תחילת השבוע, יו"ש. זה כבר כמה זמן שנראה כי האירועים הביטחוניים הולכים ומתגברים. אבנים, בקבוקי תבערה, יריות והרוגים. אבל לא קוראים לזה אינתיפאדה. הצבא קורא לזה בשלל שמות: "רצף" של אירועים ב"מוקדי החיכוך", "פיגועי אווירה" בצירים, ולכל אירוע יש "הקשר מקומי". אתרי החדשות של הימין, לעומת זאת, עוקבים אחר האירועים - למעלה מ-100 בשבוע - וקוראים לזה "האינתיפאדה המושתקת".
כמו כל שנה, מתגברים האירועים ברמדאן. 3 תושבים יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. מח"ט בנימין ירה למוות בנער שיידה בו סלע. גם המתנחלים מפגינים לא מעט - ולא שנתקלתם בזה בתקשורת - בזמן האחרון, והכול מצטבר. אולי זה משהו רגיל? אולי לא? נסענו לבדוק.
אתה לא צריך מחסומים כדי לדעת שאתה ביו"ש, כשכביש 5 עובר את אריאל, אתה פשוט מרגיש את זה. כאילו חוקי התנועה, כמו גם הכבישים והנוסעים בהם, משתנים באחת. גם הנוף נפתח פתאום בצבעי צהוב-אפור, הכול קוצני והשמש קופחת, הרי טרשים וקוצים. זה ישתנה ככל שנעלה בהר.
ליד אריאל קו 86 של אפיקים - קו המריבה וההפרדה - נוסע לפנינו. באחת התחנות אנחנו עוצרים לשתי טרמפיסטיות. האוטובוס בדיוק עוצר והמון פועלים פלסטינים יורדים ממנו. שום דבר לא קורה, אבל כשהטרמפיסטיות מוותרות עלינו מטעמי כיווני נסיעה, אני מרגיש קצת לא נוח בשבילן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
