אושר מחופש לצ'ורבה

הרבה בירה כבר זרמה בברזים של מסעדת סמי וסוסו מאז שמרסל לרר בן ה-77 פתח אותה ב-1970. הרבה קבאבים עלו על המנגל והמוני לקוחות מאושרים כבר לגמו כאן לגימות קטנות של אושר מחופש לצ'ורבה. בשנים שחלפו יצאה סמי וסוסו מהאופנה, יחד עם רבות מאחיותיה הרומניות המופלאות, שרק מעטות מהן שרדו את פגעי הזמן ואת הטרנדים שהוא נושא בכנפיו.

השוק של באר שבע, שבו שוכנת המסעדה, לא היה כנראה מעולם מקום משובב נפש במיוחד. בגלגולו הנוכחי הוא מקום המצריך הרבה חיבה לאקזוטיקה (אם נבחר להשתמש במילה הקולוניאליסטית והמתנשאת הזו) ואולי גם עצימת עין אחת מולו, כדי לשרוד את העצב שהוא משדר. אני מצויד בכמויות בלתי נדלות של חיבה לדברים כאלה, אבל אולי לא כל אחד הוא אני. ועדיין, גם אם תבחרו להיפטר מכל עודפי השמאלץ והנוסטלגיה שעוד יש לכם, אם יש לכם כאלה, מסעדת סמי וסוסו היא יופי של מקום לאכול בו. בעיקר בגלל כל הדברים שהיא לא. לא אופנתית, לא עכשווית, לא מקורית, לא יצירתית ואולי אפילו לא מאוד יפה או נחמדה.

אפשר אולי לומר אפילו שסמי וסוסו היא מסעדה כמעט עצובה. הזמן לא רק עמד כאן מלכת, הוא כבר כמעט לא כאן. בישראל של 2014, ואפילו בהשוואה למעט הרומניות שעוד נותרו כאן, סמי וסוסו היא חללית רומנית שהלכה לאיבוד בחלל ושום צ'אוצ'סקו כבר לא יבוא להציל אותה. וזה כל הכיף. כי כשאתה עובר את סף הדלת - אותה דלת שגרמה לאשתי לתהות אם יש בכלל מישהו מאחוריה (למרות שהסברתי שרק שעה לפני כן התקשרתי ואפילו ענו לי) - אתה מבין שנקלעת לא סתם למסעדה, אלא לסצנה מסרט.

אנחנו שמונה. המלצרית הנחמדה להפליא לבושה במכנסי פסים ובחולצת פסים, בכל אחד מהם פונים הפסים לכיוון אחר. עוזרה הנאמן אינו נראה רומני כלל. על שולחן מודבק שלט זעיר ועליו מספר השולחן. ואין כאן הרבה מספרים לזכור.

אנחנו מזמינים בירה גולדסטאר טובה מהחבית וסלטים. סלט חצילים קלויים עם גמבה קלויה אף היא, וכמובן לא מעט שום. כמה פרוסות עגבנייה מעל. הכי פשוט, הכי ביתי. טעים. הכבד הקצוץ קצת פחות טוב. חסר לו מעט מלח והוא גם קצת עצוב מדי. אבל קצת, או הרבה, בצל קצוץ מעל, והכול מסתדר.

סלט הירקות כולל עגבנייה ומלפפון, בצל ופטרוזיליה. את המלח, הלימון והשמן אתה מוסיף לבד. אם תהיה כאן טעות בתיבול, היא תהיה שלך.

האיקרה היא כבר אופרה אחרת לגמרי. איקרה טרייה שבטריות, גסה שבגסות, ובעיקר טעימה שבטעימות. שוב, המון בצל קצוץ לפזר מעל. כל-כך טובה, שאפילו שר האוצר ושר הפנים היו נופלים מהכיסא. אפילו לפני הצ'ורבה.

ואז מגיעה באמת הצ'ורבה. ואתה כבר מבין כמעט הכול. זו לא "צ'ורבה של מסעדות", שגם היא כידוע לא בדיוק המרק הכי מעוצב בעולם. זה מרק ירקות של בית, עם כמה חתיכות בשר מבושל ואותה חמיצות מהוללת ונהדרת של מרק הצ'ורבה הקלאסי כמין בונוס. גם אם לא הצלחתי לזהות לאושטיאן* בתוכה (ואם היה, אז אני מתנצל מיד), וגם אם היא לא יכולה להתחרות בצ'ורבה שהיו מגישים פעם אצל חיים גריל רומני בתל אביב, היא לא באמת צריכה. המלצרית מסבירה שהיא הכינה את הצ'ורבה בעצמה ושואלת אם זה טעים. כן, זה טעים.

עכשיו מגיע הצ'יפס. הוא כל-כך טעים, שאנחנו מזמינים מיד עוד מנה. מהר מאוד אתה מבין שזה צ'יפס שהכינו כאן, ועכשיו. וזה כל מה שצריך. ובדיוק כמו שהסנוניות והחצבים מבשרים את בוא הסתיו, כך מבשרת כוס מלאה שום כתוש את בוא הקבאב הרומני וסטייק האנטרקוט שהזמנו למנה עיקרית.

הסטייק שוקל רק מאתיים גרמים, כי ככה ביקשנו, בשביל הילד, והוא מופת של דייקנות הנרכשת כנראה בדורות של צלייה ממושכת על המנגל. לא קל, כמעט בלתי אפשרי, להוציא סטייק דק כזה (וכאן עוד דופקים עליו משום מה בפטיש שניצלים לפני שהוא עולה על הגריל) בדרגת המדיום המבוקשת ובטעם טוב. צריך בשר טוב ויד טובה. ואת שניהם מצאנו כאן.

הקבאב הוא קבאב רומני לתפארת. מלא שום, עוד לפני התוספת שאפשר להוסיף כאמור מהכוס ההיא על השולחן, ולא מעט סודה לשתייה, אני מניח. הוא קבאב קפיצי כזה, כמו שמקובל בז'אנר, אבל רך ועסיסי ולא עשוי מדי, ובקיצור - לא פראייר. יחד עם הצ'יפס ועם הבירה הוא מחולל פלאים. לא בטוח שנתנשק בדרך חזרה הביתה. אבל מי רוצה להתנשק. מה אנחנו, ילדות קטנות. רבע מאה יחד, נתנשק כבר ביום אחר. למרסל לרר דווקא הייתי נותן נשיקה, אילו לא הייתי מתבייש.

סמי וסוסו

פרטים: רמב"ם 12 באר שבע, טל' 08-6652135; א'-ה' 11:30-17:30; שישי - 11:30-14:30

מחירים: צ'ורבה - 18 שקלים, חמוצים (מלפפון ועגבנייה נהדרת) - 15, סלט חצילים - 18, איקרה - 18, כבד קצוץ - 18, צ'יפס גדול - 30, קבאב (ארבע חתיכות יפות) - 24, אנטרקוט - 64 שקלים (לפי 32 שקלים לכל מאה גרמים), גולדסטאר קטנה - 15 שקלים

השורה התחתונה

השורה התחתונה

טוב