"טרנד הריאליטי בסופו - לישראלים נמאס מהז'אנר"

ד"ר נועה לביא מהמכללה האקדמית ת"א-יפו יצאה לחפש מוסר בתוכניות הריאליטי המשודרות בישראל ■ בריאיון מיוחד עם פרסום מחקר היא מספרת על עורכי תוכניות שמכים על חטא ועל סקרים שמראים שהאותנטיות הופכת לסחורה

ד"ר נועה לביא / צילום: תמר מצפי
ד"ר נועה לביא / צילום: תמר מצפי

"יש סצנה שאני עד היום זוכרת אותה", מספרת עורכת הריאליטי הבכירה. "סצנה שבה עברתי את הגבולות של עצמי, ממש. היה ריב בין שתי מתמודדות והיו חומרים מעולים ואמרתי 'וואלה, פצצה, יש לי שלושה פרקים ריב. ריב מעולה'. אבל כשהסתיים הריב, אחת המתמודדות היא ילדה מתוקה, ממש בכתה והתמוטטה והיא אמרה לי, 'אני רוצה סיגריה'. ואני אמרתי, 'היא בוכה ומתמוטטת עכשיו, עכשיו אני צריכה אותה לווידוי מול המצלמה. אני צריכה את הבכי שלה, בכי לווידוי זה מעולה. היא אומרת לי רגע, אבל תני לי להירגע, אני רוצה לדבר עם אמא שלי, לעשן סיגריה. אמרתי לה 'לא - אף אחד לא שואל אותך מתי מצלמים ומתי לא מצלמים'. והמצלמה עליה, שתדע שהכוח בידיים שלי".

המחקר שערכה ד"ר נועה לביא מהמכללה האקדמית תל-אביב-יפו, הנושא את השם "על הלגיטימציה של טלוויזיית 'המציאות' בישראל", רצוף מונולוגים מטלטלים כאלה של האנשים שעומדים מאחורי התוכניות הפופולריות ביותר על המסך שלנו, שמאות אלפי ישראלים, מתיישבים מדי ערב בשעה 21:30 לצפות בהן. בתמיכת הרשות השנייה, יצאה לביא לחפש בריאליטי את מה שנדמה שכולם מחפשים בו - הרגולטור, הצופה, מבקרי הטלוויזיה וכנראה גם עורכי הז'אנר בעצמם. ד"ר לביא ביקשה למצוא בריאליטי מוסר.

"האינטריגות - זה לא אני", אומר ללביא עורך בכיר אחר המצוטט במחקר, "סבלתי מזה והיה לי ממש קשה מוסרית לעשות את הדברים האלה... אתה עושה טריקים כאילו אתה מקבל את אמונם ומשתמש. אמרתי: 'לא טוב לי, מוגזם לי'". לביא מתעקשת, כי "גם היוצרים ועורכי הריאליטי הם אנשים עם מוסר". לדבריה, "אנחנו נורא רוצים לכתוש אותם, אבל יש להם אמות מידה, והם שואלים את עצמם שאלות מוסריות, על דימויים וקידום חברתי. אלה אנשים שצריכים להתפרנס בשוק עבודה אכזרי, שבו היום הם עובדים ומחר לא".

- הם מדברים איתך לא אחת במחקר על הצורך בכסף. עורכי תוכניות הריאליטי הם אנשים מאוד מבוקשים בתעשייה שמרוויחים הרבה יחסית.

"אבל מה יקרה כשל'אח הגדול' לא יהיה רייטינג? העבודה בשוק הטלוויזיה, או בכלל בתקשורת היום, היא לא יציבה והיא מלחיצה את העובד. זו תעשייה אכזרית - יום אחד אתה עושה להיט עם 40% רייטינג, למחרת יש לזה 15% רייטינג ואתה באשפתות. בתוך התעשייה הזאת, אותם יוצרים, שחלקם הגדול למד קולנוע, הם אנשים עם מצפון".

- הם מכים על חטא. מה שעולה מדבריך זה שהקורבנות שלהם בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הקשה, מחריפה את המניפולציות ואת הז'אנר הזה.

"אותה עורכת אומרת שהיא לא מוכנה לעשות את זה יותר. אלה אנשים שעובדים תחת מערך לחצים בלתי אפשרי כמעט, שמזומנים למשרדים של הזכיין אחרי שהרייטינג יורד בחצי נקודה. לזכיינים אין סבלנות, בתקופה כזאת משברית של טלוויזיה, כל האנשים של הריאליטי נמדדים על-פי התפקיד האחרון שלהם. והם יודעים את זה".

- אז הם לוחצים חזק.

"בדיוק. ומשום שהם עדיין בני אדם, עם מצפון, הם חייבים להצדיק את זה בפני עצמם, בהצדקה מוסרית. הם אומרים שהם עושים משהו לחנך את החברה, לשנות את סדריה, לקדם אוכלוסיות מוחלשות ולתת להן מקום בפריים-טיים. כמעט כולם השתמשו במילה 'אהבה' - הם אוהבים את המתמודדים שלהם. הם אוהבים אותם, והם דואגים להם, ונכון שתמיד יש מניפולציה בריאליטי, אבל זה הז'אנר".

"תיאטרון האימה בניאו-ליברליזם"

נדמה שמשהו קורה בז'אנר הריאליטי בתקופה האחרונה. נתוני הצפייה יורדים מעט, וגם השיח ומה שנהוג לכנות ה"באזז" לא כשהיה. לביא לא הופתעה מהנתונים הנמוכים יחסית לעונות קודמות, שסיפקו להיטים כמו "מאסטר שף" ו"אקס פקטור". "אני יודעת שיש הרבה סקרים פנימיים שנעשו בשנה האחרונה, אצל זכייניות שונות בערוצים המסחריים, אשר מראים שלציבור נמאס מריאליטי. וכששואלים את הציבור האם זה מוסרי בעיניו, הרוב עונה שלא".

ממחקרה של לביא עולה מציאות, אשר לפיה עליית ז'אנר הריאליטי היא תהליך בלתי נמנע בחברה שלנו. "השיח הזה שאנחנו מכירים סביב הצפייה בתוכניות הריאליטי, של מה 'אמיתי' או 'לא אמיתי', 'אותנטי' או לא, מלווה אותנו בעולם הקפיטליסטי שאנחנו חיים בו. הוא נפוץ במיוחד בתוכניות שבהן אתה לא צריך להפגין איזה שהוא כישרון אלא פשוט להיות 'אותנטי'".

- אז את אומרת שכוחות שהם כלכליים גדולים יותר עומדים מאחורי התופעה הזאת?

"זה מבטא עולם ערכים שמחזק את הקפיטליזם והניאו-ליברליזם. האותנטיות הזו, שאנחנו מחפשים אותה, היא בעצם איזושהי תמצית של אמת של הבן אדם. בריאליטי, כמו בכלל בעולם שאנחנו חיים בו היום, אותנטיות נתפסת כ'לעבור תהליך', להראות שאתה היית במקום אחד, עשית דרך והגעת למקום אחר. בדרך הזאת אתה הכית על חטא, שיקפת את חטאיך שלך, ולמדת, השכלת.

"מן הצד השני, זה לקבל את עצמך כמו שאתה גם אם אתה טיפוס שלילי, כמו למשל ב'אח הגדול'. 'אני חרא, אני זבל, אבל הי - זה מה שאני, אני אותנטי', והקהל מריע, כי הבן אדם לא נכנע. בעצם יש כאן מן הפוך על הפוך, כי מה הוא בסך-הכול המתמודד בתוכנית, אם לא סחורה שמוכר את עצמו על התווית של האותנטיות. כך האותנטיות הופכת לסחורה בעצם, כמו שבקפיטליזם כל דבר הופך לסחורה".

- אם כך, בחברה כמו שלנו שרק הופכת יותר ויותר קפיטליסטית, תרבות הריאליטי היא משהו שכמעט היה נדרש וטבעי פה.

"הריאליטי הגיע לישראל באיחור של 10 שנים, והוא נתקע פה באיחור של 10 שנים. בעולם אנחנו רואים דעיכה של הז'אנר, וחזרה לעליית הדרמה. הריאליטי, כמו שאמר ניק הולדרי, הריאליטי הוא תיאטרון האימה של הניאו-ליברליזם".

- עד כדי כך? למה הכוונה?

"הריאליטי הוא בעצם סוג של תיאטרון שמציג לנו בקיצוניות את מה שאנחנו עוברים בחיי היום-יום שלנו בשוק העבודה. התחרותיות, הציות לבוס, היכולת לבוא ולפשפש לנו בכל מקום, התגמול שלך על חשבון האחר, וכמובן חוסר היציבות והאפשרות להיות מודח בכל שלב".

- רק שוק העבודה? ומה באשר לאפיקים אחרים בחיינו?

"גם בחיי המשפחה בעידן הקפיטליסטי, כל דבר הופך להיות בעצם יחסים של מסחר. יחסי מסחר יש היום באהבה, בבית ובמשפחה. תראו איך משווקים את הילדים שלנו ברשתות החברתיות, ואיך אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו במרכולים באינטרנט, שם אנשים משווקים את עצמם כסחורה. גם שם הדגש הוא 'להיות אותנטי', 'להראות את האמת שלך'. זה אותו שיח בדיוק של הריאליטי".

"בואו לא נהיה קומיסרים של תוכן"

לרשות השנייה היה חשוב להבין מדוע הריאליטי כל כך פופולרי, ומה עושים איתו. הרגולטורים לכודים בין הרצון להגן על התרבות והמוסר, ובין רצונות הזכייניות להרוויח ודרישות הציבור מהם. בשורה התחתונה, הם עצמם מאמינים בכוחות השוק ובהיעלמות ז'אנר ברגע שהציבור לא רוצה בו עוד. "רציתי לבדוק, האם הציבור והיוצרים רואים בריאליטי כמשהו איכותי. הרשות השנייה ביקשה שאבדוק גם אותה, ואת היחס שלה. הם לא רוצים להיות קומיסרים של תרבות".

אם לסכם את תוצאות המחקר של לביא, אז התשובה היא "לא" - לא המבקרים, לא הציבור, לא הרשות השנייה, ואפילו לא היוצרים, לא מוצאים בריאליטי משהו בעל מוסר גבוה, מי יותר ומי פחות. מה שברור הוא, שכולם תופסים את עצמם - למרות הרייטינג הגבוה והעיסוק בנושא - כמוסריים.

לדברי לביא, הרגולטורים העלו אפשרות ש"בעתיד קריטריונים של איכות יופרדו מסוגה עילית. כלומר יכולה להיות דרמה, סוגה עילית, שהיא איכותית, וסוגה עילית שהיא לא איכותית. ואחד הקריטריונים שעלו, זה שתחת איכות גם יופיע הערך 'אזרחות טובה'. ואז התקצובים וההכרה של הרשות תהיה גבוהה יותר".

שי באב"ד, לשעבר מנכ"ל הרשות השנייה והיום מנכ"ל משרד האוצר, דיבר בזמנו על הפרדה בין טלוויזיה "איכותית" לכזו שאינה "איכותית".

"ואני אומרת, בואו לא נהיה קומיסרים של תוכן. זה מתכון לאסון. בסופו של דבר אני לא חושבת שבתוך הרשות עצמה יהיו הסכמות על מה איכותי ומה לא, גם לא בכל הקשור לאזרחות טובה".

- בפני הרגולטורים ניצבת ההחלטה האם כשאני משדר את זה בטלוויזיה, אני פוגע ברגשות הצופים, האם זה משחית חברתית.

"בשיחה שעשיתי עם באב"ד הבנתי שבאמת ובתמים הוא חושב שזה משחית. בניגוד להרבה אנשים אחרים, שאמרו שיש בזה גם אלמנטים חיוביים. הם מבחינים בין תוכניות ריאליטי לשם התחרות עצמה, ללא כישרון, לבין תוכניות בישול וזמר, ויש שלא רואים בזה ריאליטי כלל. ההבחנות הן מוסריות, מבדילות בין מה שהוא מוסרי ומה שלא".

- השאלה היא שאלת הגלגל, האם הריאליטי משחית את החברה, או שחברה שהושחתה יצרה ריאליטי.

"בסופו של דבר הידיים של הרגולטורים קשורות. אני מאמינה שהרשות מחזיקה בצורך למתן את ההקצנה, כי כל אנשי הרשות מבינים שהם לא יצליחו לסגור את הברז של הריאליטי. יש לנו שוק טלוויזיה מאוד קטן, יש משבר בפרסום, והיוצרים, המפיקים וגם אנשי הרשות אומרים 'תשמעו זה מגלגל את התעשייה, ומספק מקומות עבודה'".

- ומה דעתך האישית בשאלת ההשחתה?

"אני לא רוצה להתיימר, אבל לדעתי באופן כללי הקפיטליזם הקיצוני משחית. אם כל הדיון סביב הריאליטי הוא בעיקרו דיון מוסרי, אז כנראה יש כאן בעיה מוסרית. אם יש עשן, אז כנראה יש גם אש".

- ומה צפיית הריאליטי עושה לנו כחברה? העובדה שבכל ערב כל המשפחה יושבת סביב המסך, על טפיה וזקניה וצופה בזה יחד.

"יש מחקרים שמראים באופן חד-משמעי שזה מוריד את רמת המעורבות של הציבור בפוליטיקה ואת ההבנה הדמוקרטית. אפשר להגיד שהיום כל אחד יכול בפייסבוק לגרום לראש הממשלה להוריד פוסט שהוא העלה, נניח. אבל זו לא באמת השפעה ברמת העומק".

- איך הריאליטי מנטרל את המעורבות הפוליטית?

"פרופ' מוטי נייגר כתב לפני כמה שנים, שהריאליטי נותן לנו אשליה של בחירה דמוקרטית. נדמה לצופה הממוצע, ללא הבדל דת, גזע ומין, ומעמד סוציו-אקונומי, שהוא משנה ממש את החברה. יש מן תחושה, שהייתה מאוד בולטת באמת בין שיפרה ובובליל בעונה הראשונה של 'האח הגדול', שאנחנו עוסקים פה בעניינים ברומו של עולם, שהנה-הנה המהפך קורה - יש לנו בחירה דמוקרטית ואנחנו משפיעים.

"כשהמועמד שלנו זוכה במאסטר שף, אנחנו מרגישים את הניצחון שלנו ודווקא מחקרים היום מראים שאל מול התחושה הזאת, המצביע הממוצע ודווקא המצביע הצעיר, ברחבי העולם, מרגיש שהקול שלו פחות ופחות רלוונטי, ושהוא פחות ופחות משפיע. שלא משנה מה הוא הצביע, דבר לא משתנה".

- יש מי שיגיד שזו קונספירציית-על - לתת לנו להתעסק בהבלים ולחשוב שאנחנו משפיעים, כדי שלא נעסוק במה שחשוב באמת.

"אני לא נוהגת להוכיח קונספירציות, אבל זה עניין של תחושת בטן. אני יכולה להגיד שאם נסתכל על מקרה מבחן כמו המחאה של 2011, שפרצה לתקשורת הממוסדת של הפריים-טיים, כמעט כנגד כל הסיכויים; שכשניסתה לחזור שנה אחר כך, היא דוכאה על-ידי אותה תקשורת. אז אפשר להבין שיש כאן - אם לא קונספירציה, אז לפחות אינטרסים משותפים בין בעלי הון לפוליטיקאים, לשמור את המצב הכלכלי פוליטי כמו שהוא".

- והריאליטי זה כלי?

"יגידו אנשים שאסקפיזם זה בסדר גמור, ואנחנו צריכים אחרי יום עבודה לברוח, ויש שיגידו שזה בעצם אמצעי להרדים את ההמונים. אבל אי אפשר להתעלם מזה, שהציבור מתחיל להתנער מהריאליטי".

"אנחנו מבינים שעובדים עלינו"

- מה קרה בשנה האחרונה שפתאום הרייטינג ירד?

"בשורה התחתונה לציבור יש מוסר. ואני חושבת שכמו שטרנדים עולים ויורדים, הם יורדים בסופו של דבר אם יש פחות ביקוש".

- למה לאנשים נמאס?

"תראה, החיים בישראל כיום, מבחינה כלכלית, הם קשים מאוד. יש פה הרבה עובדים עניים, ואפילו למעמד הבינוני המשכיל קשה מאוד לחיות פה. ויכול להיות שבאמת זה כבר לא מספיק לטשטש. אבל מעל לכל זה, אני חושבת שהאותנטיות נפגמה. באיזה שהוא מקום הקהל נהיה מאוד מיומן והוא פיתח אוריינות טלוויזיונית לגבי ריאליטי, וגם לגבי סדרות איכות. הקהל שצופה הרבה בטלוויזיה כבר מבין איפה עורכים אותו, איפה עובדים עליו. בדיוק כמו המתמודדים עצמם בתוכניות הללו".

- ואז זו חתירה תחת הערך האותנטי הקדוש. כי כשאני מפצח איך זה עובד, זה "מכור", זה כבר לא אותנטי בעיניי.

"בדיוק. הצופה המושכל צפה בכל-כך הרבה ריאליטי שהוא יכול כבר היום לראות בשנייה לפני שמיכל אנסקי תיקח את הביס, אם המתמודד הזה עובר לשלב הבא או לא. צופים מספרים שהם יכולים לדעת לפי העריכה של הקליפים שמשודרים סביב כל אחד מהמתמודדים שמגיעים לגמר, מי מהם יזכה. אני אישית רואה את הפרק הראשון והאחרון של כל תוכנית ריאליטי, אני לא ששה לראות את כל השאר, כי אני יודעת מה יהיה שם, וגם הצופים יודעים. אנחנו מבינים שעובדים עלינו, וזה משעמם".

לדבריה, המבקרים כמו גם אנשי הרשות השנייה ואולי גם הצופים, מבדילים בין תוכניות שלא נדרש כישרון כדי לזכות בהן, לבין תוכניות השירה או הבישול שנתפסות אותנטיות יותר. "'דה ווייס', למשל, מחדדת את האותנטיות, כי אפילו לא רואים, לכאורה, אלא רק שומעים את הקול האותנטי האמיתי". אבל תוכניות הכישרונות הן הראשונות להיפגע בז'אנר, לפחות מבחינת הרייטינג.

"כי הן הפכו להיות פחות פורנוגרפיות. חלק גדול מההתפתחות של הריאליטי, ומההשתעממות המאוד מהירה של הקהל, תלוי בסף הגירוי המאוד גבוה של הקהל, ובתוכניות השירה והכישרון, יש באמת קושי לייצר את אותה פורנוגרפיות רגש שיש למשל ב'אח הגדול'. זה גם ההסבר לרייטינג הגבוה שהיה ל'מאסטר שף' לאורך השנים אל מול הרייטינג הדועך של הריאליטי שירה, כי פורנוגרפיית הרגש זה באמת לבכות על כל דבר, 'המנה הזאת מזכירה לי את אימא שלי ואת אבא שלי, את תאונת הדרכים הקשה'. גם בתוכניות המוזיקה ראית את זה - מתחרות שירה זה הפך לתחרות שבה הסיפור האישי תופס תשומת לב. זו טלוויזיה. טלוויזיה אמורה להיות ערוכה, מופקת ומתוסרטת".

לדברי לביא, "זה משקף פשוט את התרבות שאנחנו חיים בה. אנחנו חיים בעידן של עריכה עצמית, אנחנו עורכים את עצמנו ברשתות החבריות אנחנו עורכים את עצמנו בטינדר, ובטוויטר, ובפייסבוק, ובאתרי השידוכים, ועסוקים כל הזמן בעריכה עצמית ובשיווק. והריאליטי, בעינינו, לפעמים ערוך מדי בידיים זרות".

- מה הצפי שלך לדעיכה של זה בישראל?

"לפי מה שאני מבינה ורואה מה קורה בעולם, תוך 5 שנים נהיה בז'אנר אחר. אני מאמינה שתהיה תחייה לעולם המתוסרט והדרמטי, ולזה אחראים בין היתר אתרי הסטרימינג באינטרנט, והכבלים והלוויין, שהם עדיין חזית יצירתית יותר של הטלוויזיה".

- ועדיין, בקרוב יעלו עונות ריאליטי דומיננטיות - "הישרדות" תחזור לזכיינית ערוץ 2 רשת, ואפילו ריאליטי חדש, "אמזונס", יעלה בקשת בשנה הבאה.

"כן, נראה שזה מתגבר. אבל בתחושה שלי כחוקרת טלוויזיה, הטרנד הזה בסופו. אני מזהה את המים הרדודים של תחילת הסוף".

- ומה זה יעשה לנו כחברה אם לא יהיה פתאום ריאליטי.

"בינתיים אנחנו עדיין זקוקים לזה כחברה. אנחנו מדינה של אנשים מאמינים, ואנשים צריכים משהו להאמין בו, ובעולם קפיטליסטי האמונה בעצמנו, ביכולת שלנו היא חשובה. אנשים צריכים להאמין בעתיד, בתקווה, הריאליטי מספר לנו את הסיפור של סינדרלה, מראה לנו שיש אנשים שיותר רע להם מאתנו, אנשים מגוחכים, אבל בעיקר נותן לנו עוד משהו להאמין בו. אנחנו רוצים להאמין באמת".

ביקורות על תוכניות ריאליטי
 ביקורות על תוכניות ריאליטי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988