ראש מועצת תמר קוטף את פירות השחיתות של מפא"י

איך צברה המועצה האזורית תמר, שנקשרה בפרשת ישראל ביתנו, עושר רב - ולמה זה קשור למפא"י, המפלגה המושחתת בתולדות ישראל ■ דעה / אלי ציפורי

 דב ליטבינוף / צילום: רוני שיצר
דב ליטבינוף / צילום: רוני שיצר

1. במהלך מבצע "צוק איתן" פרסמנו כאן מונולוג של צביקה גרינגולד מ"כוח צביקה" המיתולוגי. גרינגולד, לשעבר ראש עיריית אופקים, דיבר באופן מטלטל על עיירות הפיתוח והתנועה הקיבוצית, ודבריו הפכו רלוונטיים מאוד מבחינתנו בשבועיים האחרונים, על רקע חקירת השחיתות לכאורה במפלגת ישראל ביתנו. הנה קטע מהמונולוג שלו, ומיד אחריו נסביר איך הוא קשור לפרשה האחרונה.

"הגעתי לפני 6 שנים לתפקיד ראש עירייה ממונה באופקים. אף שנפגשתי עם האוכלוסיות הללו, עם האוכלוסיות הפחות מבוססות, גם בשירות הצבאי וגם במפעלי התעשייה, וחשבתי שאני מכיר את המציאות שבה הן חיות, פגשתי שם מציאות שונה לחלוטין. מציאות קשה, וקשה בעיקר בגלל התחושה שיש פה מה שנקרא 'הסכם שהופר'. המדינה - ואני לא חושב שמאחורי העניין הזה מסתתר מישהו עם תוכנית - אבל בפועל המדינה שלחה אותם לקרב בלתי אפשרי, חסר סיכוי.

"ולמה? כי כשהגיעו העולים החדשים בשנות ה-50, בעיקר מצפון אפריקה, מרוקו, תוניס, לוב, יישבו אותם בעיירות פיתוח. וזה להבדיל מצורת ההתיישבות המקובלת שהייתה בארץ - התיישבות חקלאית במושבים ובקיבוצים. אגב, הקיבוצים סירבו באותה תקופה להשתתף בקליטת העלייה הזאת.

"העולים נקלטו במושבים ובעיירות, בהתאם לרציונל הבא: במושב אנחנו נספק לעולה החדש אמצעי ייצור, תקרא לזה הון-קפיטל או איך שאתה רוצה, נתמוך בו, נלמד אותו, נסבסד אותו, וכך הוא יקים עסק ויישוב חקלאי ויתקיים - ואילו בעיירות הפיתוח האנשים יהיו שכירים ויתפרנסו לא מהון שהם מקבלים מהמדינה, אלא מהעמדת כוח העבודה שלהם לטובת בעלי ההון.

"המדינה ניסתה לספק לשכירים מעיירות הפיתוח עבודות יזומות ולשלוח את העולים החדשים לעבוד בקיבוצים, אם בחקלאות ואם בתעשייה שהתחילה להתפתח. בשלב מסוים, אני לא יכול להגיד לך בדיוק מתי, היא זנחה את האחריות הזאת ואמרה: נעבור לשיטה של עידוד. התחילו לעודד את הפיתוח התעשייתי באמצעות תמריצים - מענקים, הטבות מס וכדומה. כל העידוד הזה בנוי על עידוד הון, כלומר אם אין לך ההון הבסיסי ההתחלתי, אתה לא יכול לקבל את התמריצים.

"כמובן, תושבי עיירות הפיתוח לא יכלו ליהנות מזה, כי לא היה ברשותם ההון הבסיסי. מי נהנה מהחלוקה לאזורי פיתוח? מי שהייתה לו יכולת לגייס שני דברים: גם הון ראשוני וגם יוזמה, שזה בעיקר התנועה הקיבוצית, וכשחוק עידוד השקעות הון התפשט גם לחקלאות, אז גם המושבים התחילו ליהנות מזה, מסבסוד הון ומסבסוד פרויקטים חקלאיים וכדומה.

"היושבים בעיירות הפיתוח נשארו מאחור. אני טוען שיש שתי אפליות, האחת היא בין מרכז לפריפריה, והשנייה היא בין עיירות הפיתוח ליישובים החקלאיים שמסביבן".

2. המועצה האזורית תמר נמצאת היום במרכזה של פרשת השחיתות לכאורה של ישראל ביתנו. החשדות נגד בכיריה, ובראשם ראש המועצה דב ליטבינוף, הם כבדים: המועצה השיגה לכאורה תקציבים ציבוריים באמצעות מתווכים שגזרו עמלה שמנה.

חזקת החפות עומדת כמובן לכל החשודים בפרשה. כל אדם הוא זכאי עד שלא הוכחה אשמתו בבית המשפט, אבל הדיון שלנו הוא לא בחשדות עצמם. מדובר בדיון כלכלי-פיננסי בעיקרו, על חלוקת משאבים, על חלוקת תקציבים ציבוריים ועל אפליית יישובים.

המועצה האזורית תמר היא חלק מהאפליה שעליה דיבר גרינגולד בין עיירות הפיתוח ליישובים החקלאיים שמסביבן. תמר מאגדת כמה קיבוצים ומושבים סביב ים המלח: עין-גדי, נאות הכיכר, עין-חצבה, נווה זוהר, עין-תמר והר-עמשא. בסך-הכול מדובר בקושי, ממש בקושי, בכ-2,000 תושבים.

תמר גם נחשבת אחת המועצות העשירות בישראל, ובכל זאת, למרות העושר הרב שלה, היא החליטה לקושש עוד כמה מיליונים מתקציבי מדינה. איך נוצר העושר הרב של תמר, על יישוביה הבודדים ומעוטי התושבים? למזלנו, הדוחות הכספיים של הרשויות המקומיות שקופים לציבור (דרך משרד הפנים). השבוע קראנו בעיון את הדוחות הכספיים של תמר לשנת 2013, ולפניכם הממצאים.

דוח של רשות מקומית אינו זהה בדיוק לדוח של חברה ציבורית, אבל יש ביניהם כמה קווי דמיון: יש הכנסות, יש הוצאות, ויש עודף או גירעון מפעילות. כל רשות מחלקת את תקציבה בעיקר לשניים: תקציב רגיל ותקציב בלתי רגיל. התקציב הרגיל כולל בעיקר את מה שאנחנו משלמים לעיריות: ארנונה, מים, ביוב, אגרות חינוך וכדומה. התקציב הבלתי רגיל כולל תשלומים של הממשלה, מוסדות אחרים, מלוות וכדומה.

ההכנסות השנתיות של תמר משני התקציבים וגם מקרן לעבודות פיתוח הגיעו ב-2013 לכ-156 מיליון שקל, חלק הארי שלהם מתשלומי מסים של התושבים (קרוב ל-122 מיליון שקל).

אמרנו תושבים? לא בדיוק, הרי 2,000 תושבים לא יכולים לייצר כאלה הכנסות גדולות. אז מאיפה? מהמלונות בים המלח וממפעלי קבוצת כיל. למה הארנונה השמנה שלהם צריכה להגיע רק למועצה אזורית קטנטנה כמו תמר? אה, כי כך קבע השלטון הישן וכך זה התגלגל עד היום.

על זה בדיוק מדבר גרינגולד. זה עיוות נורא, אפלייה קשה שבה הוקצו על פני השנים מיליארדים לקיבוצים ומושבים (יש ניסיונות לתקן זאת בשנים האחרונות) על חשבון עיירות פיתוח כמו דימונה, ירוחם וערד.

הלאה: בשנת 2013 נוצר למועצה האזורית תמר עודף של כ-19.5 מיליון שקל, וזאת לעומת גירעון של כ-6.8 מיליון שקל בשנה הקודמת. ההכנסות הממשלתיות הגיעו לכ-16 מיליון שקל. למה תמר צריכה תקציבים ממשלתיים כשיש לה עודף מצטבר מפעילותה? שאלה טובה. התשובה: ככה. אם נותנים, לא תיקח? שוב, האפליה.

זה הכול? ממש לא. רשויות מקומיות הן סוג של תמנון רב זרועות. לבד מהרשות עצמה ופעילותה השוטפת יש סביבה תאגידים, בין אם עירוניים ובין אם עסקיים לחלוטין. וכמובן, יש גם עמותות.

המבנה הזה "מאפשר" סוג של חשבונאות כפולה, משולשת ומרובעת. העברות כספיות וחלוקת ג'ובים שאיש אינו מסוגל לפקח עליהן, ודאי שלא משרד הפנים. אז יש חותמת של רואי חשבון על כל דוח כספי של עירייה. ביג דיל! בסך-הכול פתק אישור למשרד הפנים ותו לא.

למועצה האזורית תמר, למשל, יש שני תאגידים בולטים בבעלותה: האחד, תאגיד עירוני כמקובל, החברה הכלכלית חבל ים המלח, שמטפלת בפיתוח תשתיות המועצה. השני, המהותי יותר, הוא מטמנות אפעה, תאגיד שקם לפני 11 שנה במטרה להקים ולהפעיל אתר לסילוק אשפה. מנכ"ל החברה הוא יצחק בורבא, שנעצר אף הוא בפרשה האחרונה. לחברה הזאת יש גם שותף חיצוני, ויאוליה ישראל, שמחזיק 25% ממניותיה.

מטמנות אפעה נמצאת בין ערד לים המלח, במקום מרוחק יחסית מריכוזי אוכלוסייה, והיא נחשבת האתר הגדול ביותר בישראל לפינוי פסולת ביתית. הדוחות הכספיים של תמר אינם מגלים הרבה על החברה הזאת, זולת העובדה שהונה העצמי הגיע לכ-46.5 מיליון שקל נכון לסוף שנת 2012 (לעומת כ-37.2 מיליון שקל ב-2011), מה שיכול לרמז על הרווחיות שלה.

הובלת האשפה לאתר נעשית באמצעות משאיות ובעתיד היא אמורה להיעשות ברכבת. מדובר בפסולת המפונה מאזור המרכז, מירוחם, מדימונה ומתחומי המועצה האזורית תמר. בין לקוחות המטמנה שמשלמים לה היטלים: איגוד ערים דן, מפעל רותם אמפרט מקבוצת כיל, עיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים. בקיצור, ביזנס יפה, יפה מאוד, שכנראה גם מרוויח יפה. צריך לזכור מאיפה הוא התחיל: מהאפליה שעליה דיבר גרינגולד. ההון ההתחלתי שאפשר למועצות מסוגן של תמר להקים עסקים רווחיים.

השורה התחתונה של תמר: הכנסות שמנות מארנונה של בתי-מלון ומפעלים שמנותבים בעיקר אליה, והקמת עסק לסילוק אשפה ותמיכות ממשלתיות, למרות עודפים תקציביים.

3. מי אחראי לעיוות הזה ולאפליה הזאת? יש כתובת אחת: מפא"י ההיסטורית. בניגוד למיתוס שנוצר כאן, אבי-אבות הטומאה של השחיתות השלטונית אינו במרכז הליכוד, בש"ס או בישראל ביתנו. הוא נולד בשנות מפא"י העליזות, בתקופתו של דוד בן-גוריון.

זו הייתה תקופה מדהימה של סידורי עבודה, חלוקת ג'ובים, פתקים של "שמור לי ואשמור לך", הטבות להסתדרות, לקיבוצים, כיבודים ומנעמים למקורבי השלטון. זו הייתה תקופה שאם היו בה אז משטרה ופרקליטות נחושות הרבה יותר, מצעד הנחקרים וכתבי האישום היה מחוויר ביחס לפרשות האחרונות.

למרבה הצער, את "פירותיה" של השחיתות והאפליה הזאת אנחנו רואים עד היום.

המספרים של תמר
 המספרים של תמר

דב ליבינוף / איור : גיל ג'יבלי
 דב ליבינוף / איור : גיל ג'יבלי