"כל הדיבורים על בריחת מוחות הם עלבון למי שחי בארץ"

לכל המצקצקים בלשונם ולמוטרדים מנטישת הצעירים, לישראלים המבטיחים של עמק הסיליקון יש מסר ברור: בלעדינו מתחת לגשר הזהב, ישראל תהיה מבודדת יותר

נעמה שטאובר, אבנר גלר ודן רווה / צילום: תמונות פרטיות
נעמה שטאובר, אבנר גלר ודן רווה / צילום: תמונות פרטיות

מעט מאוד דברים אפשר לומר שהם ידועים מראש וברורים במקום שטוף חדשנות ומזג אוויר הפכפך כמו סן פרנסיסקו, שבו כל יום מזמין שינוי בהרגלי הצריכה ושינוי בהרגלי הלבוש. אחד מאותם דברים נדירים הוא ריטואל סוף השבוע של הצעירים הישראלים בעמק הסיליקון.

ביום שמשי תוכלו למצוא כמעט את כולם בפינה הקבועה במרכז של המרכז של פארק "מישן דולורס" במרכז העיר, עם גבינות, יין, בירה והרבה עברית. אפילו יש תפקידים קבועים: תומר, מנהל תחום תמונות לאייפון בפייסבוק, שגר ממש ליד הפארק, אחראי לפותחן ולכוסות, יובל והדס מביאים את החומוס והצ'יפס, רותם ואסף מביאים אלכוהול מוחבא בשקיות חומות, ואלעד ובעלו הטרי דונובן מביאים בירות והרבה שמחת חיים. מי ששכח להביא משהו מוטל עליו להיות רוכש הגלידה התורן מגלידריית ביי-רייט הנחשבת שמעבר לרחוב. "אנחנו קצת כמו העלייה הרוסית בתחילת שנות ה-90", אמר לי פעם אחד החבר'ה. "אנחנו אוהבים להתלונן על כך שהחברה שסביבנו סגורה ולא לגמרי מקבלת אותנו כחברים מן המניין בעודנו מסתגרים בתוך עצמנו בשפה שלנו ומדברים באובססיביות על 'המצב' ומה שקורה בבית מעבר לים".

לפני קצת יותר משלוש שנים, כשארזתי את הפקלאות בדרך לתואר שני בעמק הסיליקון, לחשתי לעצמי בדרך למטוס שזו לא ירידה; שאני "שליח ציוני מטעם עצמי בסטנפורד", גשר זמני של חדשנות בין סיליקון ואלי לסיליקון ואדי. הציונות נשארה, המשימה עדיין בתוקף - אבל השליחות, איך נאמר, התארכה ללא תאריך יעד סופי. בינתיים גיליתי שאני ממש לא שליח יחיד. למעשה, לפי הערכות ארגון JCC, המאגד את מרכזי הקהילה היהודית בארה"ב, חיים יותר מ-50 אלף ישראלים בסן פרנסיסקו ובעמק הסיליקון. פגשתי כאן עשרות ישראלים כישרוניים ומלאי אמונה במדינה, אבל גם ביכולתם לפרוץ גבולות ולהגיע לפסגות שישראל לא מאפשרת.

לרגל החג, כינסתי לשיחת סלון שלושה ישראלים צעירים בולטים בעמק כדי לנסות להבין מה באמת משאיר אותנו כאן, מה עדיין נשאר לנו מהבית ומה שינתה המלחמה האחרונה בתפיסה של הקהילה הישראלית כאן. בשיחת הסלון הזאת, אגב, היו אמורים להשתתף גם כמה מחברינו הטובים בגוגל ובפייסבוק, אבל שם החליטו ברגע האחרון לאסור עליהם להתראיין מתוך פחד משתק שקשור לדיון הציבורי בישראל סביב בריחת המוחות. בחברות הללו, שמתפעלות סניפים ישראלים משובחים, לא מעוניינים להצטייר כמי שמעבירים את המוחות מישראל לעמק הסיליקון ומודעים היטב לרגישות שקשורה לדימויים של "הצעירים ברילוקיישן" בקרב חלקים בחברה הישראלית.

"אני חושבת שבשבילי בית זה איפה שאני מרגישה שהבית שלי - המשפחה והזהות שלי הם הבית, והם לא כאן אלא במרחק 8,500 מייל מפה. כאן זה איפה שאני גרה עכשיו אבל לא מי שאני", מזדרזת להצהיר נעמה שטאובר, סטארט-אפיסטית בת 32, ממושב סלעית, כשאני תוהה מה בדיוק הופך אותנו לישראלים בשעה שאנחנו חיים, עובדים ונושמים סן פרנסיסקו ופאלו אלטו. לפני כארבע שנים הגיעה לכאן שטאובר ללימודי תואר שני בסטנפורד, וגם השליחות שלה התארכה. היום היא כבר חולקת בית עם ארוסה היהודי-אמריקאי אדם, שעל קיר המטבח שלו שלושה שעונים שבכל רגע נתון מראים את השעה בי-ם, בסן פרנסיסקו ובטייוואן, שבה יושבים עובדים בשני הסטארט-אפים שהיא מובילה.

"מבחינתי המצב טיפה שונה", מודה אבנר גלר, 30, מראש העין במקור - אנימטור מצליח שהגשים את אחד החלומות של כל מי שאי פעם ביקר באולם קולנוע והפך לאיש מפתח מוערך בפס ייצור החלומות של ענקית הקולנוע דרימוורקס. גלר, שהיה מעורב בפיתוח וביצירה של סרטים כמו "הפינגווינים ממדגסקר" או "מר פיבודי ושרמן" ועובד בימים אלה על כמה מהלהיטים הבאים של האולפן, חי בארה"ב כבר שבע שנים. הוא הגיע לכאן ללימודי התואר הראשון שלו במטרה להגשים חלום ילדות, שהתפתח בימי התיכון בחממת האמנויות של בית הספר תלמה ילין בגבעתיים.

"אני מאמין מאוד בגישה של 'איש העולם הגדול' ושאדם יכול למצוא לעצמו מקום בכל מקום", אומר גלר, "אז מבחינתי, אחרי כל כך הרבה זמן, גם פה אני כבר מרגיש בית. עם זאת, אין ספק שבכל פעם שחוזרים לארץ זה מרגיש מוכר - המשפחה והחברים כמובן, אבל גם דבר כמעט מובן מאליו כמו השפה. לא חשוב כמה רהוט אני אהיה אחרי שבע שנים או עשר שנים פה, גם כשאוצר המילים גדל, צורת ההתבטאות הכי מיידית ואוטומטית נשארת בעברית, והדרך שבה אני מתבטא באנגלית היא אחרת, ערוכה יותר ושונה", מודה גלר.

דן רווה, 31, הוא יחסית מהגר חדש. לפני קצת יותר משנתיים עבר לארה"ב ללימודי תואר שני בחוף המזרחי, אך הרצון להשתלב בתעשיית הטק העביר אותו לחוף המערבי והוא השתלב כמשקיע באחת מקרנות ההון-סיכון המצליחות של סן פרנסיסקו - תפקיד נחשב ומבוקש מאוד, שגם מצטייני תוכניות ה-MBA בארה"ב מתקשים להשיג. "אני איפשהו באמצע בין נעמה לאבנר", הוא מודה. "אני פה שנתיים ומרגיש מאוד מאוד ישראלי. אולי זה ישתנה כשארגיש יותר נוח עם השפה והתרבות - אני מחכה בקוצר רוח להרגיש קצת יותר איש העולם הגדול".

- אתם מרגישים ישראלים ביום-יום? זה משהו שבתוך כור ההיתוך של עמק הסיליקון בכלל יוצא החוצה?

אבנר: "אין ספק. מהרגע שעברתי הנה, עוד בלימודים וגם עכשיו בעבודה, העובדה שאני מישראל היא משהו שאני תמיד מגיע אליו מהר מאוד. זה חלק מאוד חזק בזהות שלי ואני מאוד נהנה שאנשים שואלים אותי על זה, ולא רק על פוליטיקה אלא בכלל על התרבות. אני חושב שבמהלך השנים האלה ההתמודדות עם ההסתכלות של כולם עליי כעל 'ישראלי' חידדה לי המון דברים והרבה שאלות על התפיסה של ישראל את העולם, ולהפתעתי נתקלתי דווקא בהמון אמפתיה, בגישה כמעט-לא-אמריקאית מצד אנשים באמת להקשיב לחוויות שלך. בחו"ל אתה לא נהיה פחות ישראלי, אלא למעשה אתה נהיה יותר. אתה לובש את זה איתך לכל מקום, זו תגית זיהוי שלך בעיניי כל מי שסובב אותך".

- כשרק עברתם לכאן, חשבתם שתישארו כל כך הרבה זמן?

אבנר: "אני ידעתי שיש לפניי לפחות 4 שנים של לימודים, וידעתי שזה גשר לעבודה שתמיד רציתי, להיות אנימטור באחד האולפנים הגדולים. עכשיו בדיעבד אני אומר לעצמי, 'אלוהים, 7 שנים. זה המון זמן'. תמיד כששאלו אותי בארץ אם אני מתכנן לחזור לא הייתי צריך להקדיש לזה יותר מדי מחשבה, זה היה תהליך אוטומטי של לימודים ואחר כך כמה שנים של עבודה - ועכשיו זה השלב הקשה שבו אתה באמת צריך לחשוב ולהחליט איפה אני אחיה את החיים שלי. לצערי, אני לא יכול עדיין לתת תשובה חד-משמעית. הייתי שמח מאוד לחזור בשלב מסוים, אבל המציאות והרצון לפעמים נפרדים. אני משתדל לא להתעסק בשאלה הזו ביום-יום, אם באיזשהו רגע זה פתאום ירגיש לי מאוד נכון אני אעשה את זה. יש לי חברים שבהחלטה של כמה ימים פשוט ארזו את עצמם וחזרו. אין טעם בעיניי להצהרות גדולות כמו 'אני אף פעם לא חוזר' או 'בתוך שנה אני בבית'. החיים גדולים מזה".

נעמה: "כשעשיתי את הצעד הזה, ידעתי שאני רוצה לעשות MBA בארה"ב ושאני לא אחזור על המטוס הראשון ביום שאסיים בסטנפורד, כי אף שהתואר עצמו הוא חוויה אדירה ומרחיבת אופקים, הערך האמיתי והיכולת לגדול ולהתעצם מחייבים להישאר כאן לפחות עוד שנה או שנתיים . בינתיים זה באמת השתנה - הקמתי חברה בעצמי, יש לי מחויבות לעובדים ולמשקיעים, ובדרך גם פגשתי בעל, שגם לו יש כאן חברה ומשקיעים ועובדים. התוכנית היא עדיין לחזור לארץ - אבל אני כבר בהחלט חורגת מהתוכנית המקורית וזה ייקח עוד זמן לסגור את המעגל הזה - אבל לא רק התכנית השתנתה אלא גם התפיסה שלי. זה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל חבר אמר לי פעם, 'את יודעת, החלוצים אמרו שהם באו ארצה לבנות ולהיבנות - וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו קודם כל נבנים, בונים את הרשת שלנו בחוץ, יוצרים קשרים משמעותיים ואוספים יכולות, כישורים והישגים כדי שנוכל אחר כך לבוא לארץ ולמנף את זה לצורך בנייה אמיתית. אני רואה אנשים שעשו כאן תוכניות מובילות או אנשים שהיו בחברות מפתח וחזרו בסוף לארץ והם משתלבים בתפקידי מפתח ועושים דברים מדהימים. יש לישראל הרבה עניין בכך שהצעירים שלה יהיו כאן וייצרו את הגשרים האלה. זה אסטרטגי".

השיחה על החשיבות האסטרטגית של הצעירים בניכר, עושה רושם, מצליחה להלהיט את כולם ולגעת בנקודה די רגישה. יהיו שיקראו לזה תשוקה, יהיו שיקראו לזה מגננה - כך או כך, השלושה משוכנעים ושמחים להסביר למה הם תורמים במקום מושבם בארץ האמזון.קום הרבה יותר מאשר בפתח תקווה.

"מי אמר שמי שבארץ עכשיו תורם יותר לכלכלה הישראלית, או שאם אני עצמי הייתי עכשיו בארץ הייתי תורם תרומה משמעותית יותר ממה שאני תורם כאן?" תוהה דן. "בעולם גלובלי כזה שבו חברות וסטארט-אפים שקמים בארץ מחפשים להגיע לשווקים גדולים וחדשים - היכולת שלנו לשמש גשר שמאפשר להם ליצור את הקשרים האלה, שמקדם את התעשייה הישראלית, שמוביל בגאווה אג'נדה כזו של לחשוף את העולם למצוינות ולחדשנות מישראל - זה משהו עצום, הרבה יותר מרוב הדברים שהייתי עושה עכשיו בארץ אם הייתי נשאר".

"מהמקום הכי צנוע, אני יכול לומר שאני נחשף לכלים וליכולות שבארץ פשוט לא הייתי מקבל", מוסיף אבנר. "השאיפה היא יום אחד לחזור לארץ ולהביא איתי את כל הדברים האלה ולעזור לפתח את התחום גם שם - אבל אי אפשר לעמוד עם סטופר ולשאול מתי אנחנו מגיעים ליישם את מה שלמדנו. זה לא עובד ככה". "אתה יודע", מתפרצת נעמה, "הרעיון לעבור מדינה הוא כבר לא מה שהוא היה לפני 10 ו-20 שנה, ויש לי תחושה לפעמים שאנשים לא ממש מבינים את זה. פעם היית לוקח מכולה ענקית, מכניס לתוכה את כל החיים שלך ושולח אותה בסירה למשך כמה חודשים. היית עושה מעבר כזה פעם בחיים והוא היה כרוך בהרבה כסף והתארגנות. היום אנשים, בתוך כמה שבועות לפעמים, אורזים שתי מזוודות ועוברים עם כל המשפחה למדינה אחרת. קונים קצת רהיטים באיקאה, מוצאים דירה, ומתחילים פרק חדש בתוך כמה ימים. זו המציאות בעולם. יש איזו דרמטיות בארץ סביב המעבר שהיא מנותקת מהמציאות של שוק העבודה בתחומים שלנו".

"ויותר מזה", מוסיף אבנר, "העובדה שאני אחזור לארץ בעוד שנה או שנתיים גם היא לא אומרת שאשאר בארץ לתמיד. אם פתאום תופיע הזדמנות מדהימה מעבר לים - אני אעלה על מטוס ואחזור לכאן. המוחלטות הזאת של 'אתה ישראלי או אתה יורד' היא פשוט לא רלוונטית. אנחנו לא מהגרים, אנחנו אנשים מתניידים". ודן מוסיף: "אם כל הישראלים היו חיים רק בישראל היינו מתקשים מאוד לגייס תמיכה בחוץ בזירה הפוליטית ולגייס כספים לפרויקטים וחברות ישראליות בזירה הכלכלית. אני לא מבין אנשים שתומכים בלב שלם בגישה בדלנית כזאת".

- בכל זאת, אתם רואים את עצמכם בשלב מסוים חוזרים לארץ אולי.

דן: "נכון, אבל מה שיחזיר אותי לארץ לא יהיה הסנטימנט הזה שמקומי כיהודי ציוני הוא רק בתוך גבולות ישראל. מה שיגרום לי לחזור אלה נסיבות אישיות. זה משפחה, זה חברים, זה מערכת יחסים. אלה הדברים שמחזירים אותך הביתה בסופו של דבר. רק אלה".

נעמה: "אתה יודע, לפני כמה חודשים הייתי בכנס של סטודנטים ויזמים ישראלים בבוסטון ודיברתי שם עם מישהו שארז את עצמו ואת הקריירה המצליחה שלו כאן ועבר לארץ. שאלתי אותו מה הניע את ההחלטה שלו ואם הוא מרוצה, והוא אמר 'איכות החיים שלי עלתה פלאים'. התפלאתי. אמרתי לו שכל מה שאני שומעת כל הזמן הוא שרמת החיים יורדת כשעוברים לארץ בגלל הנוחות שמאפיינת את החיים פה, והוא מיד אמר: 'רמת החיים ירדה אבל איכות החיים עלתה. איכות חיים זה לא רק גודל הדירה ומה שאפשר לקנות בכסף, זה השפה והמשפחה והחברים והערכים ומה שאתה מרגיש שסובב אותך כשאתה חי את חייך. אני חושבת שזו דרך מאוד יפה להסתכל על הדברים - לשאול את עצמך מה באמת מגדיר את איכות חייך בטווח הארוך ולשאוף לשם".

אני תוהה בקול אם רק אני שומר עדיין על רגשות האשם היהודיים בגלל החיים הנוחים מעבר לים. אבנר, מצדו, אחרי שבע שנים בסן פרנסיסקו, אומר שאף פעם לא עברו בו התחושות האלה. "אף פעם לא הרגשתי אשם יותר מדי", הוא אומר ומסביר שבעיניו מדובר בבחירה פרטית ולא במדד להצלחה. "כל הדיבורים האלה על בריחת מוחות ועל כך ש'כל הטובים נוטשים' הם בעיניי עלבון למי שחי בארץ. זה לא שלקחו את כל המוחות והעבירו אותם הנה בן לילה. יש אנשים מוכשרים ויצירתיים ואמביציוזיים בדיוק כמונו, שיכלו להיות כאן ולקבל אותן הזדמנויות, אבל החליטו להישאר בארץ, בגלל מכלול נסיבות אישיות ומקצועיות, בעוד אנחנו האחרים החלטנו לעבור לכאן. אין כאן נזילת מוחות - יש אוסף אנשים פרטיים שמקבלים החלטות לגבי החיים שלהם, זה הכול".

נסעת? אתה אשם; חזרת? אתה כישלון

באופן אולי מפתיע, אלה לא המבוגרים ששולפים את משפט "נפולת של נמושות" הידוע של יצחק רבין (אמירה שנויה במחלוקת שתבע אי שם באמצע שנות ה-70 בראיון חגיגי לרגל יום העצמאות) שמצליחים להרגיז את הצעירים כאן, אלא בעיקר היחס הדואלי אליהם מצד ישראלים.

"כיום גם אחותי חיה בארה"ב, ובכל פעם שאנחנו מגיעים לארץ אנחנו מדברים בינינו על כך שמצד אחד יש סנטימנט כזה שמתייג את מי שנסעו לעבוד בחו"ל כ'יורדים' ויש מי שאפילו אומר 'נוטשים', ומצד שני - בכל פעם שאנחנו טסים לארץ או מדברים עם אנשים בישראל, הם מתכופפים ולוחשים באוזן 'עזוב אותך, אין לך למה לחזור לכאן'. זה לא מתחבר לי", אומר אבנר.

"אני חושבת שזה מקרה קלאסי של 'הדשא של השכן'", אומרת נעמה. "אנשים בארץ אוהבים להסתכל על אלה שמעבר לים, לקנא בהם טיפה ולחשוב שהחיים שם מושלמים - כמו שאנחנו מתוסכלים מדייטים או מישיבה בעבודה עם אמריקאים שלא מסוגלים להגיד לך בפנים מה הם באמת חושבים ולהזיז תהליכים מהר ומקנאים בישראלים שמוקפים באנשים שמדברים באותה שפה ועם אותה מנטליות". "בכלל", מוסיפה נעמה, "אני לוקחת את זה כמחמאה שאנשים אומרים 'את כבר לא תחזרי' באיזה חיוך חמוץ - אני מפרשת את זה שאכפת להם ממני וחבל להם שאני לא קרובה אליהם".

"אני חושב שהבעיה האמיתית היא הדו-פרצופיות שקשורה למי שעברו לחו"ל", אומר גלר. "מצד אחד, כשאתה שם רחוק ומצליח מאשימים אותך שנסעת ושלקחת את החינוך שקיבלת ומינפת אותו כדי לתרום מרחוק. מצד שני, כשאתה בוחר לחזור לארץ, אנשים מיד מתייגים אותך ככישלון - כזה שלא הצליח אז הוא חזר לארץ וצריך לנחם אותו. אני חושב שאם ישחררו קצת את הלחץ הזה סביב סוגיית המעבר ופשוט ייתנו לאנשים לקבל החלטות לגבי החיים שלהם אנשים ירגישו יותר חופשיים לחזור לארץ".

- אם הייתם היום בצמרת השלטון בישראל, מה הייתם עושים כדי להשאיר יותר אנשים מוכשרים בבית?

דן: "אני לא בטוח שאנחנו צריכים לשאוף להשאיר אותם בבית, אבל בהנחה שזה המצב - אני חושב שהייתי משקיע אפילו יותר בתחום של פיתוח מרכזי מצוינות ותוכניות שונות שנותנות כלים ופלטפורמה לפתח חדשנות ויזמות בתוך ישראל. אם נספק לאנשים צעירים את כל הכלים שהם צריכים, הם יחשבו פעמיים לפני שהם ייסעו אל מעבר לים כדי לעבוד קשה ולהשיג את כל התמיכה הבסיסית הזאת בעצמם".

נעמה: "אני מסכימה שהבסיס צריך להיות כלכלי. אני לא חושבת שאנשים עוברים לארה"ב בגלל סיבות כלכליות, אלא יותר בגלל שאיפות ואמביציה או אפשרויות גדולות וחלומות. אנשים גם לא חוזרים רק בגלל תמריצים כלכליים, אבל כן יש אנשים שנמנעים מלחזור בגלל היעדר תמריצים כאלה. הירידה ברמת השכר וברמת החיים מפחידה הרבה אנשים שכן רוצים אולי לחזור לארץ ולהביא איתם את הכישורים והקשרים שרכשו כאן בתקופה שהם חיו בעמק - אם המדינה תקל על המעבר ותראה בזה מטרה אסטרטגית, אני חושבת שיהיו יותר שיחזרו. לא כולם, אבל יותר".

- אז איפה נמצא אתכם בעוד 10 שנים, כאן או בישראל?

"בישראל! אני מאוד מקווה שבישראל", עונה נעמה מיד, בעוד הבנים בוהים בקיר ומנסים לנסח תשובה דיפלומטית. "אני לא יכול להתחייב על זה. יש כל כך הרבה משתנים שישפיעו על זה", אומר אבנר. ודן מסתפק ב"אלוהים גדול. אין תגובה". "קלאסי", נעמה מחייכת. "בנים מתחמקים ממחויבות".

אבנר גלר

גיל: 30

מאיפה במקור: ראש העין

מצב משפחתי: רווק

לימודים: תואר באנימציה ממוחשבת ממוסד רינגלינג לאמנות ועיצוב בסארסוטה, פלורידה

תפקיד נוכחי: אמן קונספט

חברה: דרימוורקס אנימציה

מה אני עושה ביום-יום: מצייר מהבוקר עד הלילה, מעצב עולמות ודמויות לסרטי אנימציה. בין הסרטים הבולטים שהשתתפתי ביצירתם "הפינגווינים ממדגסקר" ו"מר פיבודי ושרמן"

כמה זמן מחוץ לישראל: 7 שנים

למה הכי מתגעגע בארץ: משפחה

מה הדבר הכי ישראלי בעיניי: יום שישי בצהריים לפני הסופ*ש. אווירה שקשה לשחזר מחוץ לישראל

נעמה שטאובר

גיל: 32

מאיפה במקור: מושב סלעית

מצב משפחתי: מאורסת

לימודים: תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה

תפקיד נוכחי: CEO

חברה: CompactCath, Inc

מה אני עושה ביום-יום: מנהלת חברה למוצרים רפואיים בתחום האורולוגיה. מובילה את פיתוח CompactCath, מוצר חדשני בתחום שקיבל את אישור ה-FDA ושיווקו צפוי להתחיל בשנה הבאה

כמה זמן מחוץ לישראל: 4 שנים

למה הכי מתגעגע בארץ: למשפחה ולחברים, לאוכל ולשפה

מה הדבר הכי ישראלי בעיניי: לזהות בחו"ל ישראלי ולהרגיש כאילו פגשת קרוב משפחה

דן רווה

גיל:31

מאיפה במקור: תל אביב

מצב משפחתי: נשוי

לימודים: תואר שני במנהל עסקים מביה"ס וורטון באוניברסיטת פנסילבניה

תפקיד נוכחי: משקיע הון סיכון

חברה: קומרס ונצ'רס (Commerce Ventures)

מה אני עושה ביום-יום: מחפש חברות סטארט-אפ להשקעה. אחראי על איתור, ניתוח והובלת השקעות בסטארט-אפים בתחומי השיווק הדיגיטלי, המסחר האלקטרוני ותשלומים

כמה זמן מחוץ לישראל: שנתיים

למה הכי מתגעגע בארץ: חברים ומשפחה, וכמה שזו קלישאה, חומוס טוב

מה הדבר הכי ישראלי בעיניי: יזמות ויצירתיות טכנולוגית

"המלחמה הפכה אותנו לשגרירות"

"ביום-יום תחושת הריחוק היא יחסית קלה להתמודדות - יש לא מעט ישראלים סביבך ואתה עסוק בעשייה שמרתקת אותך - אבל בתקופת לחימה יש חוסר אונים אמיתי", מסביר דן את ההשפעה שהייתה למלחמה האחרונה על תחושותיו כישראלי בניכר. "החברים במילואים, המשפחה תחת טילים, ואז, עד כמה שלבי במזרח התיכון, אני חי את החיים שלי כאן ואין לי שום יכולת אמיתית לתמוך או לעזור. הרגשתי את זה ב-2006 בטיול אחרי הצבא, ב-2012 כשהייתי בלימודים, וזה הלך והתעצם בסיבוב האחרון".

"בעיניי זה חלק מהתרבות הישראלית, לטוב ולרע", אומרת נעמה. "אנחנו אנשים שבטיים. אתה פוגש ישראלים בחו"ל ובתוך כמה דקות מרגיש שהם קרובים שלך, ובאותה מידה יש חיבור למה שקורה בארץ - אנשים נפטרים ואנשים נולדים ואתה לא חלק מזה כי אתה רחוק ולא יכול להגיע לארץ לכל אירוע משמעותי. ואז יש האירועים הגדולים יותר, שהם אירועים של המשפחה המורחבת בתחושה האישית, אצלי למשל המוות של אריק אינשטיין נגע מאוד ועשה משהו. יש פתאום איזו התפרצות רגשית שאתה לא לגמרי יודע להסביר ללא-ישראלים שסביבך וזה גורם געגועים. במלחמה עצמה, בעיקר הרגשתי שאני קצינת הסברה. פתאום נהייתי באופן אוטומטי שגרירות ניידת, או שליחה ציונית בפייסבוק".

- מה זה אומר?

"כשישראלים משתפים בפייסבוק כתבות או דיווחים על מה שקורה בארץ עם דעותיהם הם קצת משכנעים את המשוכנעים כי האנשים שהם מכירים ועומדים איתם בקשר כבר בעצמם חיים בארץ או לכל הפחות תומכים בישראל. אצלנו המציאות היא אחרת. רוב האנשים שנחשפים לדברים שאני משתפת ברשתות החברתיות הם מכאן, ועבורם ישראל זה מה שהם רואים ב-CNN. כשאתה בעמק הסיליקון בין אנשים עם הרבה השפעה וכוח, ולרוב גם אנשים הגיוניים וחושבים, קשה להפקיר את הפרשנות בידי הטלוויזיה והעיתונות וחשוב לתת את הטון".

- יש בכלל טעם לנסות להסביר?

דן: "היו אנשים שבמשך שנתיים, בלימודים, הרגשתי שהם חברים שלי ופתאום ביום אחד אתה מגלה שהלוח שלהם בפייסבוק מלא באינספור כתבות מסיתות ואנטי-ישראליות או תמונות לכאורה מעזה שהתגלו אחר כך כמפוברקות. אני מודה שבמקרה הזה לא הייתי שגריר אלא פשוט מחקתי אותם - הפער פשוט היה גדול מכדי להתמודד איתו בכלים אחרים. מצד שני, אין ספק שהמצב בארץ הפך להיות חלק מהיום שלי. במהות של התפקיד שלי, אני מסתובב כל הזמן בפגישות בין חברות שאנחנו משקיעים בהן לחברות שאנחנו שוקלים להשקיע בהן, וכמעט כל מי שראה את השם שלי או זיהה את המבטא בקיץ רצה לדבר על זה ולשמוע - מהבאריסטה בקפה עד אנשים בפגישות עסקיות מעונבות, כולם רצו לדעת מה הולך ואיך זה להיות ישראלי בתקופה הזו. אתה פתאום מוצא את עצמך מנסח תשובות, עושה מעין מבחן לתגובות השונות ולומד מה עובד ומשאיר את הרושם הכי טוב על ישראל. זה באמת מרגיש כמו עבודה שליחותית".

נעמה: "חשוב גם להבהיר שיש סוגים שונים של אנשים שמפיצים חומרים נגד ישראל. עמק הסיליקון הוא בירת הטרנדים העולמית ולפעמים אנשים כאן ממהרים לדבר ב'האש-טאגס" במקום להבין בנושאים שונים, וזה נהיה כאילו פופולרי לעשות 'האש טאג פרי פלסטיין" ולכתוב משהו על זה. עם אנשים כאלה, אפשר לנסות לדבר ולהגיד, 'תן לי להסביר לך מה קורה, בוא תשקול נקודת מבט אחרת'. מצד שני, היו איתי אנשים סורים ופלסטינים שלמדו איתי בסטנפורד ושם אתה שואל את עצמך איך אתה בכלל יכול להיות אפקטיבי - הרי ברגע שתכתוב להם משהו הם יסירו אותך מחשש שחברים שלהם בבית יגלו שהם מכירים ישראלים. במקרים האלה לרוב הרמתי גם אני ידיים".

צרו איתנו קשר *5988