סמל למאבק הדרום על קיומו בכבוד

ערב הבחירות, המשבר בקבוצת כיל, והאיום של עובדי כיל התגלגלו לפתחו של ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, ממש סמוך לבחירות. בנסיבות הללו, הודיע נתניהו כי "תרומת העובדים היא נדבך חיוני לתנופת הפיתוח בנגב" וכי "כחלק מתנאי מניית הזהב של המדינה בחברה, מחויבת החברה לשמור על מרכז עסקיה בישראל, ואף להמשיך ולפתח את פעילותה כאן. זאת, בצד התניות נוספות".

הבחירות חלפו, מאבק ההסתדרות והעובדים בהנהלה, נכנס ליומו ה-85, והמשבר עדיין לא הגיע לפתרון. חלק מתושבי הדרום הבינו, בדרך עזה מתמיד, כי ההתנגדות לפיטורים האלה היא סמל למאבק של הדרום על המשך קיומו כמקום שמאפשר לחיות בכבוד בארץ, ומכאן גם עוצמת הזעקה. התנהלות המדינה, באמצעות הפעלת סמכותה במסגרת מניית הזהב בכיל, היא נקודת מבחן לממשלה החדשה, שקולות העובדים בדרום ניתנו לה במערכת הבחירות, בסופו של דבר.

יצוין, כי מניית זהב היא מניה שיש לממשלה בחברה פרטית, המקנה לה זכות וטו על החלטות מסוימות של הנהלת החברה, בעיקר כאלה העשויות לפגוע באינטרסים של המדינה. בחברה שהופרטה, מניית הזהב היא אחד משלושה כלים אפשריים המוכרים כיום בישראל לשמירה על האינטרסים החיוניים של המדינה בחברה.

אפשר להגן על האינטרסים של המדינה באמצעות חקיקה ראשית המסדירה הגנה כזאת, כפי שנעשה, למשל, בחוק התאגידים הביטחוניים (הגנה על אינטרסים ביטחוניים), תשס"ו-2006. אפשר להגן על האינטרסים החיוניים של המדינה גם באמצעות התקנת "צו אינטרסים" על-פי פרק ח'2 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 (כפי שקיים כיום באל-על; בבתי-הזיקוק בז"ן; ובחברת עשות-אשקלון). ואפשר להגן על אינטרסים אלה באמצעות מניית זהב, כפי שנעשה כיום בחברות אל על, צים ובחברת כיל (ובמספר חברות-בת של כיל).

עוצמת המאבק כרוכה בחשיבותו של המעסיק הזה בנגב, וגם בהבנתם של העובדים כי מדובר בצעדים מדודים (שכמוהם כבר נעשו בעבר הקרוב מספר פעמים) המכרסמים בתנאי העבודה של מעמד הביניים בנגב, ומרעים בהדרגה את שוק העבודה בדרום. המאבק בכיל נסוב הן על הכוונה לפטר עובדים במסגרת פרישה מוקדמת במקרה הטוב, ופיטורים רגילים במקרה הרע, והן גם על כוונת החברה לשנות את מערך ההסכמים הקיבוציים, כך שהביטחון התעסוקתי של העובדים ייפגע, והיא תוכל לפטר כשתחפוץ בכך ללא צורך בהסכמת ועדי העובדים.

המאבק הזה נושא חלק מהמאפיינים של מאבק קודם, שהתנהל כאן לפני כשנה, עם כמעט אותם שחקנים - החברה לישראל, החברה-האם של כיל; קבוצת עובדים עקשנים; וממשלה אחת - בעניינה של חברת הספנות צים, גם היא בבעלות החברה לישראל. שם התבקשה המדינה להגן על קיומה של ספנות ישראלית, כטענת העובדים, כי מדובר במשאב (אמנם לא טבעי) שהמדינה אינה רשאית להיפרד ממנו. נקודות הדמיון נוגעות גם לשאלת מעמדה, תוקפה וחשיבותה של "מניית הזהב" בשני המקרים. עובדי צים הפעילו במאבקם מספר אמצעים, וההסדר שהושג לבסוף (בעידודו של בית-המשפט העליון) שינה את מניית הזהב (אבל לא ביטל אותה), תוך שניתן ביטוי לכך שהמדינה אינה גורם שולי במהלכים מהסוג הזה.

נדבך נוסף שיש לו חשיבות, קשור במעמד הציבור ביחס למשאבי הטבע שיש למדינה להציע. הפוספטים בדרום, הם מאוצרות הטבע המעטים שמעניקה ארץ-ישראל ליושביה. היה מי שחשב, כבר לפני יותר מ-20 שנה, שיש משאבי טבע שהם "של הציבור" ולא של בעל הון זה או אחר. כך שביסוד המאבק החשוב הזה טמון בנוסף למאבק של עובדים על הזכות להתפרנס בכבוד, גם מאבקו של הציבור על מעט המשאבים הטבעיים שבורכנו בהם.התנערות המדינה מאחריותה ומהעובדים המאורגנים, תחשוף את פרצופה האמיתי ביחס לעבודה המאורגנת, ותהווה את האקדח שמופיע במערכה הראשונה של ממשלת נתניהו הרביעית - ועובדי הדרום תחילה.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה ביחסי עבודה