הסופר אמיר גוטפרוינד הלך לעולמו בגיל 53

4 שנים אחרי שאשתו הראשונה נטע נפטרה ממחלת הסרטן, מת אמש הסופר אמיר גוטפרוינד, אף הוא מאותה מחלה ■ נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות מקור בכנרת זמורה: "הקול שלו יחסר"

אמיר גוטפרוינד / צילום: חגי אהרון
אמיר גוטפרוינד / צילום: חגי אהרון

4 שנים אחרי שנפטרה ממחלת הסרטן אשתו הראשונה נטע, מת אתמול בגיל 53 הסופר המוערך אמיר גוטפרוינד, אף הוא ממחלת הסרטן. הוא השאיר אחריו 3 ילדים מאשתו הראשונה ושניים מנישואיו השניים עם מיכל.

נטע, פסיכולוגית מוערכת, נפטרה במהלך כתיבת ספרו "מזל עורב". כשהוציא את הספר, כתב בראשיתו את ההקדשה "לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך". על עטיפת הספר הופיע ציור שציירה נטע שנים רבות קודם לכן. אמיר הספיק לכתוב מאז גם את "אגדת ברונו ואדלה", שיצא בשנה שעברה, ובזה תמה קריירת הכתיבה הקצרה יחסית שלו, 6 ספרים ב-15 שנה.

גוטפרוינד נולד וגדל בשכונת נווה שאנן שבחיפה להורים ניצולי שואה. לכתיבת הספרים הגיע דווקא לאחר ובמקביל לקריירה מאוד שונה באופייה. הוא התגייס לצה"ל כעתודאי לאחר לימודי תואר ראשון במתמטיקה שימושית בטכניון, שם גם השלים לימודי תואר שני בחקר ביצועים.

את שירותו בסדיר ובקבע, משך 23 שנה, הוא עשה בחיל האוויר והשתחרר בדרגת סגן אלוף.

בינתיים הוא החל לכתוב. ספרו הראשון, "שואה שלנו" שיצא בשנת 2000, תיאר את האופן שבו מתגלית השואה דרך עיניהם של שני נערים - אמיר (המחבר) וחברתו אפי. הספר זיכה בפרס בוכמן. ספרו השני של גוטפרוינד, "אחוזות החוף", זכה בפרס ספיר. ב-2013 התווסף לאלה פרס היצירה לסופרים ומשוררים על שם ראש הממשלה לוי אשכול.

כשהעניקו לו את פרס ספיר, כתבו עליו השופטים כי: "גוטפרוינד מביא אל הספרות העברית קול מיוחד ומפתיע.

את הקול הזה בנה באמצעות סגנון בשל ומדויק. שפה פשוטה וגבוהה גם יחד, ובכל דף מדפי ספריו נוכחת אירוניה מדודה ואפקטיבית".

נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות מקור בכנרת זמורה, שהוציאה את כל ספרי של גוטפרוינד, מתארת צד לא מוכר של גוטפרוינד - האופן שבו השפיע מעבר לספרים שהוא עצמו כתב: "כל היוצרים שאני מדברת איתם ביום האחרון, חוזרים שוב ושוב על התיאור כיצד הוא היה מדבר איתם ומעודד אותם בעבודתם. כמי שהגיע לכתיבה בשלב מאוחר בחייו, היתה בו הרבה הבנה ואהדה לניסיונות ולקשיים של סופרים אחרים, שזה באמת נדיר לפגוש בתחום הזה".

את הכתיבה שלו מתארת מנהיים ככזו שיש בה רוחב-אופקים ולצד זה משהו מאוד ישראלי: "מצד אחד נפרשו בה יריעות מאוד רחבות שבהן הוא היה יכול לשרטט נושאים כמו היסטוריה אלטרנטיבית, השואה והמחווה החכמה והמרגשת לברונו שולץ. ומצד שני, אמיר איזן את כל הכישרון האדיר שלו למילים, עם משהו מאוד מקומי ותמיד גם ממזרי, בין אם הוא כותב על הילדות בחיפה, או על בלש שמנסה לפתור פשע ישן. זה נוכח תמיד בכתיבה שלו ואחד הדברים שמאוד ייחדו אותו".

לצד הדור הוותיק של הסופרים הבכירים בישראל, כמו א.ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן וחיים באר, התפתח בשני העשורים האחרונים דור ביניים, ולצד אשכול נבו, אתגר קרת ואחרים, גוטפרוינד היה מהבולטים שבו.

לדברי מנהיים, השפעתו תמשיך גם אחריו: "הוא הוביל אחריו דור של כותבים. יש הרבה שנושאים אליו את עיניהם, ולא רק מהגוורדיה הצעירה. הוא לא היה רק סופר של סופרים אבל הרבה מאוד כותבים הרגישו קרובים ליצירה שלו. העובדה שיש בה משהו שגם מתכתב עם הספרות עצמה, רק מדגישה את זה.

"אמיר מעולם לא איבד את התקווה אך לא שגה באשליות לגבי מצבו. הוא יחסר מאוד, הקול שלו יחסר. אני מצרה על הספרים שלו שלא ייכתבו. הפרספקטיבה שלו על ההווה והעתיד שלו תחסר מאוד".