השתקת קול המצפון

כולנו עשינו בחיים דברים שאנחנו לא גאים בהם, בדרך-כלל בזמנים של לחץ או רוגז. הסיטואציה מוציאה לפעמים את הרע שבנו, בכל אחד מאיתנו. אולי צעקנו, אולי העלבנו, אולי היינו אלימים מעט.

אם היה לנו מזל, היה מישהו בסביבה, מספיק קרוב אלינו, כדי להזכיר לנו שבבסיס אנחנו אנשים טובים. זאת כדי לגרום לנו לעצור, לחשוב ולזכור מה הם הערכים האמיתיים שלנו, אלה שאנחנו מחנכים לאורם את ילדינו.

אם זה היה מישהו ממש קרוב, חבר אמיתי, הוא ידע למנוע מאיתנו לגרום נזק לעצמנו. גם אם צריך לעצור אותנו ממש. לאנשים בני מזל יש חברים כאלה, מעין ג'ימיני קריקט שמלווה אותם ומגן עליהם.

ג'ימיני קריקט (Jiminy Cricket, ג'ימיני הצרצר) הוא דמות בדיונית שהופיעה בסרט פינוקיו בשנת 1940, שבו מונה ג'ימיני הצרצר על-ידי הפיה הכחולה לשמש כמצפונו של פינוקיו.

בית המשפט העליון הוא הג'ימיני קריקט של כל מדינה נאורה. כך בג"ץ בישראל, כך בית המשפט העליון של ארצות-הברית עבור האמריקאים, כך בית המשפט האירופי לזכויות אדם עבור מדינות מועצת אירופה, כך בתי משפט עליונים וחוקתיים בעשרות מדינות דמוקרטיות. בג"ץ שומר עלינו ממהלכים משפטיים שנעשים בעידנא ד'רתחא לאומי, ושאינם הולמים את הערכים האמיתיים של מדינת ישראל.

הצעת החוק של חברת הכנסת איילת שקד, שזכתה בשבוע שעבר לתמיכת ועדת השרים לחקיקה, מבקשת לשלול מבג"ץ באופן מעשי את הסמכות לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המוגנות בחוקי היסוד שלנו. כלומר, לאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שאותו פסל בג"ץ.

זוהי הצעת חוק המבקשת לנער מעל כתפינו את ג'ימיני קריקט. להשקיט את קול המצפון שלנו. הצעת חוק המבקשת לתת חופש מוחלט ליצרים הרעים והאפלים שקיימים בתוך כל אחד מאיתנו, ולשלול מאיתנו את ההגנה שנותן לנו קול שמנותק קצת מקשיי היום-יום. קול שיכול להסתכל על הדברים ביתר רוגע ושיקול-דעת, ולומר: שימו לב, עברתם את הגבול, ולטובתכם האישית אני מותח כאן את הקו.

הכנסת היא בית הנבחרים. היא המחוקקת. אבל לפעמים גם היא טועה. פעם היא טועה לדעתי, פעם לדעת מישהו אחר. זכותה. בשביל זה יש דמוקרטיה ובחירות.

לכנסת מותר לחוקק, ומי שחושב שהיא טועה - מוזמן לשנות את הרכבה בבחירות. אבל לעתים רחוקות מאוד, אחת לכמה מאות חוקים שהיא מחוקקת, היא טועה טעות חריפה, קשה ומזיקה במיוחד, שגם נוגדת את חוקי היסוד שהיא עצמה חוקקה. ברגעים האלה כולנו זקוקים לבג"ץ.

פסקי דין של בית המשפט העליון בארצות-הברית שקיבלו בהסכמה מדיניות גזענית בדרום ארצות-הברית או מדיניות שמתעמרת בעובדים מוחלשים, נלמדים היום כרגעי המבוכה הגדולים של הדמוקרטיה האמריקאית.

לעומת זאת, פסקי הדין שאילצו את מדינות הדרום לשנות את דרכיהן, פסקי דין שלעתים היה צריך לשלוח כוחות צבא כדי לאכוף אותם על מושלי מדינות, נחשבים היום לרגעיה הגדולים של הדמוקרטיה האמריקאית.

בדרום אפריקה הסיפור היה שונה. כשהחלו להיחקק בה חוקי ההפרדה הגזעית בראשית שנות ה-50, פסל אותם בית המשפט העליון. אולם פוליטיקאים נחושים פגעו בכוחו, עד שהצליחו להעביר מחדש את אותם חוקים, וההמשך ידוע. דרום אפריקה החליטה לנער מעליה את קול המצפון שיצא מבית המשפט, והמיטה על עצמה אסון שגבה אלפי קורבנות בנפש והביא עליה בידוד עולמי.

בדמוקרטיה העם הוא הריבון. הפרלמנט צריך ומבטא את רצונו של העם, אבל יש לו גם שיקולים אחרים. יש בו לחצים קואליציוניים ואופוזיציוניים, בריתות פוליטיות, לוביסטים וקבוצות לחץ, אינטרסים אישיים ורדיפת פרסום ורייטינג, עסקאות של תן-וקח, מורא פריימריז, הנחיות של רבנים ודרישות של עסקנים, דמגוגיה, שיקולים אלקטורליים ותורמים לקמפיינים, פופוליזם ועוד כמה דברים ששכחתי.

אני מאמין באמת ובתמים כי למרות כל אלה, הכנסת מבטאת בדרך-כלל את רצון העם. בדרך-כלל. כלומר, רצון הכנסת ורצון העם לא תמיד חופפים. חשוב מכך, רצון העם של הרגע נוגד לעתים את רצון העם של אתמול ומחר. בעיקר כשהוא מושפע מאותם כעס, לחץ, רוגז וייאוש, שגורמים לכל אחד מאיתנו בחיים הפרטיים לעשות דברים שבעתיד נבין שלא הולמים אותנו.

בג"ץ הוא הג'ימיני קריקט שעוצר אותנו רגע לפני שמאוחר מדי. איילת שקד היא שדון רע שרוצה שנסתכסך איתו.

■ הכותב הוא מרצה למשפט מינהלי בבית-הספר למשפטים במכללה למינהל.