איזאבל בוודרי, סטודנטית בת 22 מאוניברסיטת קייפ טאון בדרום אפריקה, נקלעה לאולם ההופעות "בטקלן" בפריז ביום שישי שעבר, כשהחל שם הטבח המזעזע שגבה עד את חייהם של עשרות אנשים. בראיון מרגש באופן יוצא דופן היא מספרת ל-CNN מה קרה לה, ברגעי האימה:
"שמענו רעש ובתחילה חשבנו שזה זיקוקי דינור, אבל די מהר הבנו שאלו יריות. יכולת להריח את אבק השריפה, את צרחות האימה של האנשים. זה נמשך כל הזמן, בלי הפסקה.
"שמעתי את הטרוריסטים מדברים ביניהם, אבל לא הבנתי מה הם אומרים, כי הם דיברו כנראה בצרפתית. הם היו רגועים מאוד... הייתי בשוק מוחלט, לא יכולתי להאמין שזה קורה. זה הרגיש כמו סיוט, כמו סרט האימה הכי גרוע שיש.
"אני רק... זכרתי את הסיפורים שאתה עושה עצמך כאילו כבר נפגעת מירייה, כאילו אתה כבר מת. וזה מה שעשיתי. מדהימה אותי העובדה שהצלחתי לא לבכות, בהתחשב ברמת הפחד שבה הייתי, אבל היה לי חשוב לא לזוז, לא לרעוד, לא לעשות שום דבר שירמוז להם שאני עדיין חיה.
"ככל שהיו אימה וסבל, הייתה בחדר ההוא גם הרבה אהבה. הייתה חיוביות גדולה במקום כל-כך טרגי. פשוט הרגשת את זה. היו שם המון חיים חפים מפשע, כולם, כל מי שהיה שם היה חף מפשע. היינו שם מאותן סיבות, כולנו היינו בהופעת רוק. כולם רקדו וכולם חייכו, אנשים היו מאושרים.
"ואז הגיעו האנשים עם הרובים והכל השתנה, אבל האנשים עצמם לא השתנו. אנשים הלכו בעקבות משפחותיהם, בעקבות חבריהם, זה מה שאתה רוצה לעשות כשאתה כל כך קרוב למוות, אתה רוצה להיות עם המשפחה שלך ועם החברים שלך. ואתה לא רוצה שהם יראו את הכאב שאתה חווה... (בוכה)... רק דמיינתי את פני אהוביי ואמרתי בקול רם כמה אני אוהבת אותם.
"היה לי חשוב שאם הכדור הבא מיועד אליי, להגיד לכל אחד מאהוביי ובקול רם - אני אוהבת אתכם! אמרתי את זה שם, לכל אדם שאי פעם אהבתי... כי בסדר למות אם הייתה אהבה בלבי והבעתי אותה. לא רציתי שהפעולות המחרידות שלהם יקבעו את סוף חיי, רציתי שהאנשים שאני אוהבת ינצחו".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
