העליון: כך מתחמקות הרשויות המקומיות מתשלום לספקים

בהתקשרויות עם קבלנים וספקים נוהגות רשויות מקומיות להוציא הוראת תשלום, תוך דאגה מתמדת שחשבון הבנק של הרשות ייוותר ביתרת חובה, וכך יידחה התשלום עוד ועוד ■ פסק דין של העליון ישים אולי סוף לתופעה

קבלנים וספקים שעובדים עם רשויות מקומיות בוודאי מכירים את הפרקטיקה הנהוגה של תשלום באמצעות הוראות תשלום - הוראה שניתנת לבנק שבו מתנהל חשבון של הרשות, לבצע את התשלום בתנאי שקיימת יתרת זכות בחשבונה של הרשות המשלמת.

חלקם ודאי מכירים גם את הפרקטיקה המקוממת של מתן הוראות תשלום לספק או לקבלן, תוך דאגה מתמדת שחשבונה של הרשות ייוותר ביתרת חובה, וכך יידחה ויידחה התשלום.

פסק הדין של בית המשפט העליון מסוף דצמבר האחרון ישים אולי סוף לתופעה המרגיזה.

תחילת הפרשה ב-2003, אז קיבלה סונול הוראות תשלום מעיריות דליית אל-כרמל ועוספיא בסך של כ-3 מיליון שקל. את הוראות התשלום קיבלה סונול בתמורה לעבודה שסיפקה חברה אחרת - חברת כרמים, שהמחתה את זכותה לקבלת הכספים לסונול בשל חוב קודם בין החברות.

הוראות התשלום מפרטות בדרך-כלל בגופן את התנאים לביצוע התשלום. בהוראת התשלום שקיבלה סונול פורט כי "אנו מסכימים כי ביצוע ההעברה ייעשה מתוך יתרות זכות בחשבון בבנק אוצר השלטון המקומי".

סונול הפקידה את הוראת התשלום בבנק אוצר השלטון המקומי, ועד היום - יותר מ-11 שנים מאז קבלת הוראת התשלום - זכתה לקבל אך ורק כ-140 אלף שקל מתוך סך החוב. זאת, משום שבחשבון כמעט שלא הייתה מעולם יתרת זכות.

סונול הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד דליית אל-כרמל ועוספיא, שמצדן טענו בין היתר כי כבר שילמו את הכספים המגיעים בגין עסקת היסוד בינן לבין כרמים, בנפרד מהוראת התשלום, דבר שמייתר את התשלום.

השופט מנחם רניאל דחה את התביעה, בין היתר בנימוק שלא הובאו בפניו ראיות לכך שהעובדה שבחשבון הבנק של הרשויות לא נמצאה יתרת זכות, נובעת מהתנהגות בלתי תקינה או חסרת תום-לב מצד הרשויות.

"מאמץ לעמוד בהתחייבויות"

סונול עירערה לבית המשפט העליון באמצעות עוה"ד רנן גרשט ושגית סולומון. השופט חנן מלצר פסק, על דעת השופטים אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן, כי דווקא קיים פסול בפרקטיקה, לפיה הרשות המקומית דואגת שיתרת החשבון ממנו אמור להתבצע הוראת תשלום, ייוותר ביתרת חוב.

"הימנעות מכוונת של עורכת הוראת התשלום מלהעביר כספים לחשבונה כדי שזה לא יהיה ביתרת זכות, או העברת תשלום לממחה (במקרה הנדון - חברת כרמים - ג'מ') במקום למוטבת (מקבל הוראת התשלום - ג'מ') על -ידי הוראת התשלום - כמוה כגרם הפרה של הסכם ההמחאה וסיכולו, שלא כדין", נפסק.

עוד נפסק כי הטענה בקשר לאי-קיומה של יתרת זכות בחשבון הבנק של הרשויות אינה פוטרת אותן מתשלום חובן לזכאים לפי הוראות התשלום. עם זאת, נפסק כי אין לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי גובה החוב שהוכח על-ידי סונול הוא 1.5 מיליון שקל בלבד.

השופט אליקים רובינשטיין הצטרף לפסק דינו של השופט מלצר, אך ראה צורך לחדד את הביקורת כלפי הרשויות הסוררות. לדבריו, " נקודה חשובה שיש מקום להוסיף היא רכיב ההגינות, כשעסקינן ברשות ציבורית. לטעמי, פרשנותן של הוראות התשלום... צריך שתיעשה על רקע הציפייה כי רשויות ציבור... ינהגו בהגינות כלפי כל הבאים עמן במגע, לרבות מגע מסחרי".

רובינשטיין הוסיף כי "רשות ציבורית, ממשלתית, עירונית או אחרת, ראוי לה לעשות כל מאמץ לעמוד בהתחייבויותיה, ולעתים מה שאין צריך לאמרו, מוטב שגם ייאמר ובקול צלול".

בית המשפט העליון אף ביטל את הוצאות המשפט שנפסקו לטובת עיריות דליית אל-כרמל ועוספיא בבית המשפט המחוזי, וחייב אותן בהוצאות משפט לטובת סונול בגין ההליך בעליון, בסך של 75 אלף שקל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988