רבאב נאסר | מנהלת תיכון אורט מקיף ערבי, רמלה

זו הייתה תלמידה מצטיינת בכיתה י"ב, ששמרה על ציונים גבוהים בכל שנותיה בבית הספר, ופתאום חלה התדרדרות חדה בהישגיה. הצוות ניסה לדובב אותה, להבין אם משהו עובר עליה או על משפחתה, אבל שום דבר לא עזר. היא התעקשה שהכול בסדר. "ואז, יום אחד", אומרת נאסר ועיניה דומעות, "אני רואה אותה יורדת מהאוטו של אבא שלה והוא רודף אחריה ומכה אותה מול הפנים שלי ושל המורות והילדים שעמדו והסתכלו עליהם, בלי לחשוש.

"הייתי בשוק ולא יכולתי לזוז. היו איתי עוד שתי מורות, וחשבתי, למה אין איתי גבר באותו רגע, אולי הוא היה מצליח לעצור אותו. היא נכנסה בחזרה לאוטו וניסינו להוציא אותה משם. קראתי לה לבוא אלינו, אמרתי שנשמור עליה, והיא סירבה לצאת. ישבה לידו ואמרה לי, אני לא באה, מה תעשי לי".

זה חוסר אונים נוראי.

"פניתי למשטרה. אמרתי, תבדקו מה קורה עם הילדה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא עם האבא בבית לבד, ואם לידנו הוא לא פחד להרביץ לה ככה, מה קורה שם כשהם לבד. קראו לה לחקירה והיא לא אמרה שום דבר, ככה שאי-אפשר היה לעזור לה. אחרי שבועיים של שכנוע, היא הצליחה להתגבר על הבושה מול הילדים שראו אותה ככה וחזרה ללמוד. היא אמרה לי, 'את מבינה למה אני לא לומדת, למה אני לא מגיעה באופן סדיר לבית הספר?'. עד היום אני מרגישה שאיבדנו אותה. היה לה פוטנציאל להגיע לאוניברסיטה, לעבוד, אבל בשידוך הראשון שהיה לה, מיד אחרי הלימודים, היא התחתנה. רק כדי לברוח מהבית".

עם כמה מקרים כאלה יצא לך להתמודד?

"הרבה. לא רק אלימות של הורים נגד תלמידות, גם נגד תלמידים".

המערכת נותנת לך כלים וכוח אדם?

"לא באופן מיוחד. הכלים שיש לי הם הכלים שיש לכל מערכת החינוך. לפעמים אני מאוד עמוסה רגשית, ולמרות זאת אנחנו מנסים לתת לילדים את המעטפת שהם זקוקים לה. מה שכן, בכל פעם שאני משעה תלמיד, וזה מכעיס את האבא, אני אומרת שאני זאת שמענישה אותו ומזהירה לא להרביץ לילד, כי אם ירביץ לו אני אדווח למשטרה. אני מענישה, אבל הוא עדיין התלמיד שלנו, והוא יחזור אחרי ההשעיה לבית הספר ונתחיל מחדש".

"התחלתי לחפש מכרזים"

ההצלחה שלה מוכחת. שיעור הזכאים לבגרות, שעמד על 5% כשנכנסה לבית הספר, נסק ל-50%, כאשר הממוצע של המגזר הערבי עומד על 46% והממוצע הארצי נע סביב 60% . אבל על ההצלחה הזו היא שילמה מחיר בחייה הפרטיים, לפחות לפי אמות המידה הנהוגות בחברה הערבית. בכל יום היא על הקו טירה-רמלה. מתעקשת לשמור מרחק, מרחב, פרספקטיבה, זמן לחשיבה, ולא לגור בעיר ולהקל על עצמה. כרגע היא לא בזוגיות. אילו אימא שלה, שנפטרה כשלנאסר מלאו 23, הייתה עדיין בחיים, סביר להניח שהייתה לוחצת עליה להתחתן וללדת ילדים. "זה שפיתחתי את הקריירה עשה לי טוב. אני לא מרגישה שאיבדתי משהו בדרך".

אולי הקמת משפחה?

"אני לא בלחץ. אני נשאלת את השאלה למה לא התחתנתי. זה לא שכיח בחברה הערבית, אבל יש לי סדר עדיפויות משלי. אני מחליטה מה שאני רוצה בחיים. זה שכולם עושים את הדברים בדרך מסוימת, לא אומר שזה בהכרח מתאים לי. גם בבית הספר אני לא הולכת בדרך המקובלת ועדיין מגיעה להישגים. בסך-הכול אני מרגישה כמו אימא ל-680 ילדים".

את התפיסה הליברלית ספגה נאסר בבית ההורים בטירה. משפחה מלוכדת של שמונה ילדים, כולם אקדמאים. אביה היה סוחר בחומרים לחקלאות, אמה הייתה עקרת בית. בהיותה בת 16 נפטר האב במפתיע כתוצאה מסיבוכים במחלת הסוכרת. אחיה הגדולים, שכבר יצאו מהבית, עזרו בפרנסת המשפחה, והיא הייתה נחושה להגשים את החזון שלו.

"כל הזמן מהדהדות לי בראש המילים שלו, שלהיות אישה זאת לא קללה", היא מספרת. "את צריכה ללמוד, הוא היה אומר, ומשם תוכלי לעשות את הכול. את חייבת ללמוד באוניברסיטה. למדתי במגמת כימיה, ובתקופה הקשה אחרי שנפטר עשיתי את הבגרויות, והיה לי ברור שאני לא מוותרת והולכת ללמוד באוניברסיטה. כשאני מסתכלת על החיים שלי, אני יודעת שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי".

אחרי שנה שבה עבדה כמזכירה בסוכנות ביטוח, התחילה ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית. "רציתי לצאת מהבית, לחוות את החיים הסטודנטיאליים, להיות עצמאית ולהיות עם עצמי. בשנתיים הראשונות לא עבדתי, ואחר כך התחלתי לעבוד עם תלמידי חטיבות ביניים במסגרת האוניברסיטה. את הכימיה אהבתי, אבל היה ברור לי שאני יכולה לשבת שבע-שמונה שעות במעבדה ביום, ואני חייבת להיות עם אנשים, אז במקביל עשיתי תעודת הוראה, ובמשך תשע שנים הייתי מורה בתיכון בטירה. תוך כדי למדתי תואר שני בהוראת מדעים מדויקים ולימודי תעודה להכשרת מנהלים".

מתי הבנת שאת רוצה להיות מנהלת?

"אחרי חמש שנות הוראה. כשאת מנהלת, יש לך היכולת להשפיע. רציתי לעשות משהו מערכתי. רציתי בית ספר שיהיה בתפיסה שלי. התחלתי לחפש מכרזים לניהול. בכל יום פתחתי עיתון ונכנסתי לאתר של משרד החינוך. ניגשתי לשלושה מכרזים וזכיתי בשניים. אחד במחוז ירושלים והשני באורט רמלה".

למה כיוונת למערכת החינוך הערבית?

"כי זו החלוקה, וכרגע אני יכולה להבין אותה; כי כשאתה נואם מול קהל, אתה חייב להכיר אותו מאוד טוב, וכרגע זו מגבלה בשבילי. אבל בעתיד אולי אהיה המנהלת הערבייה הראשונה של תיכון יהודי".

את ערביה-ישראלית. מה את חושבת על השיח סביב "חוק הלאום"?

"אני מאמינה ששלום יבוא מאנשים. אני רואה את זה בבית הספר שלי. יש לנו מורה דתית, יהודייה, שמלמדת אצלנו כבר 35 שנים. יהודים וערבים עובדים בשיתוף פעולה מדהים, והשפה היא לא מחסום. אני לא מסתכלת מסביב, אלא מתרכזת בממלכה הקטנה שלי".

"הכול היה כאוס"

נאסר לא הייתה בטוחה שעשתה את בחירת הקריירה הנכונה עד ליום הראשון ללימודים. היא הבינה מהר מאוד שמדובר בבית ספר קשה, אלים, שבמהלך חמש השנים שלפני כניסתה התחלפו בו חמישה מנהלים. המשטרה הייתה מגיעה אליו באופן קבוע, וגם לה לא היה ברור אם אישה בת 32 יכולה להתמודד עם אוכלוסיית השכונות של רמלה.

מה הכי הבהיל אותך?

"האלימות. אני אדם לא אלים בהגדרה. בסרטים אני לא מסוגלת לראות קטעי אלימות, אפילו שאני יודעת שזה מצולם ומבויים. במהלך החופש הגדול למדתי את בית הספר. נפגשתי עם הצוות, הגדלתי את ההנהלה ל-15 מורים, תיאמתי ציפיות, ואמרתי שבשלב הראשון אנחנו חייבים לייצב את בית הספר בדברים הפשוטים: שיעור זה שיעור, הפסקה היא הפסקה, מתי באים, מתי הולכים הביתה; הכול היה כאוס.

"ביום הראשון עמדנו בשער ובירכנו את התלמידים בבוקר טוב. ככה זה בכל בוקר. בהתחלה הם לא ענו לי, כי לא היה להם ברור שאנחנו פונים אליהם. עשיתי מסדר בוקר והעברתי את המסר שלי, שיכירו אותי, כי אני לא באה מבית הספר ואני לא מרמלה".

ואיך התלמידים קיבלו אישה מנהלת?

"היה קשה להם לעכל את זה. אחרי כמה שבועות שהייתי בבית הספר, ואחרי שהצגתי את עצמי כמה פעמים, תלמיד אחד פנה אליי ואמר, 'אני רוצה לדבר עם המנהל'. אמרתי שאני המנהלת. הוא הסביר שחשב שאני מורה חדשה והמנהל יושב במשרד. מהיום הראשון הייתי קשוחה. לא נתתי ללעוג לי, לערער על הסמכות שלי גם כשאני מציבה גבולות. אני שומרת על הכבוד של הילד. גם על הכי בעייתיים אני לא צועקת, ולא נותנת להם לצעוק עליי או לקלל אותי".

היו בוודאי היתקלויות עם ההורים.

"פחות ממה שציפיתי. היו כאלה שסירבו לקבל שאני משעה את הילד שלהם מבית הספר, כי קודם, כשהיו משעים תלמיד, ההורים היו סוגרים את זה בשיחת טלפון. הייתי משעה על אלימות. אפילו על דחיפה. היו מקרים שבהם ילדים משתי חמולות רבו וקראתי למשטרה. קודם ההנהלה לא הייתה מזעיקה את המשטרה. כשהזמנתי אותה הודעתי להורים ולתלמידים, כדי שיבינו שאנחנו מדינת חוק".

לא רעדת מפחד?

"לא. בשיא הרצינות. אני מסתובבת בג'וואריש, במיעוטים, ביום, בלילה, נכנסת לבתים. גם אם בשנה א' שלי הזמנתי משטרה, ההורים יודעים שזה בא כדי להרגיע את הילדים ויש תוצאות. מכובדי החמולות היו מקבלים טלפונים על בסיס יומי לבוא ולהפריד בין הניצים, ובערב היו עסוקים בלעשות סולחות. סכסוך קטן בבית הספר היה יכול להפוך בקלות לסכסוך שמצית את העיר. ההורים מבינים שאנחנו לא אויבים, אלא שותפים. כשאין דקירות ופציעות, גם הם רגועים".

השתמשת במגנומטר לאיתור נשק וסכינים?

"לא, וגם לא אכניס".

אישי: 37, רווקה, מתגוררת בטירה

השכלה: תואר בכימיה, תואר שני בהוראת מדעים מדויקים ולימודי תעודה להכשרת מנהלים