לצאת מהקופסה ולהיערך מחדש ל"שתי מדינות": בלי מו"מ, עם צעדים עצמאיים

תוצאות הבחירות - ועוד יותר מהן, ההסתה חסרת התקדים של נתניהו נגד חלקים גדולים בחברה הישראלית, שקדמה להן - יהדקו את החבל סביב צווארה של ישראל.

"הערכה מחדש" לא תהיה נחלתו של הממשל האמריקאי בלבד. כל מי שעתידה של ישראל והתקדמות לקראת מציאות של שתי מדינות לאום חשובים לו - בראש ובראשונה ישראלים, אך גם פלסטינים ומנהיגי הקהילה הבינל' בהובלת ארה"ב - יהיו חייבים להעריך ולהיערך מחדש.

כפי שזה נראה היום, תקום ממשלת ימין צרה. עם זאת, רוב מוצק של חברי-כנסת תומכים בעקרון "שתי המדינות", כאינטרס ישראלי; ובציבור בישראל קיים רוב יציב שמעדיף את האלטרנטיבה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית - על פני כל חלופה אחרת.

אולם בהתחשב באופי הממשלה המתגבשת, עולה השאלה - האם הקהילה הבינלאומית מסוגלת לקדם מציאות של שתי המדינות, בלא הסכם, ותוך התמודדות עם חוסר שיתוף-פעולה הצפוי מהצד הישראלי?

הכישלון בהשגת הסדר קבע במו"מים שהתנהלו בשני העשורים האחרונים איפשר לסרבנים ולקיצוניים בכל צד להאשים את הצד האחר בכישלון; וכיום רוב הישראלים והפלסטינים אינם מאמינים שניתן להגיע להסכם בעתיד הנראה לעין.

בארה"ב - ממשלי קלינטון, בוש ואובמה, שניהלו את "התהליך", ראו בפתרון שתי המדינות אינטרס אמריקאי ברור, במסגרת המדיניות שלהם במזרח-התיכון. היעדר פתרון מחזק פלגים קיצוניים, מחליש את מעמדה של ארה"ב באזור, ומקשה על הקמת חזית סונית מתונה.

לכן, ארה"ב לא יכולה לשוב ולשים את יהבה על תהליך שמוביל פעם אחר פעם למבוי סתום. זאת, במיוחד כאשר ממשלת ישראל צפויה לשתף פעולה עוד פחות מאשר בעבר; והמנהיגות הפלסטינית כושלת פעם אחר פעם להיענות להצעות הישראליות, כפי שקרה בשנים 2000 ו-2008.

ארה"ב צריכה ליזום את הצעד הראשון

אז מה כן ארה"ב יכולה לעשות? על ארה"ב* לאמץ גישה המאפשרת לכל בעלי העניין לנקוט צעדים עצמאיים שיקדמו מציאות של שתי מדינות, ומייצרת דרך להתגבר על ההתנגדות של מי שלא משתף פעולה.

ארה"ב צריכה לעשות את הצעד הראשון. עליה לחשוף את הפרמטרים של הסדר הקבע. העקרונות הללו נוסחו לראשונה ע"י הנשיא קלינטון. הם שבו והופיעו בשינויים מסוימים בהמשך, לרבות ב"מפת הדרכים", ביוזמת השלום הערבית, ולאחרונה ב"מסמך קרי" שגובש לאחר סבב המו"מ שהסתיים לפני כשנה; עקרונות שהם מקובלים על רוב הקהילה הבינל', ועל מרבית הישראלים והפלסטינים. והם טובים לביטחון הלאומי של ישראל.

מדובר בגבולות המתבססים על קווי 1967 בחילופי שטחים שווים, המאפשרים שמירה על גושי-ההתיישבות הגדולים; במדינה פלסטינית מפורזת עם הסדרי ביטחון נאותים, בשיקום הפליטים הפלסטינים במדינה הפלסטינית ובמדינות שלישיות; ובהסדר המאפשר לאזור ירושלים להכיל שתי בירות, עם גישה חופשית למקומות הקדושים.

לאחר שהעקרונות יונחו על השולחן, כל צעד שייעשה מכאן ואילך ייבחן: האם הוא מקדם מציאות של שתי מדינות-לאום, או מעכב אותה. או אז תוכל ארה"ב להודיע שהיא תומכת בכל צעד שיהיה קונסטרוקטיבי, ומתנגדת לכל צעד הרסני.

כך לדוגמה, אם לאחר הנחת העקרונות יאמץ אותם האו"ם - הכרה במדינה פלסטינית כמדינה חברה באו"ם, תיחשב לצעד קונסטרוקטיבי. ולהיפך - תביעה נגד ישראל בבית-הדין הפלילי הבינל' בהאג, תיחשב לצעד הרסני שאין לקבלו.

בדומה, הפסקת בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות והיערכות לקליטתם של מתנחלים שכעת מתגוררים מחוץ לגושים - הם צעדים בונים. שביתת-נשק ארוכת טווח עם חמאס, שמאפשרת שיקום ובנייה של הרצועה תוך מניעת חימושה - היא צעד חיובי; ולהיפך, חידוש האלימות מהצד הפלסטיני הוא בעליל צעד שלילי בכיוון ההפוך.

הצגת העקרונות תאפשר לכל הצדדים המעורבים, כולל הקהילה הבינלאומית, לפעול באופן עצמאי לקידום מציאות של שתי מדינות לשני עמים, גם בהיעדר הסדר.

במצב כזה ניתן גם להפעיל מדיניות של "מקל וגזר" כדי לעודד את הצדדים לפעול בכיוון הנכון ולהרתיעם מפני צעדים הרסניים.

שינוי הפרדיגמה מ"רק משא-ומתן" ל"גם צעדים עצמאיים", אינו שולל את קיומם במקביל של דיאלוג אזורי במסגרת "היוזמה הערבית", ו/או שיחות דו-צדדיות של ישראל עם הפלסטינים. גישה משולבת תאפשר לנו, הישראלים, להתוות בבטחה את גבולות המדינה ולהבטיח את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית; ותיתן לפלסטינים אפשרות להקמת מדינתם.

בפרדיגמה החדשה אף אחד מהשחקנים לא יוכל להאשים את האחר שאינו מתקדם, כיוון שכל אחד יהיה אחראי למעשיו. שינוי דפוס החשיבה ישמוט את הקרקע ממתרצי התירוצים ומאשימי הצד שכנגד, ויקשה על העמדת הפנים של אלו שברטוריקה תומכים בפתרון שתי המדינות, אך מעשיהם מעידים על ההיפך מכך.

הכותב הוא מראשי תנועת "עתיד כחול לבן"