הוציאו נגדי צו מעצר בקמבודיה, הפכתי שבויה

בשיא ההצלחה עזבה כוכבת ערוץ הילדים את הארץ, וחתכה לניו יורק - לא בשביל לפצוח בקריירת משחק, אלא בשביל להפיק. היא הקימה חברת הפקות סרטים ונקלעה לחוויות קיצוניות, שהותירו בה צלקת. עם התובנות שצברה עברה לשלב הבא: הפקת סרטי איכות דלי תקציב עם כוכבים כמו פיליפ סימור הופמן, ג'ולייט לואיס וקווין קליין. בראיון ל'ליידי גלובס' אומרת עדי עזרוני: "כיזם אתה חייב להיות מוכן לקפוץ למים. אני לא יכולה לתאר את עצמי לא עוברת את רכבת ההרים הזאת"

בעוד כארבעה חודשים יחלו בניו יורק צילומי סרט חדש שמפיקה עדי עזרוני. במרכז העלילה עומדות נשים שעבדו כמתאבקות בשנות ה-50 בארה"ב. המשימה של עזרוני הייתה למצוא שחקנית מובילה שתהיה מוכנה לעבור את האימונים המפרכים שיכשירו אותה להתאבק, וגם להחזיק סרט.

"אנחנו לא שולחים את התסריט לכל השחקניות בהוליווד ומחכים שמישהי תחזור", היא מסבירה בראיון ל'ליידי גלובס'. "יש רשימה מצומצמת של שחקניות צעירות שיכולות להביא קהל. חלקן לא פנויות עד 2018, ולחלק אחר הסוכנים פשוט לא רצו לתת את התפקיד, כי הדמות הראשית היא אמא צעירה, והם לא רצו לתייג אותן כמי שיכולות לשחק אמהות. בסופו של דבר קריסטן סטיוארט קראה את התסריט, אהבה מאוד, ושלחה לנו מייל שהיא רוצה לעשות אותו".

סטיוארט, רק כדי למקם אתכם על המפה ההוליוודית, היא כוכבת סדרת סרטי 'דמדומים' ומהשחקניות הצעירות הבולטות ביותר היום. עזרוני, 36, רק כדי למקם אתכם על מפת הקרדיטים שבתחילת הסרט, תופיע תחת Producer, אחד לפני הקרדיט החשוב ביותר: במאי. המשמעות הפשוטה היא שלעזרוני, בניגוד לישראלים גוזמאים ופנטזיונרים שמתהדרים בפסאודו קריירות משגשגות בחו"ל, יש קבלות. אם תחפשו את שמה באתר המידע על קולנוע וטלוויזיה IMDB, תמצאו רשימה מרשימה של סרטים בהפקתה. האחרון שבהם הוא 'קלי וקאל', שבו מככבת ג'ולייט לואיס, ושהוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה.

איך חברת ההפקה הקטנה שלך, שהיא צעירה יחסית, מצליחה לגייס כוכבות מהשורה הראשונה, ועוד לסרטים דלי תקציב?

"היתרון שלנו הוא שאנחנו יודעים לעשות סרטים שנראים הרבה יותר גדולים יחסית לתקציב שלהם. שחקנים גם יודעים שאנחנו לא עושים סרטי אקשן עתירי תקציב, אלא סרטי איכות זוכי פרסים. את הכסף הגדול שחקנים עושים במקומות אחרים, באולפנים הגדולים.

"בתעשייה מכירים בנו היום כחברה שיודעת לבחור פרויקטים שהביאו שחקנים תותחים עם תקציבים נמוכים. לכן סוכנויות השחקנים שולחות לנו תסריטים, ואנחנו מקבלים המון הצעות לפרויקטים. אגב, בין שניים לשלושה סרטים שהגיעו לאוסקר - אנחנו גם קראנו, אבל ויתרנו. אולי מדובר בסרטים שהצליחו, אבל בשבילנו זה לא היה כלכלי".

טאלנטים ומפקדי גדודים

היזמות וההפקה רחוקות שנות אור מהקריירה שפיתחה עזרוני בארץ: היא כיכבה בערוץ הילדים בתוכנית 'הפיג'מות', השתתפה פעמיים בפסטיגל והופיעה גם בפרסומות. לניו יורק הגיעה ב-2004, ללמוד משחק בבית הספר היוקרתי של סטלה אדלר. היא פגשה שם בנקאי השקעות ישראלי בשם גיא יעקובסון, שבדיוק שב ממסע בדרום מזרח אסיה, שבו נחשף לתעשיית הזנות בקרב קטינים. המפגש הזה בין השניים הוליד בניית תוכנית עסקית לסרט על סחר בילדות למטרות מין בקמבודיה (ראו מסגרת).

כמה שנים אחרי שהפעילות המשותפת עם יעקובסון יצאה לדרך, עזרוני פרשה והקימה את חברת ההפקה Spring יחד עם שותפה. בחמש השנים האחרונות הן הפיקו ארבעה סרטים, ובקנה נמצא הסרט עם קריסטן סטיוארט, וסרט אחר עם קווין קליין. היא משתפת באנקדוטה, ומספרת שלצורך הצילומים מצאה עבורו דירה באפר ווסט במנהטן, וכשהוא נכנס אליה, התברר במפתיע שכבר גר בה בעבר.

למרות מקדם הפנטסטיות שיש סביב שחקנים, תסריטים ובימוי, עזרוני מתייחסת לעבודה יותר כמו לחברת הייטק. "אני למעשה משמשת צומת בין היצירה לבין העסקים. מצד אחד, היצירה היא חוד החנית, אבל מצד שני, כל האלמנטים האחרים - כמו השחקנים, השיווק וחברות ההפצה - הם גורמים שניתן לכמת ולעשות להם תשקיף עסקי. ברגע שיש לי שחקן ראשי מספיק חזק, אני מלהקת סביבו את כל השאר, כי אז יש לי תשקיף שמעריך כמה כל אחד מהמפיצים הבינלאומיים ישלם על הזכויות להפיץ את הסרט, ומדובר במפיצים ב-80 טריטוריות בעולם".

ההפקה עצמה נראית 'כמו בסרטים'?

"בדיוק. חודשיים לפני הצילומים אנחנו נכנסים לפרה-פרודקשן, מה שאומר שממשרד של שתי מפיקות ובמאי אנחנו הופכים למשרד של 100 איש שמתארגנים לקראת הצילומים. ברגע שנכנסים להפקה זה כמו רכבת שדוהרת קדימה. יש 40 ראשי יחידות שהם כמו מפקדי גדודים, מפקד הארט, מפקד המצלמה, המוזיקה.

"ממש לפני הצילומים יש פגישה שבה כולם יושבים סביב שולחן ענק, עם הלו"ז, ועוברים על התוכנית ברזולוציה של מה קורה בכל שעה בכל יום. זה מחושב עד הפרט הכי קטן - כמו מי יגיע ללוקיישן הראשון ערב קודם וידאג לתפוס מקומות חניה, כדי שלמשאיות עם הציוד יהיה איפה לעמוד. התפקיד שלי על הסט הוא לדאוג שהכול ידפוק כמו שצריך, ולדאוג לטאלנטים".

מוכרים את החלום

איך את מגייסת את הכסף?

"הצורה שבה הסרטים שאני מפיקה ממומנים היא הרבה יותר פשוטה מגיוס של סטארט-אפ, למשל. אין אנג'לים, שלב A, שלב B, גיוס שני וכן הלאה. זה גיוס שמבוסס על התשקיף, ואנחנו לא תלויים בכמה אנשים יקנו כרטיסים, למרות שאם הם יקנו הרבה הרווח יגדל - המודל מבוסס על המכירה למפיצים.

"למשקיעים הפוטנציאליים אנחנו למעשה מוכרים חלום. אחרי הכול, זו השקעה נורא סקסית, והתשואה היא לא רק כלכלית. באיזה עוד השקעה, לעתים של כמה מאות אלפי דולרים, המשקיע יכול למצוא את עצמו על השטיח האדום, מבקר בפסטיבלים, מבלה על הסט עם הכוכבים הכי גדולים או אפילו משתתף בסרט עצמו?

"יש לי משקיע שנורא רצה להיות ניצב בסרט 'כלים שלובים' שהפקנו. אז בסצנה האחרונה שצילמנו, במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, הושבנו אותו מאחורי אחד השחקנים, ובכל הסצנה רואים אותו. הוא גם זכה לראות מבפנים איך זה להפיק סרט, את המבצע הצבאי הזה, שבו 300 ניצבים ושחקנים מבלים לילה שלם בבטן המוזיאון, ואיך מאכילים ומארגנים אותם, ומנהלים את הכול".

מעבר לחוויה, איזו תשואה כספית את מציעה למשקיעים?

"בסרט שעושים ב-1.25 מיליון דולר ונמכר למפיצים ב-3 מיליון דולר יש תשואה יפה, לא צריך לעשות סרט ב-15 או ב-30 מיליון דולר. אמנם לא כל פרויקט מצליח, אבל בכל סרט יש ROI - כסף שחוזר. זו בכל מקרה לא השקעה שיכולה להימחק לחלוטין. אפשר גם להיכנס לפרויקטים קטנים יותר מבחינה תקציבית, כמו תוכן קצר לאינטרנט או לטלוויזיה.

"בכל מקרה תמיד יהיה ביקוש, הרעב לתוכן לעולם לא נגמר. בגלל זה נטפליקס ואמזון נכנסו להפקת תוכן. כי בסופו של דבר, כל הפלטפורמות הטכנולוגיות צריכות להתמלא במשהו. ברזלים זה לא מספיק, אם אין מה להעביר דרכם".

אז מי המשקיעים שלך, ואיך גייסת אותם?

"זה יכול להיות מישהו שבדיוק עשה אקזיט בעולם הנדל"ן, או מישהו שמחפש להוסיף לפורטפוליו שלו השקעה אלטרנטיבית מעניינת. בגלל שמדובר בסכומים קטנים יחסית, הרבה מהם מגיעים מפה לאוזן. חבר של חבר, לקוח של חברה שהיא מורה לפילאטיס".

איפה לישראליות שלך יש יתרון?

"היתרון הוא בזה שאני מוכרת, ואז יותר קל לגייס משקיעים. הם יודעים שיש לי שם שחשוב לי. לישראל יש שם מצוין בתחום ייצור התוכן בפרט, וברמה היזמית בכלל. לישראלים באופן כללי יש 'באג' של יזמות - קשה לנו להיות בתוך מסגרת. זו המחלה שלנו וזו גם העוצמה שלנו. זו מאניה דפרסיה.

"החיסרון שלי כישראלית הוא שבמפגש עם אמריקאים אני יותר מדי ישירה. לפעמים זה חשוב, צריך להגיע לעצם העניין, אבל יש דברים שלא עוברים. אתה לא יכול לומר למישהו 'אתה חייב לעשות כך וכך', שזו טרמינולוגיה מקובלת בארץ. לא כולם ישר נהיים חברים שלך. בתעשייה באמריקה לכל אחד יש את התפקיד שלו, לא כולם עושים את התפקידים של כולם".

כבר לא סחבקית

לעזרוני יש תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב, ובאמתחתה גם לימודי ניו מדיה בניו סקול בניו יורק ולימודי משחק בבית הספר סטלה אדלר (שהקימה המורה שלימדה את מרלון ברנדו ואת רוברט דה נירו). היא מתגוררת בברוקלין עם בעלה מאט שומאן, במאי קליפים אמריקאי, ובתם מרגו (שנה וחצי). לישראל היא מגיעה כדי לבקר את המשפחה ולהצטלם לפרויקטים שונים, כמו הסדרה 'חטופים', שבה גילמה את אחותו של אסי כהן (דמות שלא תורגמה להפקה האמריקאית).

מחסום המבטא הישראלי נחסך ממנה, לאחר שבצעירותה גרה בארה"ב בעקבות עבודתו של אביה. נראה כי הזמן עושה את שלו, והאמריקאיות הפורמלית מחלחלת אליה ודוחקת הצידה את הישראליות הסחבקית. יש משהו ענייני ורציני בהתנהלות שלה, כשהיא מדברת אפשר לשמוע בקצות המילים מבטא אמריקאי שמתגנב, ויש מושגים שבאופן טבעי יוצאים לה באנגלית במקום בעברית.

היא גם לא 'רצה לספר לחבר'ה'. אמנם בשנים האחרונות התחככה עם שחקנים אמריקאים מהשורה הראשונה, אבל קשה להוציא ממנה סיפורים עסיסיים מאחורי הקלעים. על פיליפ סימור הופמן, שמת לפני כמה חודשים ממנת יתר ושאיתו עבדה על 'כלים שלובים', היא מוכנה לומר רק שהיה שחקן רציני שתמיד החזיק מחברת עם רשימות שקשורות לדמות שלו. "הוא הכיר את הדמות שלו באופן כזה שאפשר היה להעיר אותו באמצע הלילה, והוא יהיה מוכן לצלם".

בסרט האחרון שיצא לאקרנים, 'קלי וקאל', משחקת ג'ולייט לואיס אם צעירה בשנה הראשונה אחרי הלידה, ולמעשה מרימה את המסך מעל פנטזיית האמהות המושלמת והמאושרת, ומציגה אותה עם כל הקשיים, הוויתורים והמחירים שהיא משלמת. "כיוון שהייתי אחרי לידה כשצילמנו, ג'ולייט רצתה לראות איך זה נראה ואיך זה מרגיש להיות אחרי כמה חודשי הנקה. אז נכנסתי איתה לשירותים והיא בחנה את הגוף שלי, כדי שתוכל להזדהות עם הדמות יותר בקלות".

מתי את מרגישה שאת משלמת מחיר על העבודה הזו?

"מבחינת המחיר האישי העבודה הזאת היא אסון. זה תהליך נורא קשה. בכל פעם שמסיימים סרט, אני אומרת שאני לא עושה את זה יותר. אין יום ואין לילה, ובטח שאין סדר יום. כל פרויקט הוא כמו לידה: אני מרגישה שכל משאב שהיה בתוכי נוצל עד תום, ואני צריכה להתמלא מחדש.

"ואז פתאום אני רואה משהו חדש שמדליק אותי. זה כמו סם. ב'קלי וקאל', באופן פרדוקסלי גם אני וגם שותפתי היינו בדיוק אחרי לידה וזה היה טיפול בשני תינוקות, הסרט והבייבי. אין לי מושג איך עברתי את השנה הראשונה. אני אומרת לעצמי שאת הדברים הכי קשים בחיים כבר עשיתי: הייתי שבויה בקמבודיה עם סכנה לחיי, והייתי אמא צעירה שמפיקה סרטים תוך כדי הנקה. מנטלית, הדבר השני היה יותר קשה".

זה נכון לגבי כל מי שעוסק ביזמות.

"נכון. אתה חייב להיות במצב שאתה מוכן לקפוץ למים. אני לא יכולה לתאר את עצמי לא עוברת את רכבת ההרים הזאת. כשרגוע לי מדי, אני מתמלאת תזזית. כל סרט שיוצא הוא סוג של נס. כל כך הרבה אלמנטים צריכים לעבוד ביחד, אבל אז יש רגע אחד שבו כל הכדורים שהיו קודם באוויר מסתדרים באופן מושלם, וזה שווה הכול".

אז למה בכל העומס הזה את עדיין לוקחת פרויקטים של משחק בארץ?

"אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלי משחק. אני לא אוהבת את האודישנים ואת התלות הזאת בחומר, אבל לשחק זה עונג צרוף. בארה"ב אני לא יכולה לעשות מה שאני עושה וגם להיות שחקנית, אי אפשר להיות שחקן רק חצי מהזמן. זאת עבודה פול טיים. בארץ אני כבר מוכרת, ולכן יכולה לבחור רק את הדברים הכי טובים עבורי, ואלה שהכי מעניינים אותי".

יותר נשים על המסך

יש קודים שאת מחויבת אליהם מבחינת מראה או התנהגות?

"אני לא ממש מרגישה את המרדף אחרי הנעורים והיופי, כי אני נמצאת כאן כמפיקה, מאחורי הקלעים, אז אני פחות מחויבת לזה. מה גם שבניו יורק זה פחות מורגש מאשר בלוס אנג'לס. שם זו תעשייה של בידור, של הצגת החומרים לאולפנים הגדולים, בניו יורק זה קצת כמו קולנוע אינדי שיש בו הרבה יותר יצירה ומחשבה. שימי לב שסרטים שזכו באוסקר בשנים האחרונות היו פחות קשורים לאולפנים הגדולים מלוס אנג'לס, ויותר לניו יורק".

זה נשמע כאילו האולפנים הגדולים בלוס אנג'לס הם מפלצת דורסנית.

"זה לא מפלצת, זה פשוט אקו-סיסטם אחר. האולפנים הם עוגן, והכול מחובר אליהם ועובר דרכם. מה שהאולפן רוצה מכתיב את אופן ההתנהלות לכל הגורמים שקשורים אליו: התסריטאים, הבמאים, השחקנים. אתה חייב להיות מחובר איכשהו לסטודיו כדי לעבוד, וזה מאוד ריכוזי, אבל מהשיטה הזו גם יוצאים שוברי הקופות הגדולים, שמכניסים עשרות ומאות מיליוני דולרים.

"אם הייתי עובדת בלוס אנג'לס ומנסה להתברג בתוך בלוקבסטר גדול, לא היה לי שום יתרון. ניו יורק היא הרבה יותר ורסטילית, אין בה גורם אחד ששולח זרועות לכל מקום. להפך: יש חופש, עצמאות, אפשר להסתכל לכל מיני כיוונים, לא רק לכיוון שמכתיבים לך. זה גם מאפשר נגישות גבוהה יותר למשקיעים שלי".

אז לפי מה את בוחרת פרויקטים?

"לפעמים מדובר בעסקאות סגורות שבהן רק זקוקים למימון או לידע הפקתי. לפעמים התסריט עדיין לא שם, אבל היוצר מעניין, ואני רוצה לעבוד איתו. כך למשל בחרתי את 'קלי וקאל' - חיפשתי יוצרים מעניינים באינטרנט, ממש כמו שמחפשים סרטים בגוגל, כאלה שהם Fresh, ונתקלתי בבמאית שזכתה בפרס לבמאיות מבטיחות".

האינטרנט וה-VOD מכרסמים בתעשיית הקולנוע. את מרגישה את זה בשטח?

"בוודאי. בארה"ב התחום של צפייה באינטרנט או ב-VOD כל כך התחזק, עד שנולדו כמה חברות הפצה שמתמחות בסרטים קטנים יותר ואיכותיים. ההפקות האלה הרבה יותר מפולחות וממוקדות, ויש לזה הצלחה אדירה בשטח, כי אנשים מחפשים את התוכן הספציפי שמעניין אותם וצורכים אותו.

"מבחינתי זה טוב, כי זה מאפשר לי הרבה יותר גמישות שיווקית. אני יכולה לראות ממש ב'לייב' באיזה מקומות רואים את הסרט יותר, כמה קליקים עשו עליו. פתאום גם יש יותר מקום לתוכן ורסטילי, לא רק לסרטים הענקיים שנפתחים באלפי בתי קולנוע בעולם בו-זמנית. פעם בתי הקולנוע שלטו בתעשייה והיו המדד להצלחה, היום זה כבר הצרכן הסופי בביתו עם המחשב או הטלוויזיה, ולא משנה איפה הוא גר. בגלל זה הייתי רוצה להתרחב יותר לתחום של טלוויזיה".

מדברות רק על גברים

למה כל כך הרבה סרטים נכשלים במבחן בצ'דל

לדברי עזרוני, יש היום יותר נשים במאיות, מפיקות ושחקניות. "אנחנו רואים באופן מובהק יותר נוכחות נשית משמעותית על המסך, אם זה גל גדות כ'וונדרוומן', או ההכרזה של אולפני האחים וורנר שהם מחפשים במאית אישה לסרט הזה. אפילו בהפקות העצמאיות כמו 'כתום זה השחור החדש' מדובר בקאסט שרובו נשים, ובהתאם למבחן בצ'דל - הן לא מדברות רק על גברים כל הזמן".

מבחן בצ'דל בודק כל סרט באמצעות שלוש השאלות הבאות: האם יש בו לפחות שתי נשים (והאם יש להן שמות)? שמדברות אחת עם השנייה? על נושא שאינו גברים? - סרטים עכשוויים רבים נכשלו במבחן הזה. בממוצע, לסרטים שעברו את המבחן היה תקציב הפקה נמוך לעומת סרטים אחרים, אבל הם הציגו ביצועים פיננסיים שווים להם או טובים יותר.

המבחן נקרא על שמה של אליסון בצ'דל, שהציגה אותו בקומיקס שיצרה תחת השם Dykes to Watch Out For (בתרגום חופשי: לסביות שכדאי להיזהר מהן). בתחילה נועד המבחן לבדוק סרטים, אך בהמשך הורחב גם למדיות אחרות כמו משחקי וידיאו וקומיקס.

אתר האינטרנט Bechdeltest.com מציג כ-5,500 סרטים שנבדקו לפי המבחן. רק 57% מהסרטים עברו אותו בהצלחה בכל שלוש הקטגוריות. 10% נכשלו בכל השאלות. למרבה האירוניה, דווקא הסרט 'סקס והעיר הגדולה' נכשל במבחן. ההסבר לכך נעוץ אולי במשפט שאומרת אחת מארבע הכוכבות: "איך זה יכול להיות שלארבע נשים אינטליגנטיות אין שום לדבר עליו מלבד בנים".

האירוע המכונן בחיי

"הסרט הראשון שלי כמפיקה צולם בקמבודיה. עם תחילת הצילומים, החלו להגיע איומים מפורשים על חיינו, אנשי הצוות, ונאלצנו לפעול תחת מעטה כבד של אבטחה. כ-40 שומרי ראש עם קלצ'ניקובים שמרו עלינו בכל רגע נתון. אבל האירוע המכונן התרחש כשכבר היינו בשדה התעופה, בדרך הביתה.

"לפני העלייה למטוס נעצרתי על ידי משטרת ההגירה הקמבודית, בעוד שאר חברי הצוות קיבלו אישור מעבר. היו איתי מזוודות עמוסות בציוד תאורה וקלטות של חומר הגלם לסרט. הוציאו נגדי צו מעצר, ולמעשה הפכתי לשבויה. זה סיפור שהותיר בי צלקת, וכמעט שגרם לי לוותר על המקצוע. הייתי בת 25, בהפקה ראשונה, ולא ידעתי איך הדברים יתפתחו. אחרי הכול מדובר במדינת עולם שלישי".

אחרי שבועיים, שופט שקיבל שוחד חתם על שחרורה. גם את ציוד התאורה והפילם היא קיבלה בחזרה, והתוצאה הייתה הסרט 'הולו', שזיכה אותה ואת שותפה להפקה במספר פרסים, ובחירה בקריירה של מפיקה עצמאית.