"בישראל מקדשים תחרות במקום לדאוג לפיתוח מאגרי הגז"

לפני כמה ימים שבה לארץ משלחת רגולטורים שטסה ללמוד את שוק הגז הטבעי בהולנד, שדומה מבחינות רבות לישראל: גם שם התגלה מאגר עצום, שמחזיקות בו שתי חברות, וגם שם המשק המקומי מוגבל ולכן חלק ניכר מהגז מיועד לייצוא. ובכל זאת, לא כל התנאים דומים. מומחים במשק הגז מסבירים איך הוא פועל בהולנד ומה ישראל יכולה ללמוד וליישם גם כאן.

תחרות ללא התערבות

ב-1959 גילו ענקיות הגז של ואקסון את מאגר הגז הטבעי הגדול באירופה - מאגר חרונינגן (Groningen) שהכיל עתודות גז של כ-2,900 מיליארד מטר מעוקב של גז (BCM), פי שלושה כמעט מסך עתודות הגז שהתגלו בישראל, כולל תמר ולוויתן. החברות מחזיקות כל אחת ב-30% מהמאגר, והמדינה, באמצעות החברה הממשלתית EBN, מחזיקה ב-40% הנותרים. "ממשלת הולנד מאז ועד היום נכנסת כשותפה לכל מאגר גז", טוען ג'ון אסטרופ, שעבד במשך עשרות שנים כמנהל בכיר בענקית הגז BG ויש לו ניסיון של יותר מ-35 שנה בתחום. "בצורה כזו היא שותפה גם לסיכונים וגם לרווחים של כל מאגר".

על בניית תשתית הולכת הגז וחלוקתו בהולנד הופקדה חברה בשם Gasunie (של - 25%, אקסון - 25%, ו-EBN - 50%). במשך עשרות שנים פיתחה החברה את התשתיות הנדרשות להזרמת הגז מהמאגר לתחנות ייצור החשמל, למפעלי תעשייה ולבתים הפרטיים, והשקיעה גם בצנרת שתאפשר לה לייצא גז למדינות השכנות. עד לפני 10 שנים הייתה החברה אמונה גם על שיווקו לכלל הלקוחות - תעשייתיים ופרטיים כאחד.

"במשך 40 שנה לא נעשו כלל שינויים במבנה משק הגז בהולנד, כדי לאפשר את פיתוח המאגר הגדול וכדי למשוך יזמים אחרים", טוען אסטרופ ומוסיף: "העסקאות שנעשו בהולנד היו ארוכות טווח עם take or pay גבוה (כלומר, התחייבות של צרכני הגז לשלם על חלק מינימלי מכמות הגז הנרכשת גם אם לא יצרכו את מלוא הכמות - ה"כ). במשך שנים התפתה משרד הכלכלה ההולנדי לשנות את חוקי המשחק ולהוריד את אורך החוזים ואת ה-Take or pay, אך החליט לא לעשות זאת כדי לספק לצרכנים בהולנד בפרט ובאירופה בכלל ביטחון אספקה, והדבר איפשר לפתח את התשתיות בארצם.

"רק לאחר עשרות שנים של יציבות, החליטה הולנד, בשנת 2005, להוציא את שיווק הגז מחברת Gasunie ולהפוך אותה ל-100% ממשלתית. החברה נשארה אחראית על כלל התשתיות במדינה ועל תשתיות הייצוא. השיווק נעשה היום באמצעות חברה אחרת - GasTerra (50% בבעלות ממשלתית, 25% בבעלות של ו-25% בבעלות אקסון). מעבר לכך נקבעה מדיניות לפיתוח מאגרים קטנים יותר. כלומר, במקום ליצור תחרות באמצעות שינוי מבנה הבעלות של המאגר הגדול, החליט הממשל ההולנדי להיעזר בחרונינגן כדי ליצור את התחרות".

- איך זה נעשה בפועל?

"משתמשים במאגר הגדול כ'מפיק סווינג' (swing producer). חרונינגן הוא מאגר עצום ויבשתי ולכן עלויות ההפקה שלו נמוכות וניתן להיעזר בו כדי לאזן את הביקוש וההיצע. מאגרים קטנים זקוקים לוודאות, והספקים צריכים להפיק מהם כמות מסוימת כדי להצדיק את פיתוחם. הפקה מהמאגר הגדול היא גמישה יותר, וניתן להפיק ממנו פחות ועדיין לשמור על תשואה יפה ליזמים. בעונות ובשעות שיא ניתן להגביר את ההפקה ממנו, ובשאר הזמן ניתן להפחית בו את ההפקה ולאפשר למאגרים הקטנים להמשיך להפיק".

לפתח את המאגרים הקטנים

שימוש במאגר הגדול כ"ספק סווינג" איננו הדבר היחיד שעשתה הולנד כדי למשוך יזמים ולפתח מאגרים קטנים. העובדה שחברה ממשלתית מחזיקה ב-40% מהזכויות בכל המאגרים מקלה כשלעצמה את גיוס המימון בשלב החיפושים, שיש בו סיכון. כמו כן, חברת השיווק GasTerra מבטיחה לקנות את עתודות הגז במאגרים הקטנים במחיר השוק, והיזמים זוכים לתמריצים שונים דוגמת מיסוי מופחת.

כך הצליחה הולנד לפתח עד היום 466 מאגרים קטנים המכילים כ-1,500 BCM של גז. אלה מהווים היום 30% מהפקת הגז בהולנד, והיתר מופק מחרונינגן. רק לאחרונה אמר שר הכלכלה ההולנדי הנק קאמפ שהמדינה צריכה לפעול כדי להמשיך לעודד יזמים חדשים לחפש ולהפיק גז ממאגרים קטנים - על ידי שיפור הרגולציה, הקלת תהליך בקשת הרישיונות, שקיפות, עידוד רישיונות "רדומים" ופנייה אקטיבית לחברות חדשות.

"בישראל עושים בדיוק את הדבר ההפוך מזה שנעשה בהולנד", טוען אסטרופ, שכיהן גם כסמנכ"ל BG בישראל בשנים 2001-2005 והיה אחראי על ניהול משא ומתן בנושאי גז וחשמל. "אם יש משהו שהרגולטורים היו צריכים ללמוד בהולנד הוא שקודם צריך לדאוג לפיתוח מאגר לוויתן הגדול, לפיתוח המאגרים הקטנים ולפיתוח התשתיות במדינה, ורק אז לעודד תחרות. בישראל מקדשים את התחרות על חשבון פיתוח משק הגז, ומשנים את הרגולציה כל הזמן. כך קרה בששינסקי, וכך קרה בהחלטתו האחרונה של הממונה על ההגבלים העסקיים לשנות את מבנה משק הגז".

האם לוויתן יכול לשמש, כמו חרונינגן, "מפיק סווינג"? לטענת מומחה בתעשיית הגז הישראלית התשובה היא לא. "הפקה מלוויתן היא יקרה מאוד, שלא כמו הפקה מחרונינגן. עם זאת, ישראל כן יכולה להעניק תמריצים להפקת מאגרים קטנים, כמו הטבות מס או הכרה במחירי גז גבוהים יותר למאגרים הקטנים כמו בהולנד", הוא אומר. "דבר שנוסף שישראל יכולה להעתיק מהולנד הוא שימוש בחברת הולכת הגז הממשלתית שלה נתג"ז, שתבטיח קניית גז מהמאגרים הקטנים. נכון להיום, על פי חוק אסור לנתג"ז לעסוק בקנייה ובמכירה של גז, אך זה משהו שניתן לשנות. כך תוכל ישראל לעודד את פיתוח המאגרים וגם נתג"ז תרוויח מזה".

לדברי אותו מומחה, "אין בישראל מדיניות לפיתוח מאגרים קטנים, וכפי שאת שמה לב אין מדיניות לפיתוח מאגרים כלשהם. בישראל לוקחים מספקי הגז תמלוגים בגובה 12.5% על ההכנסות ממכירת גז ולכן מדובר במס רגרסיבי שמקשה על פיתוח המאגרים הקטנים. כמו כן, בישראל רוצים לכפות פיקוח על מחירי הגז, מה שוודאי יקשה על פיתוחם. עובדה שעד היום לא פותח בישראל שום מאגר קטן".

גם לייצא וגם לייבא

נכון להיום, משק הגז ההולנדי צורך כ-40 BCM בשנה, ומופקים בו כ-80 BCM מהמאגר הגדול ומהמאגרים הקטנים. כבר עם גילוי חרונינגן הבינו בהולנד שכדי לפתח את המאגרים יהיה על המדינה לייצא חלק מהגז. כמו כן, הממשלה החליטה שלמרות עתודות הגז הגדולות היא תייבא חלק ממנו וכך תגוון המדינה את אספקת האנרגיה שלה. ב-2013 ייצאה הולנד יותר מ-55 BCM של גז - בעיקר לגרמניה, לבלגיה ולבריטניה, וייבאה 21.5 BCM באמצעות רשת הולכת הגז ההולנדית המאפשרת חיבור למדינות השכנות.

מדיניות ייצוא הגז של הולנד אינה נטולת ביקורת. רבים בהולנד סבורים שהמדינה ייצאה כמויות גדולות של גז מהר מדי ובמחיר נמוך מהשוק. הייצוא המסיבי הוביל לכך שכבר בעוד 10 שנים תהפוך הולנד למדינה שנאלצת לייבא יותר גז מכפי שהיא מייצאת.

"מבחינת הייצוא, המצב בישראל הוא מעט שונה מזה של הולנד", אומר אסטרופ. "להולנד היו הרבה קונים פוטנציאליים, ולכן היא יכלה לייצא את הגז. בישראל, לעומת זאת, לא רק שהביקוש לגז במשק המקומי הוא נמוך יותר אפילו מהולנד של שנות ה-70, אלא שייצוא למדינות השכנות הוא בעייתי, למעט מדינה אחת - מצרים. שם יש ביקוש שרק עולה כל שנה, וישראל הייתה צריכה לוודא קודם כול שהייצוא יוצא אל הפועל. לכן הסיפור של לוויתן הוא כל כך טרגי. ייתכן שלאור ההחלטה האחרונה של הרשות להגבלים עסקיים, האופציה לייצא גז מלוויתן למצרים ירדה מהפרק". הכנסה של 200 מיליארד אירו ב-40 שנה: כך מתומחר הגז ההולנדי

במשך 40 שנה הצמידה הולנד את מחיר הגז הטבעי למחיר הנפט ותחליפיו, ונתנה הנחה קטנה. כך, הצרכנים לעולם לא שילמו על הגז יותר מכפי שהיו משלמים על דלקים אחרים, והדבר עודד 98% ממשקי הבית במדינה לעבור לגז טבעי.

במקביל, מחיר הגז שנקבע איפשר תשואה נאה לשותפות במאגר הגדול, במיוחד לאור עלויות ההפקה הנמוכות בו, והדבר משך יזמים נוספים להיכנס למשק הגז בכל השרשרת שלו - הובלה, הולכה, אחסון, שיווק. מצד אחד, ומצד שני אפשרה למדינה השותפה במאגר, לפתח את כלל התשתיות במדינה. הכנסותיה של הולנד ממשק הגז עומדות על 200 מיליארד אירו על פני 40 שנה.רק לאחר עשרות שנים של מחירים צמודים למחיר הנפט הפך אט אט שוק הגז ההולנדי והאירופי תהליך של ליברליזציה, ונכנסו אליו מספר רב של שחקנים - ספקים, לקוחות, סוחרים ומשווקים, והולנד עצמה הפכה לנקודת מסחר, שבה נקבע מחיר הגז בשוק האירופי בכל יום.

לאור פתיחת משק הגז לתחרות, מאפשרת היום הולנד הצמדות שונות בהתאם לצרכים ולרצונות הלקוח. לקוחות מסוימים מעדיפים הצמדה למחיר הנפט, ואחרים, המעדיפים ודאות, קובעים מחיר גז קבוע בחוזה הגז שלהם (טווח החוזה המרבי הוא שלוש שנים). לקוחות יכולים גם להצמיד את מחיר הגז למחיר הנקבע בנקודת המסחר, שכן היא זו שמשקפת את ההיצע והביקוש לגז.

מבחינת מחירי הייצוא, הולנד מעדיפה לייצא לשכנותיה מאשר למדינות רחוקות יותר, משום שייצוא למדינות מרוחקות יחייב אותה למכור את הזל במחירים נמוכים יותר כדי להצדיק את עלויות השינוע. מחיר הגז בחוזי הייצוא של הולנד לשכנותיה צמודים לרוב למחיר הנפט או ל-TTF, ובשנת 2014 הם נעו בין 10 ל-12 דולרים ליחידת אנרגיה.

 תגליות הגז של הולנד