אולימפיאדה? זה לא עניין לדמוקרטיות

מתוך רשימה ארוכה של ערים שהגישו מועמדות למשחקי החורף ב-2022, נותרו שתיים (אלמאטי ובייג'ין); למה החלום לארח אולימפיאדה הוא כבר לא כזה גדול?

IOC, הוועד האולימפי הבינלאומי / צלם: רויטרס
IOC, הוועד האולימפי הבינלאומי / צלם: רויטרס

בוועד האולימפי נעלבו. זה קרה אחרי שבתחילת החודש הנורבגים הסירו את מועמדותם לאירוח משחקי החורף בשנת 2022 באוסלו, למרות היותם פייבוריטים. כריסטוף דובי, מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי ציין, כי בכך החמיצו הנורבגים הזדמנות לקבל 880 מיליון דולר מהוועד האולימפי עבור ארגון המשחקים.

איך מדינה מוותרת על דבר כה אטרקטיבי כאירוח משחקים אולימפיים, ועוד כזו שחולה על ספורט חורף? בנורבגיה הסיבה קשורה לנסיגה בדעת הקהל של אזרחי נורבגיה, אחרי שב-2013 עוד תמך רוב באירוח. זה לא שנורבגיה העשירה לא יכלה להרשות לעצמה משחקים אולימפיים - היא פשוט לא רצתה. לוועד האולימפי יש רשימת דרישות מפורטת, והממשלה החליטה לא להשקיע בה אלא בדברים יותר נחוצים.

נורבגיה היא חלק מהתמונה. לפני כן קיבל הוועד האולימפי הודעת ויתור גם מקראקוב, לבוב ושטוקהולם. לפני שנה דחה רוב של 53% את המועמדות של מינכן במשאל שנערך בעיר וסביבותיה. שם זוכרים היטב את המפלה הצורבת לפיונגצ'אנג במועמדות לאירוח משחקי החורף 2018. ראש האופוזיציה למשחקים, לודוויג הארטמן, הסביר: "ההצבעה היא לא נגד הספורט, היא נגד חוסר השקיפות והחמדנות של הוועד האולימפי הבינלאומי. אף מועמדות גרמנית לא באה בחשבון יותר, ה-IOC חייב להשתנות קודם". אפילו בשוויץ, המועמדת הקלאסית, בוטלה המועמדות לאירוח בסט. מוריץ ודאבוס, אחרי שמשאל עם בקנטון גראובינדן דחה את האפשרות. למה משאלי עם? זו דרישת הציבור - זה שבוחר את נציגיו בדמוקרטיה. התאחדות הספורט בגרמניה, למשל, מחייבת קיום משאל בעיר המתמודדת.

כך, כמעט שנה לפני ההכרעה הסופית, נותרו שתי מועמדות בלבד ל-2022: אלמאטי בקזחסטאן ובייג'ין הסינית. והן לא אלו שזכו לציונים הגבוהים ביותר עבור ההצעות שהגישו.

***

אם כן, מה בעצם קרה שיותר ויותר מדינות מוותרות על ההצגה הגדולה שבעבר מדינות היו מוכנות כמעט להתאבד עבורה? איך קרה שהעולם המערבי מפנה עורף למשחקים האולימפיים? בייג'ינג, סוצ'י, ריו, פיונגצ'אנג, טוקיו ומשחקי 2022: שש משמונה אולימפיאדות ב-14 שנה לא תתקיימנה באירופה או בארה"ב 'הקלאסיות'. הבעיה נעוצה בדמוקרטיה (לא סתם המועמדות שנותרו הן לא בדיוק דמוקרטיות קלאסיות...). הקסם הגדול סביב המשחקים האולימפיים פג. הם ממוסחרים, ומאוד מאוד יקרים עבור המארחות. התקופה בה אולימפיאדות השתלמו לערים המארחות היתה בין 1984 ו-1992. לוס אנג'לס, במידה מסויימת סיאול, ובעיקר ברצלונה הרוויחו מהמשחקים - אם כי תדמיתית ומבחינת תכנון עירוני ותשתיות, יותר מאשר פיננסית.

מאז העלות מזנקת, והתמורה יורדת. פיליפ פורטר, כלכלן מאוניברסיטת דרום פלורידה הסביר ל"ניו יורק טיימס", כי "אין עידוד לכלכלה על-ידי אולימפיאדה. עשרות חוקרים בדקו עשרות פעמים, וכולנו לא מוצאים שינוי של ממש בפעילות כלכלית". עבור משחקי 2010 שילמו הערים המתמודדות 9.5 מיליון דולר בממוצע עבור הליך ההתמודדות (ה'ביד'). שמונה שנים מאוחר יותר שילמו המתמודדות 34 מיליון דולר בממוצע - רק על ה'ביד'! עלות האירגון של משחקי החורף בסולט לייק סיטי ב-2002 היתה 1.3 מיליארד דולר. ונקובר (2010) כבר שילמה על הארגון 1.9 מיליארד, בסוצ'י (2014) אלו היו כבר 2.2 מיליארד - לפני השקעה באבן אחת אפילו. אז נכון שה-IOC משלם חלק יפה מההשקעה, וזכויות הספונסרשיפ המקומיות מכניסות עוד מאות מיליונים, אבל הסכומים הם עדיין מפלצתיים. אם לוקחים לרגע את בוסטון, שמשתעשית ברעיון לארח משחקים אולימפיים - היא תהיה חייבת לבנות אצטדיון אולימפי של 80 אלף מקומות, כפר אולימפי ל-15 אלף אתלטים, מרכז שחייה ו-ולודרום חדשים, וזאת לפני השקעות בתשתית תחבורה ציבורית בעייתית, או במקומות לינה נוספים ובלתי נחוצים - סך כל העלות תנוע בין 11 ל-20 מיליארד דולר. אין יותר ערים במערב שיכולות להרשות לעצמן משחקים אולימפיים.

בייחוד מפחיד המספר של 51 מיליארד דולר, שהושקע בסוצ'י כדי לבנות ערים מכלום. מארחות עתידיות תישפטנה על פי מה שלסוצ'י היה להציע, ובתחרות הזו הן לא רוצות להשתתף.

***

אבל יש עוד סיבות. למשל, חשיפות בתקשורת לגבי הוועד האולימפי יוצרות בציבור תדמית של ארגון חשאי ומושחת, שבא בדרישות לא סבירות למארחות. "התדמית של IOC לא הכי טובה", הודיע יירג שילד, ראש התאחדות הספורט בשוויץ, "הספורט סובל מחוסר אמינות". רוב חברי הוועד הם אנשים ישרים שמאמינים באידיאל של ספורט ואחווה, אבל חוסר השקיפות של המועדון הסגור מונעת תיקון של התדמית.

ארבעת הוועדים האולימפיים של גרמניה, אוסטריה, שבדיה ושוויץ הוציאו ביולי סיכום של ניסיונם בהתמודדות על אירוח ובמפח הנפש הכרוך בכך. המארחות, לפי הדוח, צריכות "יותר סיוע בתהליך ה'ביד'", "תהליך יותר החלטי ואמין", "שותפות בנטל הסיכון" ובעיקר "יותר גמישות בסדרי הגודל".

כדי לסייע לוועד האולימפי בתיקון התדמית ולמען החזרת הפופולריות של המשחקים, טוענים המחברים, אמנם לא יכול הוועד האולימפי לדרוש ממדינות את קיום האמנה האולימפית, אבל "הוא אחראי להתנהג כך בעצמו". דברים מתחילים לזוז? בינתיים מי שיכול להרשות לעצמו לארח משחקים אולימפיים הן מדינות עשירות ללא דעת קהל דמוקרטית. בשנות השבעים זה כבר היה כך, ה-IOC חיפשו בנרות מארחת ל-1984 - לוס אנג'לס הסכימה, אבל רק אחרי שהוועד האולימפי הסכים לתכנית לפיה לא יוצא כסף ציבורי, וכי מתקנים חדשים לא צריכים להיבנות. מאז חזרה האגומאניה: "הוועד האולימפי שיחק יותר מדי עם הקלפים שלו, הניצול של המונופול גורם לכאוס כלכלי, להפסדים ולמחאה חברתית. זה המצב עכשיו", מסביר פרופ' אנדרו צימבליסט, המומחה הנחשב לכלכלת ספורט, ל"לוס אנג'לס טיימס". הרפורמה תהיה חייבת להגיע מתישהו, כשהמשבר יהיה מספיק עמוק.

צרו איתנו קשר *5988