מלכלכים את השפה

יותר ויותר אנחנו נתקלים בישראלים המרשים לעצמם ללכלך את השפה העברית. בשנים האחרונות המגדף-המלכלך הוא הבולט; והוא מתרץ זאת ב"עממיות", "ישירות", "חופש ביטוי".

המצב הידרדר עד כדי כך שאפילו אנשי ציבור, פוליטיקאים, בכירים במשק ואמנים, מזהמים את השפה העברית ואת השיח הציבורי. אנשים ששואפים להגיע לעמדות השפעה והנהגה ברמה הארצית. הדבר הבולט גם בשיח הכלכלי שהפך, לעיתים, לשרשרת קללות.

הבעיה היא שאנשים אלה לא עושים צחוק רק מעצמם, שזה לא נורא, אלא שהם עושים צחוק ומזלזלים גם בציבור. גם הפוגעים בשפה ובתרבות וגם הנוהגים הפרועים בכבישים מודעים להתנהגותם הבוטה והפוגעת, אך זה לא מעניין אותם. מילים כמו "חזיר", "שקרן", "מטונף", "נוכל", "מופרע", "רשע" ו"גנב" הפכו לעניין שבשגרה.

במדינה שבה לא נותנים כבוד לזולת, אף כי כן דורשים לקבל ממנו כבוד, אין גם כבוד למילה הכתובה והנאמרת. ואם אין כבוד למילה, אין גם כבוד לאדם.

המילה היא כרטיס הביקור של האדם. הברית שאדם כורת עם דיבורו מעידה על ביטחונו העצמי, על יכולתו להתמודד עם אנשים אחרים, עם עמדות מנוגדות לעמדותיו. דרך התבטאותו מעידה על רמתו האישית במובן הרחב של המילה. אדם שאינו מכבד את איכות המילים היוצאות מפיו, פשוט מזלזל בנו. הוא מזלזל בקהל המאזין לו וגם בקהל נאמן שמעריץ אותו.

במהלך ההיסטוריה הוכח לא פעם כי מילים יכולות להיות מסוכנות ואף להרוג. אבל לא נלך כאן לקיצוניות של "להרוג". מילים והשמצות הן כלי מסוכן. אלימות מילולית וזיהום השפה הם כלי מסוכן לתרבות שבה החברה חיה. שפה מזוהמת - בלי שניתן מענה הולם למיגורה - מעידה על חברה סלחנית כלפיה, על יחס של שוויון-נפש, ולעתים אפילו הערכה למילים הבוטות.

מבצע "צוק איתן" היה, בין היתר, מנוף לזיהום השפה ולהעמקת חוסר הכבוד שישראלים רבים חשים זה כלפי זה. הרשתות החברתיות היו הגל שעליו רכבו המילים המזוהמות, גל שהציף את כולנו ועדיין מאיים להטביע אותנו. כמו שהמחאה החברתית בקיץ 2011 יצרה שיח ציבורי חדש בנושא יוקר המחיה - כך "צוק איתן" יצר רמה חדשה של אלימות מילולית ובהיקף שלא היה כמוהו בישראל.

והיום, בשעה שבה פוליטיקאים נלחמים על מעמדם במפלגות ועל קולות הבוחרים, גם מערכת הבחירות מלווה - אף כי לא על-ידי כולם - באלימות מילולית, שאסור לעבור עליה בשתיקה.

חברה המתייחסת בסלחנות לשפה אלימה - סופה שתתייחס בסלחנות גם לאנשים אלימים. ואולי זה כבר קיים היום במציאות חיינו. אז בואו לא ניתן לאלימות באשר היא להרים ראש.

■ הכותב הוא מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים אור-יהודה (מל"א).