פורטפוליו חנינא ברנדס

משפחה: ההורים של אימא, ליטאים במוצאם שעסקו בתחום העץ, עלו לארץ ב-1907 מפחד הפרעות ברוסיה והתיישבו בתל אביב. נולדתי חצי שנה אחרי שחיינה, סבתא מצד אימא, נפטרה ואני "נדפקתי" ונקראתי על שמה - חנינא. סבא וסבתא מהצד של אבא עלו ארצה מפולין ב-1920 והתיישבו גם הם בתל אביב.

הורים: הכירו בתל אביב, התחתנו והחליטו לעבור לחיפה, כי אבא האמין שהעתיד הוא לחיות ליד הנמל. לאבא היה מפעל למראות. אימא סבלה מכאבי גב ונחשבה לחולה בבית. לכן, שכשבגיל 15 הודיעו לי באמצע השיעור שאבא לא מרגיש טוב, הייתי בטוח שהם התבלבלו. כשהגעתי הביתה ראיתי אותו שוכב על הברכיים של אימא, תמונה שנשארה חרותה בי, ואז בא הרופא ולקחו אותו באמבולנס. הוא נפטר מהתקף לב בגיל 52. אחרי מותו הפסקתי ללמוד כדי לעזור לאימא בעסק, אבל אחרי שנה היא התעקשה שאחזור.

ילדות: עד מותו של אבא המצב בבית היה סביר, אבל אחרי מותו אנשים התנפלו על העסק ולקחו לנו את הכול. התקופה הזאת לימדה אותי לשרוד, לחשוב כמו מבוגר ולא להיות נמהר, כי פתאום נפל עליי עול שלא ידעתי איך לשאת. אימא טיפלה בשלושתנו - באחי הגדול ז"ל, שהיה המוכשר מכולנו ולימים הפך למנהל בית החולים רמב"ם, בי ובאחותי הקטנה. מצבנו הכלכלי הלך והתדרדר, אבל אימא התעקשה שאחי ימשיך ללמוד רפואה ואחותי יצאה מיוזמתה ללמוד בפנימייה.

צבא ולימודים: שירתי בחיל הקשר והשתחררתי ממילואים בדרגת סגן-אלוף בלי שיצאתי לקורס קצינים. לרישום ללימודי ארכיטקטורה בטכניון איחרתי, ולא עזרה הפרוטקציה שניסה מנהל הריאלי להפעיל כדי שיקבלו אותי. האופציה השנייה שלי הייתה משפטים, כי הייתי בורח משיעורים לראות דיונים בבית המשפט הסמוך והיה לי דוד עורך דין. התקבלתי כי הקריטריון לקבלה היה תעודת לידה. התחלתי ללמוד בשלוחה החיפאית של בית הספר למשפטים בחיפה וסיימתי בתל אביב. כדי להתפרנס עבדתי במשרד האוצר, בלשכת הפיצויים לניצולי שואה. בערב לימדתי עולים חדשים ובין לבין עשיתי עבודות מזדמנות ועזרתי כלכלית לאימא.

קריירה: את הסטאז' עשיתי במשרד ש' פרידמן בחיפה, אחת הפירמות החשובות בעיר. עבדתי שם במשך חמש שנים ואז החלטתי לעזוב, כי 80% מההכנסה שלו הייתה מצים וחששתי ממצב שבו ייכנס מנכ"ל חדש לתפקיד, ייקח לנו את העבודה וימוטט את המשרד. כשאמרתי לסולי פרידמן שאני עוזב, הוא הציע לי שותפות, אבל אני קיבלתי החלטה לעבור לתל אביב עם אישה, שני ילדים ובלי עבודה, החלטה שבדיעבד נראית מאוד לא אחראית.

ג'ני: אשתי. נפגשנו בתל אביב כשהייתי סטודנט למשפטים והיא למדה עם בן דודי, שהכיר בינינו. התחתנו בבית ז'בוטינסקי, כי הוריה היו רוויזיוניסטים, ואביה, שהיה קרדיולוג וממקימי קופ"ח לאומית, היה ידיד מאוד קרוב של מנחם בגין. גרנו ועבדנו בחיפה. היא עבדה במשרד ארכיטקטים ואחר כך בפז. יש לנו שלושה ילדים, שניים מהם עובדים אצלנו במשרד: גיל, עורך דין שאחראי על ההיי-טק, וקרן, שאחראית על הלוגיסטיקה ועל כוח האדם. שירלי למדה תואר שני במשפטים בניו יורק ואז הבינה שזה לא מקצוע ועברה להיי-טק.

תל אביב: אחרי תקופה קצרה פתחתי משרד בדירת שני חדרים, כשבמסדרון ישבה ג'ני ותקתקה על מכונת הכתיבה. אין לי מושג אם זה היה אומץ או טיפשות. המשרד גדל, ויום אחד התקשר אליי גד נשיץ, אמר שהוא הולך לשפיטה, והציע לי לקחת את המשרד שלו. סירבתי. ב-1981, אחר שהשיפוט לא יצא אל הפועל, הוא התקשר שוב, והתמזגנו. המשרד גדל מהר. התחלנו עם שמונה עורכי דין והיום אנחנו 130.

גד נשיץ: השותף הכי מדהים בעולם, מת עליו.

שרון אמיר: לאחרונה צירפנו לשותפות ולשם המשרד את שרון אמיר, עורך דין מדהים למיזוגים ולרכישות, שהפך לחלק חשוב בפירמה. בין היתר הוא ייצג את בעלי המניות של ווייז בעסקת מכירתה.

ביוטק: באתי מחיל הקשר והתלהבתי מהיי-טק. ב-1975 הקמתי את חברת הביוטק הראשונה שלי, ג'נטיק אינג'נירינג, כשאף אחד לא ידע מה זה בכלל. בין היתר ייצגנו אז את המחלבות והגלידות של יגאל הורוביץ.

משפחת ברקת: גיל הביא למשרד את עו"ד ירון הורביץ, ששירת בצנחנים עם אלי וניר ברקת. הם פיתחו אנטי וירוס ורצו למכור אותו לקונה בלואיזיאנה. הציעו להם 100 אלף. אמרנו, בואו ניסע לשם ונראה במה מדובר. בסופו של דבר, המקדמה הייתה 3 מיליון דולר, והשאר היסטוריה. אנחנו מלווים אותם מ-1990 ועד היום.

צ'ק פוינט: באותה תקופה הכרנו את אנשי צ'ק פוינט, שהמשרדים שלהם נמצאים ממש מולנו, כשהקימו את החברה והמשרד קיבל אופציות. החברה הזאת מנוהלת על-ידי גאון.

קרן פימי: קליינט מדהים. שרון אמיר ליווה את ההקמה שלה ואנחנו עורכי הדין הבלעדיים שלהם.

איזי צ'יפ: הקמתי את החברה, הייתי שותף בכיר בה ומכרתי אותה במחיר טוב.

הטבות מס לחברות בינלאומיות: הן לא ניתנות תחת איום, אלא המדינה מחליטה לתת אותן. מי שמחליט לתת הטבות צריך לעמוד מאחוריהן, גם אם הציבור לוחץ להקטין אותן. לכל חברה כזו יש האלטרנטיבה העוד יותר זולה, כמו אירלנד, סקוטלנד וצרפת.

מכירת ידע: אינה אסון. אילו הייתי אחראי על תקציב המדינה - ואני לא - הייתי מעודד את צה"ל בכסף להגדיל את מספר החיילים שמשרתים ביחידות כמו 8200, כדי להרחיב את מעגל העוסקים בתחום.

קיטוב חברתי: יותר בוטה היום בתחושת הבטן. האינטרנט היום מאפשרת בוטות ואנונימיות שלא היו קודם.

מדינת ישראל: אני מרוצה ממנה, אף על פי שהייתי שמח לשנות בה הרבה דברים. אבל לא שואלים אותי. אנחנו פחות מדי מקצועיים בהחלטות פוליטיות ויותר מדי ביורוקרטיים, אבל לא הייתי רוצה לחיות בשום מקום אחר בעולם. מדינה שאיראן מאיימת שתחסל אותה ומיד מחירי הקרקע בה עולים היא מדינה מופלאה, לא?

שירות ציבורי: אני לא מתאים לו, כי אני צריך לבנות משהו ולא לריב.

דיור: מי שעוסק בנושא מאוד מוכשר, אבל לא מצוי בסיבה העיקרית למחירים המטורפים - עד שאתה מקבל היתר לבנייה יעברו בין שש ל-12 שנים ובדרך אנשים פושטים את הרגל.

בחירות 2015: השתתפתי בכנס הבחירות המפורסם שערך מנואל טרכטנברג. אם נהניתי? פחות מהתוכן ויותר מהאיש. ב-11 וחצי בלילה, כשסיים לדבר, שאל אותו אחד המשתתפים, בכיר מאוד לשעבר בפוליטיקה, לאן אתה הולך? טרכטנברג ענה לו, הביתה. אותו אדם אמר לו, הלכו לכם הבחירות. כמה הוא צדק.

אמנות: יש לנו אוסף גדול ואוצרת שמנהלת אותו. גיל ואני מבקרים בתערוכות בינלאומיות והיא מכירה את הטעם שלנו ועוזרת ברכישות. את העבודות הראשונות קניתי ב-1975 תשלומים אין-סופיים והיום אנחנו מציגים אותן בשיבא, באוניברסיטת תל אביב, בחדרי המשרד ובבית, ומשאילים למוזיאונים.

חולשה: שוקולד מריר.

פנאי: אנחנו מכורים למוזיקה, ובילדותי נאלצתי ללמוד לנגן על פסנתר משום שלאימא הייתה חברה מורה שהייתה זקוקה לכסף. אני הולך לקונצרטים של הפילהרמונית מגיל 8, ואוהב מאוד אופרות.

תפיסת עתיד: אני בא בכל בוקר למשרד ועובד הרבה שעות ביום, אבל יום אחד ארצה לחזור לתחביבים שלי ולהיות יותר עם שבעת הנכדים.