יש גבול

תשכחו מימין ומשמאל: בשבוע שבו הוצבו בבירה מחסומים וחומות בין יהודים לערבים מציגים שורה של מומחים לירושלים, מכל צדי הקשת הפוליטית, פרשנות כמעט אחידה למצב. האוכלוסייה הערבית הוזנחה בצורה פושעת שתרמה לגל הטרור; חלוקה היא על סף הבלתי אפשרי; ושקט לאורך זמן לא יהיה. רק על השאלה אם הסטטוס קוו בהר הבית השתנה הם חלוקים

גל הפיגועים ששטף את הארץ בשבועיים האחרונים התמקד בעיקר בירושלים. מרבית המפגעים יצאו ממנה, חלק ניכר מהנפגעים הם תושביה. זו גם העיר ששגרת החיים בה ספגה את הפגיעה הקשה ביותר, ויעידו על כך הרחובות השוממים ואזורי המסחר שהתרוקנו בעקבות הימים המדממים, שבהם אירוע רדף אירוע.

ראש הממשלה נתניהו, בעידוד מחנה הימין, הזרים לירושלים כוחות ביטחון. 11 כבישים במזרח העיר נחסמו לנסיעת כלי רכב, ומחסומים רבים הוצבו במטרה לאפשר מעבר רק לאחר בדיקה. בראשית השבוע החלה המשטרה להניח לוחות בטון בג'בל מוכאבר, שאמורים היו להוות חלק מחומה בת 300 מטרים שתפריד בין הכפר לארמון הנציב הצמודה. מקטע הרחוב שכבר נחסם נועד למנוע את המשך זריקתם של בקבוקי התבערה ושל האבנים באותו אזור. החומה הוגדרה כמחסום משטרתי זמני נייד, אבל המסר שהעבירה חד משמעי: חלוקת ירושלים היא כבר לא רק בגדר רעיון תיאורטי. לראשונה מאז 1967 נעשית חציצה פיזית בין שכונה יהודית לערבית בשטח המוניציפלי של העיר. בעקבות הפרסומים בתקשורת והתקפות השרים מימין, הורה נתניהו לעצור את המהלך, אבל נדמה שמבחינה הסברתית ותודעתית, קרה פה משהו, ועוד בתקופת כהונתה של ממשלת ימין דווקא.

ירושלים תמיד עמדה בלב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, והמחלוקת סביב השליטה בה היא אחת הסיבות שגורמות לכל הצדדים להאמין שפתרון לסכסוך אינו נראה באופק. שאלנו כמה מומחים לענייני ירושלים על מה שקורה בימים הללו, חלקם מימין וחלקם משמאל. כמעט כולם ראו בהזנחה של מדינת ישראל את מזרח העיר, תרומה משמעותית לתסכול ולכעס של ערביי מזרח העיר. כמעט כולם מאמינים שהפרדה אמיתית בעיר הכל-כך מורכבת הזו היא כמעט בלתי אפשרית, ושפתרון קשה לראות באופק. רק חלוקת ירושלים נותרה עניין של פרשנות.

למה דווקא ערביי מזרח ירושלים כל-כך דומיננטיים בגל הפיגועים הנוכחי?

"הסיבה הטריוויאלית היא שלערביי מזרח ירושלים, מהיותם בעלי תעודת זהות כחולה, יש חופש תנועה מלא ונגישות לכל מקום, כך שקל להם יותר מלתושבי השטחים להוציא לפועל פיגוע בישראל", אומר ד"ר קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, שבמהלך שירותו הצבאי נמנה עם מקימי מערך התיאום הביטחוני עם הפלסטינים. "אבל זה יותר מורכב מזה. דווקא בגלל הגישה החופשית שלהם למערב העיר, ערביי מזרח ירושלים, להבדיל מערביי יהודה ושומרון, חווים באופן יומיומי את הפערים העצומים בין השכונות הערביות ליהודיות בירושלים. הם רואים את ההזנחה בתשתיות ובבנייה אצלם, בהשוואה למה שקורה במערב העיר, וזה מעצים את התסכול שלהם, בהשוואה לפלסטינים שלא מגיעים לכאן ואין להם למה להשוות. רבים מתושבי מזרח ירושלים נמצאים מחוץ למעגל החינוך והתעסוקה, מה שמשאיר להם הרבה זמן פנוי לטפח את תחושת הכעס והניכור, שצומחת על רקע שנים של הסתה. התפרקות מנגנוני הריסון ששלטו בעבר במזרח העיר, בעצם הופכת את ערביי מזרח ירושלים לעדר ללא רועה".

ד"ר אמנון רמון, חוקר בכיר במכון ירושלים לחקר ישראל מרחיב: "גדר ההפרדה (בין ירושלים לשטחי הגדה ח' ש') יצרה מציאות קשה במיוחד במזרח ירושלים. במובנים מסוימים, יותר קשה מזו שמעבר לגדר. לקח זמן, אבל יותר ויותר רואים את ההשפעה של החיתוך הזה על החברה המזרח ירושלמית. היא נקרעה מהסביבה הטבעית שלה, מהעורף שהקיף אותה, והפכה לחברה שבורה ומפוצלת. אין לה מנהיגות, מעבר למנהיגות השכונתית. חלק גדול מהמנגנונים שפעלו בתוכה פעם לא מתפקדים יותר. המסגרות המשפחתיות והחמולתיות ששמרו על הסדר התפרקו, וזה מאפשר אלימות כלפי גופי השלטון, אבל גם בתוך המשפחה והבית".

"הכאוס הזה הופך את הרעיון שצץ עכשיו להעניש הורים על עבירות ילדיהם ללא אפקטיבי, כי הדבר האחרון שיזיז לצעירים האלה הוא מה ההורים יגידו. יש 40% נשירה מבתי הספר במזרח ירושלים. זה דור אבוד. הם לומדים לפי תוכנית הלימודים הירדנית-פלסטינית, מה שלא מאפשר להם להשתלב בירושלים בתפקידים שדורשים תעודת בגרות ישראלית ועברית ברמה גבוהה, ורק מרחיב את התסכול והכעס".

למה הם לא עוברים לתוכנית הלימודים הישראלית?

"אחרי 67', הם ביקשו ללמוד לפי התוכנית הירדנית והלכו לאוניברסיטאות במדינות ערב. היום, בגלל לחץ של הורים שרוצים שילדיהם ישתלבו, יש מעט בתי ספר שלומדים לפי תוכנית הלימודים הישראלית, אבל זה טיפה בים וזה הולך בקושי. מדינת ישראל יכלה לעודד את זה יותר. המצב של לימודי העברית בבתי הספר גרוע ביותר. הבנים עוד ילמדו עברית בהמשך, מהעבודה במערב העיר, אבל אצל הבנות, שפחות באות במגע, המצב יהיה קשה יותר. אנשים גרים במזרח ירושלים ומשלמים לאולפנים כדי ללמוד עברית.

"לצד החינוך, יש כמובן את עניין התכנון והבנייה שמשפיע על כל משפחה כאן. בשכונות היהודיות נבנו עשרות אלפי יחידות דיור מאז 67', במזרח העיר נבנו בהיתר - 350. העובדה שאי אפשר לבנות בהיתר, גורמת לבנייה בלתי חוקית שמביאה לקנסות. הכול ביחד יוצר אצלם תחושת חנק".

מיכאל ורמון מזכירים את הסקרים שערך בשנים האחרונות דיוויד פולוק ממכון וושינגטון למחקרי המזרח הקרוב בקרב מדגם של 500 ערביי מזרח ירושלים. שלושת הסקרים, שנערכו בשנים 2010, 2011 והאחרון שבהם ביוני 2015 היו זהים בשאלותיהם, ולפי ניתוחו של פולוק שיקפו תמורה מעניינת בעמדותיהם של הנשאלים לאורך השנים. השאלה שמשכה את עיקר תשומת הלב של החוקרים הייתה איזו אזרחות יעדיפו הנשאלים, בהנחה שתהיינה פה שתי מדינות, ישראלית או פלסטינית. ב-2010 השיבו שליש מהנשאלים שיעדיפו אזרחות ישראלית. ב-2011 עלה שיעורם ל-40% והשנה מדובר היה ב-52%. במקביל, השיבו בסקר האחרון 69% מהנשאלים כי הם תומכים במאבק מזוין נגד ישראל. איך זה מסתדר ביחד? רמון: "הסקר בעייתי, כי הוא מציע לנשאלים שתי ברירות בעייתיות - אזרחות ישראלית שכדי לקבל אותה, צריך לעבור ביורוקרטיה מתישה, כולל אישורי שב"כ ומשטרה, או אזרחות פלסטינית תחת רשות שהשמירה על זכויות אדם בה היא מדע בדיוני. אז הם בחרו בישראלית, אבל זה לא אומר שדעתם נוחה ממה שקורה פה".

מיכאל: "בעיני אותם צעירים שמבצעים פיגועי הקרבה, המציאות שנוצרה פה בשבועיים האחרונים נתפסת כהישג משמעותי שיכול להביא לשינוי. מבחינתם, הם משיגים את מה שלא הצליחו להשיג, לא ההנהגה הפלסטינית הכושלת ולא החמאס בצוק איתן. הם מערערים את מעמדו של נתניהו כמר ביטחון ובכלל, את הממשלה והחברה הישראלית".

כמה תרמה מדינת ישראל למצב הנוכחי?

בלהט האירועים, שוכחים להזכיר את תרומתה של המדינה, וליתר דיוק, ההזנחה וגלגול העיניים של ממשלת ישראל בכל הקשור למזרח העיר. מיכאל: "ריבונות זה לא רק כוחות ביטחון ואכיפת סדר. ריבונות זו גם השקעה בתשתיות, בחינוך ובשירותים לתושב. במשך שנים אנחנו מזניחים את מערכת החינוך במזרח ירושלים. נלמדת שם תוכנית לימודים פלסטינית-ירדנית שמסיתה נגדנו. אם היינו מפקחים על התכנים ומשקיעים במורים, אולי הנוער שגדל שם היה פונה פחות לאלימות".

ואילו ישראל קמחי, מנהל מרכז במכון ירושלים לחקר ישראל, מציין שהקיצונים אצלנו לא נופלים מאלה שלהם: "התרומה שלנו למצב הנוכחי לא פחותה משלהם. התפילות, המלמולים, אין שום הבדל. הטירוף אותו טירוף. אם ראש הממשלה אומר הכול שלנו, הכול מותר, בלי לחשוב שזה יצית את העולם, אז זו התוצאה. ואם לא ישקיעו מיליארד שקלים במזרח ירושלים, זה ימשיך. 48 שנים של הזנחה נותנות את אותותיהן. אי אפשר לשלוט ולא לעשות כלום".

מאיה חושן, גם היא בכירה במכון ירושלים, מוסיפה: "הטענות לא צריכות להיות כלפי ראש העיר אלא כלפי המדינה. ראש עיריית ירושלים, ולא משנה מיהו ומאיזה צד של המפה הפוליטית הוא מגיע, לא יכול לעמוד בעלויות הנדרשות לצמצום הפערים, בלי עזרה מהמדינה".

שנים מזהירים שפגיעה באל-אקצה תפתח מלחמת גוג ומגוג. למה אנחנו מעלימים עין מפרובוקציות שנעשות שם?

"פגיעה בהר הבית עלולה להצית מלחמת גוג ומגוג, אבל הממשלה העדיפה להעלים עין כשאנשי ימין צעקו 'יבנה המקדש, יישרף המסגד'", אומר פרופ' (אמריטוס) משה מעוז מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. "היום זה השר אורי אריאל שקורא להרוס את המסגדים, אבל מ-96' רבני הציונות הדתית מעודדים עלייה להר. הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, שהיה מועמד לתפקיד הרב הראשי, אמר שצריך להקים שם מזבח. ישנם כיום 15 ארגונים שמכינים מזבח ובגדי כוהנים ורק מחכים לפרה האדומה, שמעפרה מטהרים את בית המקדש".

לא כל המוסלמים דתיים אדוקים. למה זה כל-כך מדליק אותם?

"הר הבית הוא לא רק סמל דתי, הוא גם סמל לאומי-תרבותי. החשש מפגיעה בהר הבית מצטרף לשריפת משפחת דוואבשה ולרצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, וכמובן שגם לכיבוש, להשפלות ולסגרים. שוחחתי לאחרונה עם השייח נימר דרוויש על מה שקורה בירושלים והוא אמר לי 'הם מתים חיים, הם מרגישים שאם אין להם מה להפסיד, אז לפחות שימותו בגאווה על השליחות הזו'. אל אקצה לפי האסלאם הוא האתר השלישי בחשיבותו אחרי מכה ומדינה, אבל עכשיו הוא עלה למקום הראשון. המוסלמים לא מאמינים לנתניהו, שנזכר עכשיו להצהיר שלא תהיה פגיעה בסטאטוס קוו. אם אובמה ונשיא צרפת, פרנסואה הולנד, לא מאמינים לו, למה שהעולם המוסלמי יאמין? הרי נתניהו עצמו אמר בכמה טקסים שהר הבית, או כמו שהוא קרא לו, הר המוריה, הוא שלנו. וכשזה מצטרף ללאומנות ולדתיות המשיחית שקיימת פה, זה מייצר אווירה טעונה.

"ולהזכירך, במשך שנים התנועה הציונית שהייתה ברובה חילונית, הסתפקה בכותל המערבי. בתוכנית החלוקה ירושלים היא בינלאומית. במגילת העצמאות היא אפילו לא מוזכרת. וכשהרב גורן תקע בשופר ב-67' ואמר שעכשיו צריך להרוס את המסגדים ולבנות את בית המקדש, משה דיין השתיק אותו ואמר, מי צריך את הוותיקן הזה".

ומה עם הפרובוקציות מהצד המוסלמי? ח"כ מיקי לוי (יש עתיד), לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה: "תשאלי את ח"כ דודו ביטן (ליכוד). לפני חודש וחצי אמרתי לו 'לך לבוס שלך ותגיד לו שירושלים הולכת לבעור'. לא יכול להיות שיש יום-יום הפרות סדר של צעירים בהר הבית, ואין תגובה. בסופו של דבר, האירועים האלה יצאו החוצה כפיגועים. היה צריך כבר אז לאסור כניסה של צעירים עד גיל 25 להר הבית, כדי להרגיע את השטח".

זה לא היה מונע מהם להאמין שישראל הולכת לפגוע בסטאטוס קוו.

"הר הבית הוא הר הגעש של העולם המוסלמי, ולכן כולם צריכים להיזהר. האינטרס של ישראל הוא לשמור על המקום שקט. ומי שמבקש לקיים שם ישיבה של ועדת הפנים של הכנסת, כמו מירי רגב, לא מבין איזה נזק הוא יכול לגרום. כשנכנסתי לתפקידי כמפקד מחוז ירושלים בשנת אלפיים הבנתי שהרוגים לא טובים לאינטרסים של מדינת ישראל ועלולים לדרדר אותנו למלחמת דת ולכן שיניתי את כל התפיסה המבצעית - רק קצינים ולוחמי ימ"מ נכנסו לשם עם נשק, ושאר השוטרים עם נשק לפיזור הפגנות. כולם שוכחים שהר הבית היה סגור למבקרים - תיירים ויהודים - בשלוש השנים שאחרי עליית שרון בשנת אלפיים. אני פתחתי אותו בתחכום רב ב-2003. שאלתי לאחרונה ח"כים ערבים, ממה הם כל-כך מודאגים היום, והם אמרו שכמות היהודים שעולה להר, גדלה מאוד".

נדב שרגאי, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ומחבר הספר "הר המריבה - יהודים ומוסלמים דת ופוליטיקה", העוסק במאבק על הר הבית, טוען שהמציאות היא אחרת: "הסטאטוס קוו שמדברים עליו בחרדת קודש הוא פיקציה. שטחי התפילה של המוסלמים התרחבו במידה ניכרת והוקמו שם עוד שני מסגדים, בעוד ששטחי הביקור של היהודים בהר - על יהודים נאסר להתפלל שם - קטנים כל העת. שלא לדבר על המקרים שבהם ההר נסגר לתפילת יהודים בשל האירועים הביטחוניים ואיומי המוסלמים. מבחינת ניהול הסכסוך, נכון החליט ראש הממשלה שלא יעלו להר ח"כים יהודים וערבים, אבל זה לא יוכל להימשך לאורך זמן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית".

כוחות הביטחון שהוזרמו בהמוניהם לירושלים יעילים או מתסיסים את האווירה?

"אין שום כוח מופרז", פוסק ח"כ לוי. "מי שחי פה לא מבין את התרבות. אם לא תהיה נוכחות, אזרחים ייפגעו. מה שכן, אני לא אוהב את החיילים בירושלים. הם לא יודעים לטפל באזרחים. אין להם את ההכשרה. עדיף שיהיו בעפולה או במרכז תל אביב. החיכוך שלהם עם האוכלוסייה הערבית בירושלים לא תורם. עדיף שבירושלים יוצבו שוטרים".

גם מיכאל רואה את כניסת הכוחות כהכרחית. "כמה ימים ללא אירועים שיילבו מחדש את האש, יסייעו להשקיט את גל הפיגועים הנוכחי. זה סוג של אקמול, שלא יכול להינתן לאורך הזמן, אבל במצב העניינים כיום, כשהדקירה של הבוקר מהווה השראה לדקירה של הצהריים, זה מסייע. בעיקר כשהתקשורת והרשתות החברתיות מעצימות את תחושת חוסר הביטחון והחרדה.

"הבעיה היא שמערכת הלחצים החברתיים והפוליטיים שמופעלים על-ידי הממשלה עלולה לדחוף אותה למעשים לא שקולים. יש 330 אלף תושבים במזרח ירושלים, אפילו לא אחוז מהאוכלוסייה מעורב בפיגועים האלה, שלא משרתים את האינטרסים של מרבית התושבים. לפעול בענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסייה לא מעורבת, עלול ליצור תסיסה ותסכול גם אצלה".

האם נתניהו מחלק את ירושלים והאם היא באמת מאוחדת?

"כל אחד מבין את המצב בצורה שונה ומפרש את האירועים לפי נטיית לבו", אומרת חושן. "מה שלאחד נראה מחולק, לאחר לא. תקופות עם מחסומים היו תמיד, זה לא אינדיקציה בעיניי. אם שיקגו לא מחולקת, ויש בה שכונות מסוכנות שתושבי שיקגו יודעים שלא להגיע אליהן, ולא לנסוע בתחבורה ציבורית שעוברת בהן, אז גם ירושלים, כיום, לא מחולקת. נכון שיש בה סגרגציה, כל אחת מהקהילות חיה בנפרד, אבל הן עדיין חולקות שירותים משותפים וקשרים כלכליים הדוקים".

אריה קינג, חבר מועצת עיריית ירושלים, ופעיל בולט בהתיישבות היהודית במזרח העיר, מאמין שכן, זאת אומרת, כבר מזמן. "זה נכון שביבי מחלק את ירושלים, ומה שקורה עכשיו זה עוד שלב במה שהתחיל לפני ארבע-חמש שנים בקדנציה השנייה שלו. כבר אז הוא התחיל לממש את מדיניות ההתנתקות ממזרח ירושלים בלי משא ומתן ובלי הסכמים. תחנות המשטרה במזרח העיר הוצאו. התחנה בהר הבית ננטשה. יש איסור מוחלט על המשטרה והעירייה להיכנס לשכונות מסוימות, וגם הבנייה בניגוד למה שנדמה בתקשורת הוקפאה מזמן. לעירייה אסור לפעול שם. תבדקי כמה צווי הריסה בוצעו בתקופת ביבי וכמה אצל ראשי ממשלה אחרים. הוא מפרסם את אותה תוכנית דיור כמה פעמים, אבל בפועל - קדחת. תבדקי במשרד השיכון - כמה מגרשים נמסרו בפועל לקבלנים. אפס. מצחיק להיזכר שביבי הוא זה שזכה בבחירות תחת הכותרת פרס יחלק את ירושלים, כשפרס לא נגע בירושלים, וביבי הוא גדול מחריביה. אין חוק במזרח ירושלים. הוא הוביל את האנרכיה ולא נותן לעירייה ולמשטרה לפעול שם. מאז 2014 התקיפו 54 פעמים את הבית שלי בהר הזיתים, ואפס נעצרו. אבנים, בקת"בים, ירי חי. על האוטו של בת דודה שלי, בשכונת התימנים (במזרח העיר, ח' ש'), זרקו מכונת כבי סה. אם אחרי הפיגועים הפשוטים היו עוצרים אנשים ומחמירים את הענישה, אולי זה לא היה מידרדר לזה".

ומה עם הכוחות שמוזרמים עכשיו? עוזרים במשהו?

"עשרים מטר מהמרפסת שלי אני רואה בטונדות ושוטרים. זה לא מועיל בכלום. כל מפגע שרוצה לעבור, מצליח. תספרי כמה חנויות בעיר העתיקה מוכרות שבריות וחרבות, ותביני שאין טעם גם להציב את המגנומטרים בשערים בעיר העתיקה. מה גם שכל העיכובים במחסומים מכניסים למעגל השנאה עוד אלפים. באינתיפאדה השנייה, על פיגועי ההתאבדות שלה, לא היו סגרים, כי ראש הממשלה היה אז אהוד ברק שלא היה היסטרי כמו ביבי. שוב רואים שהשמאל לא מעז לעשות לירושלים את מה שהימין מעז".

ומיכאל מוסיף: "העיר הייתה מחולקת עוד לפני שפרצו המהומות. יש מקומות בלי נוכחות משטרתית וצבאית, שמי שמפנה בהם את הזבל היא עיריית רמאללה, ומנגנוני הביטחון הפלסטינים הם אלה שמסתובבים שם".

פרופ' מעוז: "ירושלים לא מאוחדת. יש אפליה ברורה. יש להם תעודות כחולות של תושבות, אבל אין תקציבים. נתניהו חשב ששלום כלכלי ישכנע אותם לקבל את השלטון שלנו. שאם נרעיף עליהם הטבות, זה יעבוד. הוא שוכח את הרגשות הלאומיים. גם פרס חשב כך עם המזרח התיכון החדש. שניהם שכחו את מה שז'בוטינסקי אמר כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שאת הערבים אי אפשר לקנות בכסף. יש גם רגשות לאומיים בסיפור הזה".

מצד שני, קשה להפחית מחשיבותם של הקשרים הכלכליים. לפי סקר של מריק שטרן ממכון ירושלים לחקר ישראל, כמעט מחצית העובדים במזרח העיר מועסקים בישראל. במערב העיר לבדה מועסקים 35 אלף תושבים ממזרח העיר, ובענפים מסוימים כמו הבנייה, התחבורה והמלונאות, הם מהווים אפילו רוב, כך שמניעת כניסתם למערב העיר תיצור משבר כלכלי בשני חלקי העיר.

שרגאי, שספרו "ירושלים - אשליית החלוקה", יצא לאור לאחרונה, מתאר את השגרה הזו: "הם נמצאים איתנו בבתי החולים כחולים וכרופאים, ששכם לשכם משרתים את שתי האוכלוסיות. יש נהגים ערבים באגד ומרכזי הקניות משותפים. חלק מהבסטות בשוק מחנה יהודה הם של ערבים, ובגן הפעמון משחקים זה לצד זה - ולפעמים גם זה עם זה - ילדים יהודים וערבים. הרבה יהודים קנו בבית חנינא, ואפילו לעיסאוויה שמייצרת טרור הגיעו היהודים שזקוקים למרפאות שיניים זולות וקבלנים קונים שם ציוד. המארג הזה הוא עובדה קיימת. כיום אנו חווים את הסיכונים הביטחוניים שהוא יוצר, אבל הוא גם יוצר מסכת של שיתוף פעולה ואינטרסים כלכליים, שבימי שגרה ממתנים את הטרור והקיצוניות. רוב תושבי העיר מבינים להערכתי שטרור פוגע בשותפות הזו, שחשובה להם מטעמים של אינטרסים ופרנסה. בשוליים תמצאי שכנות אמת שעליה צריך לעבוד קשה. זכרי שרוב התושבים - 86% מערביי העיר ו-75% מהיהודים בה, כלל לא מכירים מציאות של עיר מחולקת. הם נולדו לתוך מציאות של עיר אחת. זה מבחינתם שייך להיסטוריה".

זה לא אומר שהם לא שואפים אליה.

"זה גם לא מבטל את השנאה ואת הטרור, אבל זה כן מייצר סוג של חוכמת המונים שנובעת מהאינטרסים של החיים שנוצרו. יש כאן הפנמה שחלוקה לא תהיה פה וצריך לחיות ביחד. הסמל הבולט לערבוב הוא הרכבת הקלה, וזו גם הסיבה שהיא מותקפת כל-כך הרבה באבנים ובבקבוקי תבערה, כמו גם הסיבה להמשיך להפעיל אותה. חלוקת העיר, מעבר לעובדה שהיא כמעט בלתי אפשרית - יש רחובות כמו החי"ל בגבעה הצרפתית ומשה סנה בנווה יעקב שחלקם יהודים וחלקם ערבים - תיצור בעיות שונות. ברמה הביטחונית - מאות פיגועים שסוכלו בגלל שהיינו שם, עלולים לצאת אל הפועל, שלא לדבר על סכנת ירי מנשק קל על שכונות יהודיות, כפי שהיינו עדים לה (באינתיפאדה השנייה) מכיוון בית ג'אלה על גילה".

אולי אם לא נהיה שם, המוטיבציה שלהם לעשות פיגועים תרד?

"היא לא. גורמי הקיצון שם לא ייעלמו. לבד מזאת - הביטחון מושג דווקא באמצעות חיכוך. תראי את הפגיעה במקומות הקדושים, שאנחנו לא שולטים בהם. לפני שבוע הציתו הפלסטינים את קבר יוסף בשכם, והיו במהלך השנים גם פגיעות בקבר רחל, בבית הקברות בהר הזיתים ובעתיקות היהודיות בהר הבית. כל מקום קדוש שמסרנו לפלסטינים והוא בשליטתם חווה פגיעה.

"מבחינה דמוגרפית, חלוקה אמורה להשיג רוב יהודי ולהסיר שכונות ערביות, אבל זה לא עובד כך. לראיה, כשהקימו את גדר ההפרדה, 60 אלף ערבים עברו לצד הישראלי, כי הם לא רצו שזכויותיהם ייפגעו. מנגד - כשירושלים חולקה ב-1948, רבע מהאוכלוסייה היהודית עזבה אותה, מכיוון שלא רצתה לגור על קו תפר. שני התהליכים הללו יתממשו בסבירות גבוהה גם היום, אם העיר תחולק.

"לאורך השנים", מציין שרגאי, "הייתה הזנחה די מבישה בכל הנודע לתכנון, בניית תשתיות ומתן שירותים למזרח ירושלים. זו הייתה טעות קשה של מדינת ישראל. היא לא יכולה לבקש רק את הטריטוריה ולהתייחס לאנשים כאל סרח עודף. ועדיין, זה לא נותן לגיטימציה לחלוקת העיר, שהיא שגיאה קשה פי כמה".

איך זה ייגמר?

אין סיבה לאופטימיות. מיכאל: "הגל ידעך ויהיה גל אחר בעוד שנה-שנתיים. כל זמן שלא מצליחים לייצר פתרון - וכרגע לא ניתן לייצר כזה, ואפשר לכל היותר לדבר במונחים של הסדרה - ימשיך הקונפליקט לדמם. הקהילה הבינלאומית לא יכולה לכפות עלינו פתרון, זו אשליה של הפלסטינים. המערכה הירושלמית מתקיימת לצד מה שקורה בגדה, בעזה ובקרב שאר ערביי ישראל. יש השפעה הדדית ולכן כשיש אירוע דקירה בירושלים, זה מייצר מוטיבציה אצל הפלסטינים בשטחים להתעמת עם חיילי צה"ל, ומעודד גם את ערביי ישראל להפגין. חמאס, למשל, לא רוצה עוד צוק איתן, אבל תורם את חלקו ומצפה בתמורה שערביי מזרח ירושלים יבעירו את ירושלים כשתהיה התכתשות בעזה".

שרגאי: "אין כרגע פתרון. צריך להיות כמה שיותר בית שמאי בנושאי ביטחון ולהיות מקסימום בית הלל בנושאים האזרחיים. לא הייתי מצטער אם תושבי מזרח ירושלים יקבלו את השליש שלהם במועצת העיר. בנושאים העקרוניים כמו איפה בונים, ממילא הממשלה קובעת ולא העירייה. ואם יעניקו לשכונות שמעבר לגדר מעמד של מועצה מקומית במקום להכיל אותן בירושלים, כולם ייהנו. מדינת ישראל לא תאבד ריבונות על השטח, התושבים לא יאבדו את מעמד התושבים שממנו נגזרות זכויות והטבות רבות, ומשרד הפנים יהיה חייב לתקצב אותם על-פי חוק. גם התושבים יהיו מוכרחים לקחת את העניינים לידיים".

רמון: "בגלל שאין כרגע הסדר, צריך לטפל באוכלוסייה הזו, כי כמו שאפשר לראות, בעיה שלא מטופלת, מתפוצצת לנו בפנים. לפני שנה הממשלה בצעד היסטורי אישרה תוכנית חומש למזרח ירושלים. 300 מיליון שקל לחמש שנים. שליש מהסכום נועד לטיפול בבעיות ביטחון ושני שליש לתשתיות ולשירותים חברתיים. זה כסף קטן. אין לזה סיכוי עם הבעיות העצומות שדורשות טיפול שורש. תגבור הכוחות, הכתרים והמחסומים יפתרו את הבעיה לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך צריך השקעה, בעיקר בחינוך. שהנוער הזה יחשוב שיש לו עתיד".

אולי נתניהו לא משקיע במזרח העיר כי בסתר לבו הוא מבין שהיא לא תהיה באמת חלק מישראל, וחבל על הכסף?

"הדיבורים על חלוקה הם כרגע בבחינת תירוץ לא להשקיע. לא תהיה חלוקה בעתיד הקרוב, וגם אם יהיה איזשהו הסדר, אם השכנים שלנו יהיו במצב חברתי וכלכלי יותר טוב, זה רק יגדיל את הסיכוי להסדר בר-קיימא. גם בהסדר, סביר שזו תהיה עיר פתוחה מבחינת הקשרים הכלכליים".

ואילו קינג מבקש להתנחם בכך ש"לפני שנה באוקטובר 2014 נהרגו בירושלים יותר הרוגים ממה שנהרגו עד עכשיו בכל הארץ. ובכל אופן, גם הגל הנוכחי ידעך, אם לא עכשיו, אז כשהגשם והשלג יגיעו לירושלים".

chen-s@globes.co.il