"אי-אפשר להסתפק בתכנון פיזי של שכונות מגורים"

"הותמ"לים - ועדות העל לקידום מהיר של תוכניות מועדפות לדיור - הן דבר מיותר שפוגע בוועדות המחוזיות והמקומיות. לפי השנתון הסטטיסטי של משרד הפנים, בשלוש השנים האחרונות כמות יחידות הדיור שייצרו הוועדות המקומיות והמחוזיות עלה בכ-15 אלף בממוצע על היעדים שהציבה הממשלה. לכן, אם הוועדות האלה מסוגלות להביא בחשבון את כל השיקולים והצרכים האזוריים ולתכנן בהם דיור בהיקף רחב, למה להוציא מידן את האחריות ולתת אותו בידי ועדה ארצית?" את התהייה הזו מעלה עו"ד דרור אפרת, לשעבר יו"ר ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה במחוז צפון, שעבר לאחרונה למגזר הפרטי.

"הנחתת תוכניות גדולות על רשויות מקומיות בוודאי שאינה דבר טוב", מזהיר אפרת. "קח לדוגמא את רכס לבן בירושלים. העירייה מתנגדת לבנייה, אבל הותמ"ל עומדת על הרגליים האחוריות ואומרת 'בכל זאת ננחית עליכם'. למה שהמדינה תכפה על ישוב את התכנון הפנימי שלו? זה מחוסר היגיון וגם לא עולה בקנה אחד עם תיקון 101 לחוק התכנון והבנייה, שביקש לתת יותר סמכויות לוועדות המקומיות, דווקא בגלל שהן מכירות טוב יותר את המצב הקיים".

- ועדיין, אם ההחלטה תיוותר בידי הרשויות המקומיות, אולי לא תהיה בנייה למגורים כלל. מגורים הם נטל כלכלי על תקציב של כל רשות.

"גם אם כן, זכותה של עיר כמו ירושלים להגיד שהיא מעדיפה להתמקד בבינוי בתוך העיר ובהתחדשות עירונית, ולא להריץ תשתיות למקומות מרוחקים בשולי העיר. היא צריכה להיות זו שמחליטה. הפתרון הנכון הוא שהמועצה הארצית תמשיך להתעסק בשיקולים הרחבים, כמו פיזור האוכלוסייה וכו', הוועדות המחוזיות הן שיעשו תכנון מרחבי, והוועדות המקומיות, ורק הן, יתעסקו בתוכניות מפורטות של שכונות".

- ואולי מי שיושב בוועדות הללו כבר התרגל בעיקר למשוך זמן. הוועדות החדשות לפחות מוכוונות מהירות ותפוקה.

"אני מודע לביקורת הרבה על ועדות התכנון. אבל מהיכרותי, אני יודע שמדובר באנשים שבאים לתת שירות מתוך כוונה לעזור. לא תמיד התמשכות ההליכים היא באשמתם".

- האם הפעימה הנוספת ברפורמת הדיור, שתיכנס לתוקף בחודש ינואר, תיתן מענה לסחבת בוועדות ותקצר את זמן ההמתנה לקבלת היתר בנייה?

"הרפורמה אמורה לפשט מאוד את ההליך בזכות מכוני הבקרה שייתרו את ההתרוצצויות לקבלת אישורים, בדיקות תכן בנייה וכו'. יש היום המון יחידות דיור מתוכננות, אבל הבעיה היא שהרבה פעמים אי-אפשר להוציא היתרי בנייה כי אין תשתיות, כבישים ופתרונות קצה של ביוב, ולכן כל העסק תקוע. לא בגלל שהתכנון לא עובד. כוועדה, גם אם ברמה הטכנית אפשר להוציא היתר בנייה, אתה לא תיתן היתר לבית שאי-אפשר להגיע אליו".

- בינתיים הערים - ודאי מחוץ לאזורי ביקוש - הולכות ומתייבשות.

"הבעיה העיקרית היא שאין תכנון כולל. אי-אפשר להסתפק בתכנון פיזי של שכונות מגורים. אם הולכים לפי הגישה של חיזוק הפריפריה, אז צריך שהמדינה תתגייס לטובת הדבר הזה, ותדאג למקורות תעסוקה, לתשתיות איכותיות וכו', כדי שאנשים לא רק ירצו לגור פה, אלא גם יוכלו לעשות את זה".

אפרת, ששימש כיו"ר הוועדה המחוזית בצפון במשך כעשור והצטרף למשרד עו"ד פרימס-שילה-גבעון-מאיר, משוכנע שהמדינה צריכה להשקיע יותר משאבים על מנת להפוך את מיזמי ההתחדשות העירונית לכדאיים גם בפריפריה: "צריך לייצר מכפלים אחרים ביישובים המרוחקים. גם אם תבנה היום עוד אלף דירות בבית שאן, אני לא יודע אם אנשים יעברו לגור שם. לכן צריך לתת תמריצים ליזמים. היום, לצערי, העניין של הגנה מפני רעידות אדמה הפך למשני בפרויקטים של תמ"א 38, ובאזורי השבר הסורי-אפריקאי, לשם הם נועדו, זה בכלל לא קיים".