הקרב על התודעה

על הגזענות של אלונה קמחי והיעדים של משה כחלון באוצר

משה כחלון / צילום: רויטרס
משה כחלון / צילום: רויטרס

1. חבר שלח לנו שלשום (ד') לינק לידיעה קצרצרה שפורסמה אתמול באתר וואלה. הסופרת והשחקנית אלונה קמחי, נכתב בה, פרסמה בעקבות תוצאות הבחירות סטטוס בהא לישנא: "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזוינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם". מאוחר יותר נסוגה מהסטטוס בתירוץ לא ממש מקורי, ספרותי משהו: "הדברים נכתבו בלהט היצרים וברור שנוסחו בלשון בוטה וציורית יתר על המידה. אי לכך מחקתי את הסטטוס".

ניאנדרטלים, בלשונה ה"ציורית" וה"אליטיסטית" של קמחי, וכל חסרי התרבות הנבערים והטיפשים שקמחי שלחה לעבר מותם, הם (כך על פי ויקיפדיה), אוכלוסייה נכחדת של אדם קדמון שהייתה נפוצה באירופה, במזרח התיכון, במערב אסיה ובמרכזה... במילים אחרות: קמחי רואה בעם הטיפש לכאורה שהצביע בניגוד מוחלט לתפיסתה סוג של אדם קדמון שצריך להכחידו. כן, העם טיפש, צריך להחליף אותו, ואם אי אפשר, אז יותר פשוט: להרוג אותו ועדיף כמובן שיהרוג את עצמו.

אבוי למדינה שאלו (חלק) מאנשי הרוח שלה, אבוי למדינה שחלק מאנשי התקשורת שלה חושבים בדיוק כמו קמחי, אבל רק עוטפים את זה בלשון חלקלקה ומתקתקה וגבוהה שרק מסתירה את המסרים האלימים, הדוחים, החשוכים והגזעניים שלהם. מי שמכנה ציבורים של עובדים מסוימים כ"מחוברים", "כנופיות" ו"מיליציות" אינו שונה בהרבה מאלונה קמחי ואולי אף גרוע ממנה, כי הוא מסתתר אחורי מסכה שכולה צביעות וצדקנות.

הבחירות האחרונות עוד ינותחו לאורך ולרוחב, אבל דומה שאיש כבר אינו חולק על כך שהפטרנליזם, ההתנשאות, היהירות, הניתוק והאטימות שהפגינו חלק מיושבי מדינת ת"א כלפי המעגלים החיצוניים להם היו גורם משמעותי בסחף שהוביל לניצחון המוחץ של הליכוד ונתניהו.

2. מבחינה כלכלית, והרי אנחנו כותבים בעיתון כלכלי, השורה התחתונה היא שנתניהו וכחלון חייבים את ההישג שלהם בעיקר לשכבות החלשות. רואים זאת היטב ככל שמתרחקים ממדינת ת"א עד יישובי הפריפריה. זה ברור כשמש. אפשר לתהות מדוע אנשים שמצבם הכלכלי דורך במקום במקרה הטוב חוזרים ומצביעים למי שתחת שלטונו איש לא ממש ספר אותם, ובתקופת נתניהו הגיע האי-שוויון לשיא, אבל זה הרי לא העניין פה. העניין פה זו התחושה שאנשים כמו קמחי, כמו גם אנשים אחרים בשכונות היוקרתיות של גוש דן, ישובים בבועה המנותקת והמסוגרת שלהם, חושבים עליך במונחים של האדם הקדמון, ובטוחים שאיזה פרסומאי "גאון" כמו ראובן אדלר יצליח להפוך את המגמה בעזרת כמה סיסמאות קליטות.

3. השיח, אם כן, צריך להשתנות: לא עוד דאגה יוצאת דופן רק למעמד ביניים, אותו מעמד ביניים שיאיר לפיד הריץ ללא לאות. לא עוד מנטרות על אותה מחאה חברתית ששינתה את ה"תודעה". הגיעה העת לשנות את ה"תודעה" או לצרף ל"תודעה" את השכבות החלשות, עשירון ראשון עד חמישי, "האנשים הקדמונים" של אלונה קמחי.

משה כחלון יגיע קרוב לוודאי למשרד האוצר. הוא יגיע לשם מלא כוונות טובות, עם תודעה חברתית גבוהה מאוד, עם מוטיבציה אדירה לשרת את בוחריו. הוא יודע היטב שמשרד האוצר לא מפנק במיוחד את שריו, הוא יודע היטב שהצלחתו עשויה לסלול לו את הדרך בהמשך לראשות הליכוד, אחרי שנתניהו יפרוש. הוא בז לתפיסות החברתיות של נתניהו, יש לו בטן מלאה על מדיניותו הכלכלית והשלכותיה - והוא בא לאוצר עם עוצמה: כחלון מכיר היטב את כל הטריקים והשטיקים של פקידי האוצר (הם כבר התחילו: תגיד מאיפה אתה מביא את הכסף לתוכניות שלך), הוא יודע שלפקידים יש נטייה לשלוף סכינים אם השר לא מיישר איתם קו. ייתכן שיביא איתו לאוצר את אבי גבאי, לשעבר מנכ"ל בזק ויוצא משרד האוצר. גבאי מכיר היטב את החוליים של משרד האוצר, את הבעיות באגף התקציבים, את הבעיות בתהליכי התקצוב של המדינה ואת ההומוגניות המחשבתית של אנשי האוצר.

דווקא ההומוגניות של הממשלה שתורכב עשויה לשחק לידיו: מרחב התמרון שלו עשוי לגדול, השאלה הגדולה היא רק מה יקרה למרחב התמרון שלו מול נתניהו. כך או אחרת, המשימה שמונחת לפתחו היא משימה ענקית, חוצה תחומים, ואת פירות הצלחתה, אם בכלל, יהיה אפשר למדוד עוד שנים רבות. המשימה הזאת היא צמצום הפערים החברתיים ותמיכה בשכבות החלשות, תמיכה בפריפריה, תמיכה בתעסוקה בפריפריה, בתמיכה באנשים שנפלו עד לנקודה של עוני. תהליכים כלכליים הם לא עניין למופע קסמים, הם תהליכים סיזיפיים, ארוכים, מתישים, מלאי מהמורות.

4. צמצום פערים חברתיים חוצה כמובן תחומים, שאל רובם התייחסנו פה במשך השנים: מדיור, דרך חינוך, בריאות, שכר, ועד כלכלה שחורה ועוד. דווקא בדיור אנחנו חושבים שיותר מאשר תוכניות כאלו ואחרות יתרמו להורדת המחירים גורמים חיצוניים (ובראשם הריבית). הם אלו שישנו את המגמה. מהבחינה הזו, העיתוי של כניסת כחלון לאוצר יכול להתברר כמושלם: הסיכוי שמחירי הדיור ייבלמו או יתחילו לרדת בתקופת כהונתו גדול יותר מהסיכוי שהם ימשיכו להתנפח בקצב של שש השנים האחרונות.

הבעיה הגדולה של השוק הזה היא בפריסת המשכנתאות של רוכשי הדירות. השבוע פרסם "גלובס" בכותרתו הראשית את דבריו של דוד ברוך, לשעבר מנכ"ל אקסלנס ומנכ"ל בנק ירושלים. ברוך אמר ש"מזעזע לחשוב על זוגות צעירים שלקחו משכנתאות של 600 אלף שקל עד 1.2 מיליון שקל (בהתבסס על נתוני בנק ישראל בפלח המשכנתאות הזה, שמגיע בסך הכול לכ-100 מיליארד שקל - א"צ). נגיע לתוצאה הרסנית מבחינה כלכלית, עם השלכות חברתיות".

עד כמה שזיכרוננו איננו מטעה אותנו, זו הפעם הראשונה שבנקאי לשעבר מתבטא באופן חריף כל כך ואומר את הדברים בלי כחל ושרק. משכנתאות בהיקף כזה, עם האילוזיה של ריבית אפסית לנצח, עלולות להביא לתוצאות הרסניות בעוד כמה שנים. ברוך התבסס, כאמור, על נתוני בנק ישראל והשבוע שלפנו את הנתונים העדכניים. שימו לב: המשכנתאות של מעמד הביניים (600 אלף שקל עד 1.2 מיליון שקל) אכן מרכיבות נתח גדול מסך המשכנתאות (כ-39%), אבל פלח המשכנתאות הגדול ביותר (עד 600 אלף שקל, מן הסתם של השכבות החלשות) מרכיב כ-42% מסך המשכנתאות ובסך הכול כ-110 מיליארד שקל. גם שם יש פצצה חברתית שעלולה להיות הרסנית.

5. אחת הבעיות של המגזר הציבורי בישראל היא חוסר המידע וחוסר השקיפות שבו. תקציב החינוך, התקציב השני בגובהו בישראל, יותר מ-50 מיליארד שקל (יחד עם הפנסיות התקציביות של העובדים), הוא אחד ממנועי האי-שוויון הגדולים בישראל, אבל למרות זאת הוא חסר נתונים בסיסיים.

תיארנו זאת בעבר, ואנחנו חוזרים על זאת שוב, כי מפה מתחיל הבסיס, מחינוך. כן, גם לאדם הקדמון של אלונה קמחי מגיע קצת מזה. לציבור אין שום מושג מה התקציב של כל אחד מבתי הספר בישראל, וסעיפי התקציב, כפי שהם מופיעים בהצעת התקציב של משרד האוצר, כוללים הגדרות כלליות בלבד לחלוקת הכסף כמו חינוך קדם יסודי, יסודי, על יסודי, התיישבותי, תורני וכדומה.

יתרה מזאת, במשרד החינוך אין גם שום נתונים על מקורות המימון הנוספים של מערכת החינוך, כמו רשויות מקומיות התומכות במוסדות החינוך בשטחן, תשלומי הורים, תרומות וכדומה. יותר מ-20 מיליארד שקל מגיעים מכיסי הציבור והם כוללים תשלומי שכר לימוד, קניית ספרי לימוד וכן תרומות ומענקים למוסדות חינוך שהתקבלו מהארץ ומחו"ל. אבל גם הנתון הכללי מאוד הזה לא יורד לרמה הבית ספרית ולא נותן כלים לבחון את הפערים התקציביים בין בתי הספר בארץ.

רוב התקציב שמשרד החינוך והרשות המקומית מקצים לבית הספר אינו ניתן בכסף אלא בשעות הוראה. כאשר ניתן מספר שעות הלימוד השבועיות של כיתה רגילה וכאשר ניתן מספר הכיתות בכל בית ספר, האחרון מקבל מספר של שעות הוראה המספיקות כדי לקיים בכל כיתה וכיתה את כל שעות הלימוד הנדרשות לפי תוכנית הלימודים. שעות ההוראה קרויות בשפה התקציבית "שעות תקן".

משרד החינוך קובע את מספר שעות הלימוד בשבוע, מספר שעות הלימוד בכל מקצוע, מספר התלמידים בכיתה וכדומה. בית הספר, מצדו, מרגע שהוא יודע כמה שעות תקן הוא קיבל, מעסיק עובדי הוראה במספר העונה על הצרכים, בכל מקצוע ומקצוע.

לכאורה זה נשמע שוויוני מאוד. יש מסגרת של שעות הוראה שקובע משרד החינוך והוא "משלם" עבורן לבית הספר. אבל כאן זה מתחיל להסתבך בגלל שני גורמים עיקריים, כפי שהסבירו חוקרי מרכז אדווה שבדקו את תקציב משרד החינוך: גורם אחד הוא שהמורים והמורות הם בעלי נתונים אישיים שונים זה מזה (השכלה, ותק ועוד) ולכן שכרם שונה.

לפיכך, לאותו מספר שעות תקן יש תקציב שונה. הגורם האחר הוא ששעות התקן אינן שעות ההוראה היחידות הקיימות במערכת החינוך. בתי ספר יכולים לגייס שעות הוראה נוספות ממקורות מגוונים. האחד הוא משרד החינוך בעצמו, שמקצה שעות הוראה נוספות לבתי ספר ביישובים עם דירוג חברתי-כלכלי נמוך (הוא קובע זאת באמצעות "מדד טיפוח שטראוס" המשקלל פרמטרים כמו ההורה המשכיל ביותר, מידת הפריפריאליות של היישוב, מעמדו הכלכלי של היישוב, ארץ הלידה והמצוקה); מקור אחר הוא הרשויות המקומיות, בעיקר המבוססות, שמקצות שעות תקן נוספות ובפועל "מעשירות" את בתי הספר בתחומן בעוד שעות הוראה; המקור השלישי הוא אנחנו, או בעיקר אנחנו: בתי ספר מגייסים כספים מההורים, מתורמים או מעסקים באופן שמאפשר להם להוסיף שעות הוראה, תקציבים ועוד.

פרמטר נוסף שתורם לבלבול הוא התקציב המשני לתקציבי ההוראה שכולל שירותי מזכירות, אחזקה, אבטחה, ספרייה, מעבדה וכדומה. המימון של השירותים הללו מתחלק בין משרד החינוך לרשות המקומית. כדי לזכות במימון ממשרד החינוך צריך להקים ספרייה ומעבדה, וכך מי שמקבלים את המימון בסופו של דבר הם מן הסתם בתי ספר ביישובים המבוססים שהצליחו מלכתחילה להקים ספריות ומעבדות.

הברדק הגדול סביב הקצאת "שעות תקן", כותבים במרכז אדווה, "כופה על מנהלי בתי הספר להפוך ל'ציידי תקציבים ותרומות'... עליהם לכתת רגליים ממשרד למשרד וממפקח למפקח, ברדיפה אחר שעות הוראה נוספות. סביר להניח שה'ציידים' המוצלחים ביותר הם מנהלי בתי ספר בערים ובשכונות המבוססות במרכז הארץ, שנהנים מקשרים עם ממסד החינוך ומצוידים במפות מעודכנות של המקורות השונים".

השיטה הזאת יצרה ענף כלכלי חדש, כפי שמתארים באדווה: ייעוץ כלכלי למוסדות חינוך. בדרך כלל אלה אנשים שהגיעו ממערכת החינוך, המייעצים לבתי הספר כיצד לשאוב עוד ועוד תקציבים (אפשר להניח שרק בתי הספר המבוססים מרשים זאת לעצמם).

השורה התחתונה היא שאיש אינו יודע כמה שעות תקן מקבל בפועל כל בית ספר, מה שקובע למעשה את התקציב המרכזי שלו. משרד החינוך, ככל הנראה, מזמין מתאגיד עסקי פרטי דוח על השימוש בשעות התקן אך ממצאי הדוח אינם גלויים ומשרד החינוך סירב עד כה לחשוף אותם. כחלון ואיתו פקידי האוצר חייבים לאלץ את משרד החינוך לחשוף את הנתונים משני טעמים: א. כדי שנדע כמה כל בית ספר מקבל; ב. כי כך יהיה אפשר לשנות סדרי עדיפויות בתקצוב בתי ספר בפריפריה.

6. דבר דומה מתרחש גם בתחום הבריאות, עם המפלצת של הביטוחים הפרטיים, שלמעשה הפריטה אט-אט את מערכת הבריאות הציבורית, הגדילה את הפערים בה ומאפשרת בריאות ראויה לכל מי שהפרוטה נמצאת בכיסם. גם על הנושא הזה כתבנו רבות, ובכל זאת, הנה המונולוג שהתפרסם ב"גלובס" שמדבר בעד עצמו.

הדוברות: ד"ר אורנה בלונדהיים וד"ר חן שפירא, מנהלות בתי החולים העמק והכרמל, שזעקו את זעקת הפריפריה בראיון לשי ניב, כתב הבריאות של "גלובס", לפני כחמישה חודשים בלבד. הדברים שלהן חשובים מאין כמותם, ומכוונים בעיקר לחבורה האליטסטית מגוש דן וממשרד האוצר:

"המערכת הציבורית מסבסדת בעצם את המערכת הפרטית, במקום שזה יהיה הפוך. אין בזה שום היגיון... הרי משפטן שעובד במערכת הציבורית לא יכול לעבוד במערכת הפרטית. אז פה לא רק שאנחנו מאפשרים להם, אנחנו רוצים לאפשר להם לבצע עבודות פרטיות גם בתוך המערכת הציבורית? זה נראה סביר למישהו שעו"ד בפרקליטות המדינה יקבל לקוחות פרטיים משעות הצהריים? אז איכשהו ברפואה הגבולות הברורים האלה היטשטשו...

"האוכלוסייה פה ענייה יותר, היא פחות משכילה והיא באמת חולה יותר. אנחנו יודעים שיש קשר ישיר בין השכלה, מעמד סוציו-אקונומי ובריאות, וזה בא לידי ביטוי במגוון צורות... כל ההשוואות שמתפרסמות עוסקות בפרמטרים שונים פר 1,000 איש - כמה מיטות ל-1,000 איש או כמה רופאים, אבל אני תמיד אומרת ש-1,000 איש בפריפריה צריכים יותר מ-1,000 איש במרכז. זה גם הצרכים הרפואיים של האוכלוסייה הזו וגם עצם העובדה שמדובר באנשים שתלויים הרבה יותר במערכת הציבורית, אנשים שאין להם פרטי ללכת אליו".

"... החברים הצעירים באוצר הם 'שומרי האוצר' במלוא מובן המילה ואני מאוד מעריכה את תפקידם, אבל כשאתה מסתכל מי הם, אתה רואה דבר נורא מעניין - הם כולם יהודים, מוכשרים ביותר, בגילאים 25-30... הם בגיל שבמקרה הטוב המשפחות שלהם עוד רק בהתהוות. אפילו ההורים שלהם צעירים יחסית, אז הם בכלל לא חוו מה זו מערכת בריאות. זה משהו שמבחינתם צריך לייעל ולייעל וכל שאר המילים חסרות האחריות שהם אומרים כי הם מעולם לא היו שם. גם כשהם זקוקים כבר למשהו, הם או הבוסים שלהם, הם רק צריכים להרים טלפון. אז מראש הם לא חווים שום דבר בתור האזרח מהשורה".

"... מי אתה רוצה שיבוא פה לשר"פ, הדרוזי, הצ'רקסי, מי? אין לנו כאן מגדלי YOO ולא אקירוב, זה לא סביר. חוץ מזה שוכחים שהמדינה שלנו חוקקה חוק ביטוח בריאות ממלכתי שהוגדרו בו מקורות תקציביים ופרמטרים לתקצוב, רק שהמדינה לא מתאימה את המקורות האלה. מה שעושים היום זה לשחק במספרים, זה להעביר אותו כסף פעם מפה ופעם משם. אם הגענו היום להוצאה פרטית בשיעור של 43%, זה לא נורמלי. זה אומר שהכול מילים וקשקושים שמספרים לך על תוספת של מיליארד שקל ואנחנו נמצאים בדהרה אדירה במדרון... האזרחים צריכים להפנים שזה בידיים שלנו, שאנחנו גוזרים את גורלנו ושבהיעדר שינוי אנחנו מקבלים בריאות ברמה לא נאותה בדיוק כמו בנוגע לחינוך..."

את הטקסטים המטלטלים האלה העוזרים של כחלון צריכים לחלק לפקידי האוצר עם כניסתו לתפקיד.

7. ויש עוד שפע של נושאים שצריך לטפל בהם: עובדי הקבלן המועסקים ע"י המדינה, במישרין ובעקיפין, קצבאות הזקנה העלובות, הכלכלה השחורה (הגיעה העת לחובת דיווח כללית כצעד ראשון), פצצת הפנסיה התקציבית ועוד ועוד. אבל היי, בואו ניתן לכחלון להיכנס לתפקידו פלוס 90 ימי חסד.

משה כחלון / איור: גיל ג'יבלי
 משה כחלון / איור: גיל ג'יבלי

פילוח המשכנתאות בישראל
 פילוח המשכנתאות בישראל

צרו איתנו קשר *5988