מאבקים, נרקומנים, קבצנים: דרור פויר חזר מקבר רשב"י

יום ראשון השבוע, כ"ב בעומר, קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. בעוד עשרה ימים, ל"ג בעומר, יתקיים פה האירוע הציבורי הגדול ביותר בישראל: כ-400 אלף אישה ואיש יגיעו לציין את ההילולה השנתית לזכרו של הרשב"י, ישירו, ישתטחו, ירקדו, יתפללו, ידליקו נרות ויגלחו ראשים של בני שלוש. זו, אם תרצו, וכמובן בהומור ובחיבה, המפקדה העליונה של כל מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתטחים על קברי קדושים מנאומו של גרבוז.

ההילולה תיפתח, כמו במאתיים השנים האחרונות, בהדלקת "מדורת האש הנצחית", שאותה יצית האדמו"ר מבויאן, כמו אבותיו לפניו. ברגע שתתפוס האש - תתחיל הקרחנה. כל זה יקרה עוד מעט, אבל בינתיים די רגוע. הרוכל ליד הכניסה מתעצבן על האברך יואל, שמזמין אותנו להדליק נר להצלחה, לרפואה, לפרנסה ולזיווג. לא בגלל הברכות, חלילה, כאן מפרגנים לכל אחד את כל הטוב, אלא בגלל שיואל נותן לנו את הנר בחינם.

קבר הרשב"י הוא האתר הדתי השני בישראל מבחינת מספר המבקרים, עם למעלה ממיליון איש בשנה. שני רק לכותל המערבי. המתחם העצום הולך ולובש חג, טריבונות כבר מוקמות והבמות ללהקות כבר עומדות במקומן: בזמן ההילולה ינגנו כאן בלי הפסקה. מאחורה כבר קמה לה עיר אוהלים קטנה ועשן מנגלים מיתמר ממנה. אלה המרוקאים, אומרים לנו, והם באים הנה כבר במוצאי פסח. כאן, מתברר, אתה מסווג בטבעיות לפי עדתך, החצר שאתה משתייך אליה, האדמו"ר שאתה הולך אחריו והמניין שאתה מתפלל בו, והכול בסדר גמור.