על פסגת האולימפוס

האוכל היווני-יהודי של אולימפוס הוא ההפך ממה שמגישים ברוב מסעדותיה האופנתיות של תל אביב. מיושן, אבל כל-כך טעים

"יש קציצות פראסה?". אדון יונה פורס את ידיו לצדדים ומקמט את פיו, מסמן בלי מילים שצר לו. "נשארה רק קציצה אחת...". אבל אז, כשהוא רואה את האכזבה הגלויה כל-כך על פניי, הוא אינו עומד בכך. "אתה יודע מה?", הוא אומר, "יש לי מסה לא מטוגנת עדיין. אני אעשה לך משהו...".

אחרי כמה דקות הוא חוזר עם שתי קציצות חמות וטריות. אני סוחט כמה טיפות לימון מעל, עוצם עיניים ומתפלל. ואז מתרחש נס קטן. אני לוקח ביס, וזה טעים. טעים מאוד. למען האמת, טעים כמעט כמו קציצות הפראסה של סבתא אסתר ז"ל.

מסעדת אולימפוס היא לא באמת מסעדה. כלומר, היא הכי מסעדה שיש. מסעדה כמו פעם. אבל כשאתה נכד מתגעגע של סלוניקאית, לאכול קציצות פראסה, ובמיה, ופשטידת חצילים, ולגלות שהם מצליחים להעלות דמעה קטנה בזווית עינך, שום דבר כבר אינו רק מה שהוא.

אולימפוס נוסדה בשנת 1932 ברחוב הקישון פינת לוינסקי (לא רחוק מהיכן שנולדה אמי וקרוב עוד יותר אפילו לבית הוריו של אבי, שלא היו סלוניקאים בכלל כפי שמסגיר בוודאי שם משפחתי). מייסדה היה שלמה (סלומו) סטרומזה, ואליו הצטרפו בהמשך שבתאי פרנסיס, מי שפרש בהמשך והקים את אולימפיה הלא פחות מיתולוגית, ומשה שוהם, שייסד בתורו את הצלע השלישית במרובע הבלקני-תל אביבי, הלוא היא מסעדת אקרופוליס. הצלע הרביעית הייתה מסעדת טריאנה. וזה כמובן בתנאי שלא סופרים גם את מונטה קרלו ואת יונתן, ששכנו לא רחוק מאולימפוס. מכל אלה שרדה רק אולימפוס.

אדון יונה נחמן הוא בנו של פפו נחמן, מי שהפך לשותף באולימפוס ב-1959. יונה, בנו, העביר את המסעדה למשכנה הנוכחי ברחוב קרליבך מול בית מעריב (שכבר אינו כזה יותר) ב-1991. "חתמתי על החוזה עם מסכת אב"כ תלויה על הכתף", הוא צוחק.

כל ההיסטוריה הארוכה הזו, שקוצרה כאן למינימום האולימפי, מבהירה לכם ודאי שגם למי שאינו נכד מתגעגע לסבתא סלוניקאית, אכילה באולימפוס יכולה להישמע כמו מסע ארכאי במסעדת הזמן. ובכן, למען הסר ספק, מדובר קודם כול במקום שאינו עושה מעצמו עניין. בצהרי היום יושב יונה נחמן לבד במקום שלו, שומע מוזיקה יוונית, קורא עיתון. את הקירות מכסים כמה צילומי תיירות ישנים של יוון. זה הכול. שום משב רוח היסטורי. והאוכל? הו, האוכל.

האוכל היווני-יהודי של אולימפוס הוא ההפך הגמור מכל מה שתוכלו לאכול ברוב מסעדותיה האופנתיות של תל אביב. מיושן, כמעט ארכאי, אבל כל-כך טעים. אוכל ביתי במובן הכי טוב של המילה. אפילו אבקת מרק העוף שבה משתמשים כאן בלא מעט מנות, הייתה כל-כך מרוסנת הפעם, שכמעט אי-אפשר היה להבחין בה.

אחרי קציצות הפראסה הנהדרות, המשכנו כאמור עם צלחת במיה ברוטב עגבניות בנוסח הביתי המוכר והטוב. צלחת גרגירי פול ירוק ברוטב שמיר הייתה לא פחות ביתית וטעימה. פשטידת החצילים והגבינה הוגשה עם מעט יוגורט, והייתה רכה ודחוסה אבל לא מכבידה. צלוחית חומוס ביתי טחון גס, ממש כמו שסבתא שלי הייתה מכינה לנו פעם. צלוחית צזיקי סמיך ועתיר שום הייתה לא פחות מספקת. אבל גולת הכותרת הייתה, ללא ספק, הקישוא הממולא באורז, שהוגש קר עם רוטב יוגורט והיה פשוט יצירת מופת קטנה מאחד האגפים הכי קלאסיים של הבישול היווני הביתי, הלוא הוא אגף הממולאים.

קינחנו בסוטלאץ' ובסמבטיון. הסוטלאץ' הוא כמובן פודינג האורז המוכר לכל מי שמגיע מאזורים אלה של העולם, והסמבטיון הוא, ובכן, הסמבטיון הוא עוגיות המדלן של ילדותי. כשהייתי ממש קטן, היו הוריי לוקחים אותי לפעמים לאכול באולימפוס, ששכנה אז עדיין בפאתי שוק לוינסקי. אני אכלתי יפה (אני חושב), אבל לאורך כל הארוחה חיכיתי כמו כל ילד לסוף הארוחה, לקינוח. הקינוח שהכי אהבתי היה הסמבטיון - תחתית דקה של עוגת ספוג ועליה המון, אבל המון, קצפת מתוקה, כשמעל כל זה ציפוי שוקולד עם אגוזים. הוא נקרא כמובן על-שם נהר הסמבטיון, ולטענת יונה המציאו אותו שותפיו הקודמים באולימפוס, שהקינוח הזה הזכיר להם נהר שחור גועש ומלא סלעים (השוקולד והאגוזים). אחרי כמה ביסים, גם הלב שלי געש קצת.

אני מקדיש את המדור הזה לנשמת סבתי המנוחה, סבתא אסתר ז"ל, שלימדה אותי לאהוב אוכל כל-כך.

אולימפוס

פרטים: קרליבך 7 תל אביב, טל' 03-5621658; א'-ה' ושבת 17:00-12:00.

מחירים: קציצות פראסה - 10 שקלים ליחידה, חומוס - 17, צזיקי - 25, במיה - 27, פול - 27, פשטידת חצילים - 29, קישוא ממולא - 25, קינוחים - 28 שקלים

השורה התחתונה

מצוין ושווה כל שקל