרעי ואומרים, 'אני צריך להצביע לזה כי הוא יגן עליי מפני ההוא'; ויושבים אנשים חרדים ודתיים או מסורתיים בבית ואומרים, 'אני צריך להיזהר מיאיר לפיד והנה אריה דרעי שיגן עליי מולו'. וזו ציניות דוחה שמשרתת את שני הצדדים, אבל היא יותר דוחה אותי אצל יאיר לפיד, כי הוא גורם הרבה יותר חזק".

שיח תקשורתי שמו*נע מפחד.

"כן. בעיקר כי אנחנו לא באמת מכירים את האנשים האלה שאנחנו שונאים, החרדים. בגלל זה כל כך קל לעשות לנו מניפולציות. כמה חרדים אתה מכיר? כמה ערבים?".

וכאן אתה נכנס?

"כן. זה המתח והמקום לסאטירה".

אז יש לך ביקורת גדולה על התקשורת.

"תראה, לכל תקשורת יש מגבלות מעצם היותה כוח משמעותי בשימור הסדר הקיים - ובבקשה אל תכניס את המשפט הזה לכתבה כי הוא מייבש את החיים".

אמר מי שמשלב משפטים כאלה בהופעות שלו.

"כן, אבל אני עושה את זה...".

יש לך בעיה עם פלצנות? כי אתה משתמש בה הרבה.

"אני לא חושב שאני משתמש בה. אני חושב שאינטלקטואלים, במירכאות כפולות, אוהבים להתאהב בשיח של עצמם. זאב שטרנהל יכתוב מאמר נגד הכיבוש בעיתון 'הארץ' ויקראו את זה אינטלקטואלים שמאלנים ויהנהנו, ויקראו את זה אינטלקטואלים ימנים ולא יסכימו, ואז מה עשית בזה?".

מה האלטרנטיבה?

"להיות קומוניקטיבי ואמתי ובן אדם. ולדבר עם אנשים. פעם הופעתי באשדוד, ואמרו לי, 'הם לא יתחברו לחומרים הפלצניים שלך, זה לא ההיפסטרים של תל אביב'. ואמרתי להם, 'זין בעין'. אני הכי בעד לקחת את הדברים שאתה רוצה להגיד ולומר אותם בצורה הכי אנושית, כי כל מה שאתה עושה מעבר לזה זה סתם אוננות".

זה מזכיר לי משהו: מה הקטע שלך עם ציון ברוך? אתה מדבר עליו הרבה.

"ציון ברוך הוא אדיר. יכול להיות שהוא היה בשבילי, כשהייתי בתיכון... אתה יודע, כשמישהו חום וקטן כמוך והוא מבוקש ועושה המון סקס... אבל רגע, זהו? סיימנו בציון ברוך?".

יש לך משהו אחר בראש?

"כן. אתה בטח תכתוב, כי גם אמרת את זה כאן, שאני מהחלוצים וזה, ואני ממש לא. אני לא הסטנדאפיסט המזרחי החדש הראשון. גלית חוגי, חברתי הטובה והמוכשרת, עושה את זה באופן מדהים.

"בכלל, אני חושב שאני תוצר של שתי מגמות - גם השיח שדיברנו עליו, ולא פחות מזה, יש מגמה של סטנד-אפ בתל אביב, שפורח כבר כמעט שנתיים. זה התחיל עם תום יער, שהתחילה לעשות דברים אחרים, ואז זה פשוט הפך למפץ. יש כל כך הרבה קומיקאים מוכשרים שפועלים עכשיו - דור כאהן, לילך וולך, מתן פלד, גיא אדלר, טל טירנגל. אגב, אני יכול לקדם פה משהו?".

לך על זה.

"כולנו נופיע ב'הערב סטנד-אפ הזה' בפסאז' ב-22 בספטמבר".

עכשיו באמת לסיום: אנחנו מדברים על הטלת ספק תמידית. אתה חושב שיום אחד, כשתסתכל אחורה, תחזור בך מדברים שאמרת?

"ברור, עם הגיל והזמן אתה נהיה יותר מגובש, מזדקן ונהיה אבן שאי אפשר להזיז אותה. אבל כל עוד אני יכול להטיל ספק בכול, מה יותר מגניב מזה? מה יותר כיף מזה?".

אפשר לראות את תם אהרון כחלק מהמגמה שזיהתה כישרונות כמו ניר וגלי, רועי כפרי ו-וניה היימן, תירס סקסואל, יניר האחמ"ש ואבי הזמר, שלתה אותם מהמועדונים ומקטעי היוטיוב, ושילבה אותם בשידורי קשת, הזכיינית המובילה בישראל.

"יש פה המון עניין של בשלות", מסביר מולי שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת" ו"תכנית קיציס". "אנחנו עוקבים אחרי קומיקאים לפעמים הרבה שנים עד שאנחנו מרגישים שהם מספיק בשלים וגם שיש מקום לחומרים שלהם. ואנחנו בקשר איתם הרבה מאוד זמן ועושים עבודה עד שבסוף זה מבצבץ פתאום בפריים טיים, וזה נראה כאילו הם היו שם כל הזמן.

"מעבר לזה, לכל אחד יש את התהליך האישי שהוא צריך לעבור. בדרך כלל, אנחנו משלבים אנשים חדשים על אש קטנה, כדי שירגישו את המים ולא יקרסו מעומס הציפיות".

משהו בכל זאת השתנה בתהליך החיפוש של דם חדש?

"ודאי. בזמנו, הקמנו את ערוץ ביפ כדי לגדל את הדור החדש של הקומיקאים. היום הערוץ הזה איננו, אבל עדיין יש חשיבות גדולה מאוד להביא אנשים חדשים ולהיות מעודכנים ולדעת מה קורה בשוליים. זה אל"ף-בי"ת של התפקיד שלנו, להזיז את המרכז לשוליים".

את המרכז לשוליים?

"תמיד. כן. לא את השוליים למרכז. למשל, כשהתחלנו את 'ארץ נהדרת' אמרו לי אנשים בקשת, 'תשתדל לא לשלב את טל פרידמן בחצי השעה הראשונה, כי אנשים רואים אותו ומעבירים תחנה'. הוא נחשב בזמנו לדבר נורא פרוע, וכמובן שתוך יומיים הוא הפך לקומיקאי הכי אהוב במדינה. וזה לא בגלל שהוא התפשר או שינה משהו, פשוט טעם הקהל השתנה והתעדכן".

בעידן הרשתות החברתיות התהליכים מתקצרים?

"זה תלוי בז'אנר. מערכונים וסרטונים, למשל, יוטיוב מצוינת בשבילם. אבל אנשים כמו תם אהרון, אתה רואה את הכישרון שלו על הבמה. הרשת נותנת ליוצרים עוד פלטפורמות להתבטא, וזה מצוין. זה בהחלט הופך ליותר נגיש".