הנקראות ביותר

"העובדה שהבקעתי את המחסום העדתי היא פרס בפני עצמו"

המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה עברית לשנת 2015, הוא אחד היוצרים הראשונים בארץ שייצגו את "הקול המזרחי" ■ בראיון בלעדי ל"גלובס" הוא מדבר על שינויים מעודדים בחברה הישראלית

ארז ביטון/ צילום:תמר מצפי
ארז ביטון/ צילום:תמר מצפי

המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ושירה עברית לשנת 2015, לא סובל ממעמדו החדש. "ביום שבת הלכתי בטיילת", הוא מספר בראיון ל"גלובס" לרגל פסטיבל השירה הבינלאומי של הליקון. "מולי ניצבו אם ובתה שהגיעו מנתיבות. 'השירים שלך נותנים לנו ביטוי', הן אמרו לי. אני מגיע לאשקלון, יושב בבית קפה, ותוך שתי דקות מגיעים אליי, מחבקים אותי ואומרים 'אתה רוממת אותנו, נתת לנו גאווה'".

ביטון, בן עדות המזרח הראשון שזוכה בפרס ישראל לשירה, אומר: "הפרס הזה נתן ביטוי ענק ומרהיב לאוכלוסיות שונות. אני לא יכול להתעלם מזה. העובדה שהבקעתי את המחסום העדתי היא פרס בפני עצמו, מעבר לזה הספרותי. זה מחמם את ליבי בצורה בלתי רגילה".

ביטון נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה להורים ילידי מרוקו. ב-1948, בהיותו בן 6, עלה עם משפחתו לישראל. הוא גדל במעברה ברעננה וממנה עבר ללוד. בגיל 11, התעוור מרימון שמצא והתפוצץ בידו. ביטון עבר לבית חינוך לעיוורים בירושלים. בבגרותו, הוא עבד במשך שנים כעובד סוציאלי ופסיכולוג שיקומי, ובמקביל החל לכתוב - קודם כעיתונאי, כעורך וכתב בכתב העת הספרותי "אפיריון" ובהמשך בשירה. הוא נחשב לאחד היוצרים הראשונים שייצגו את "הקול המזרחי", זה של יוצאי מדינות ערב. שיריו מבטאים הרבה את העלייה לישראל ואת התרבות המזרחית שנאבקת לקבל את מקומה בתוך הפסיפס הישראלי.

היום, כשבחיקו פרס ישראל, פרס עמיחי ופרס ביאליק, הוא מרגיש שקיים יחס מקבל יותר לרוח המזרחית. "אין ספק שחלה התפתחות עצומה ביכולת של החברה הישראלית להכיל את הזולת", הוא אומר. "ביכולת 'לסבול' את האחר, להכיר בעובדה שהאחר שונה ממני. גם אם אני לא יכול להזדהות עם האחר עד תום, אני יכול לפחות להבין אותו ולהעריך את המקורות שמהם בא.

"בטקס קבלת פרס ישראל, אמרתי שהוריי היו לי ספר פתוח. אימי הייתה אוצר בלום של מורשת יהודית עתיקה ועברית. היא נהגה לשיר לי שירים שידעה בעל-פה, אף שלא ידעה מי כתב אותם. ממחקרים שהתפרסמו לאחרונה באוניברסיטאות, התברר לי שאלה היו שירי משוררים מהמאות האחרונות במרוקו. התרבות שההורים שלי באו ממנה, היא תרבות אוראלית בעיקרה. היא עברה מפה לאוזן, מאם לבנה.

"לדעתי, יש היום סובלנות ונכונות להקשיב לזולת, לקבל את האחר, כמו שאני חוגג למשל את הלימוד של מזרח אירופה. שלא לדבר על ההזדהות שלי, הכואבת, עם כל מה שעבר על היהודים במזרח אירופה. אני גם קשור מאוד לחסידות של הבעל שם טוב ורבי נחמן מאומן. אני לומד את הדברים ואוהב מאוד את סיפורי החסידים, שיש בהם עומק אנושי ללא שיעור".

- תן דוגמה לסיפור כזה.

"יש, למשל, סיפור של רבי שמזמין אורח לשולחן ופתאום האורח מפיל צלחת בלי כוונה והיא נשברת. אחר-כך הרבי מפיל בעצמו צלחת, כאילו בלי כוונה, אבל בעצם כן בכוונה, כדי שהאורח לא ירגיש שקרתה לו תקלה בלתי נעימה. עלינו ללמוד את הסיפורים של עולם החסידות במזרח אירופה וגם צפון אפריקה.

"העולם בנוי על כאב אבל גם על חסד, ואם נוכל להמיר כאב לחסד, ניכנס למפלס חזק מאוד של שמחה ומשמעות לעולם, כי אין משמעות בעולם מלהשיג עוד כסף או טריטוריה, אבל יש משמעות לעולם בלהשיג עוד אהבה, חסד ושמחת נתינה".

- אתה משבח את החברה הישראלית שנעשתה מקבלת יותר, אבל התפיסה בקרב רבים שהיא רק נעשתה יותר גזענית ואלימה.

"בנושא המזרחי והעדתי, יש הרבה יותר התקרבות וגם נישואי תערובת, אבל ברמה של סובלנות אישית, של האחד כלפי האחר, נדמה לפעמים שיש חוסר סובלנות על רקע גזעני או אחר."בדרך-כלל מבליטים את האלמנטים השליליים, את היוצא דופן, בייחוד בחברה משוסעת כמו שלנו. ויש גם את יחסי הערבים והיהודים, שזה חומר נפץ לא פשוט ועלינו להתמודד איתו. מצד אחד, הצדק הלאומי שלנו ומצד שני, העמדה האנושית, שגם לזולת יש זכות לחיות פה. אלה קונפליקטים לא פשוטים וצריך עבורם הרבה סובלנות ושאר רוח".

איים של תקינות

מלבד זכיותיו של ביטון בפרסים, בשנתיים האחרונות יש בישראל ביטוי בולט נוסף לציון היציאה וגירוש היהודים מארצות ערב ואיראן. לפני שבועיים צוין יום זה בישראל בפעם השנייה.

באירועים הללו מודגש אסונם של היהודים שנאלצו לעזוב את ביתם ורכושם. ביטון זוכר ומזכיר חוויה אישית שלו בהקשר הזה. "בסיפור הזה היו צללים והיו אורות", הוא אומר. "למשל במרוקו, המלך חסן השני היה ביחסים טובים עם היהודים וגם אביו מוחמד החמישי הגן על היהודים אבל גם שם אי-אפשר להכחיש שהיהודים היו תחת חסות, כלומר סוג ב', ומידי פעם היו גם פורעים בהם. למשל פרעות אוג'דה וג'ראדה במרוקו ב-1948, בהן נרצחו 42 אנשים.

"הייתה לי שכנה בעיר לוד, גברת כהן, שבתה נרצחה שם ובכל שנה ביום הרצח, היא הייתה פורצת בבכי וכל השכנות היו מצטרפות אליה. היה זה מעין טקס מאגי. כתבתי על כך 'כששכנתנו הייתה פותחת בנהי, כל השכנות הפסיקו את מלאכת יומן במעשה הכישור והאריג ואנחנו הילדים חיפשנו איך לברוח להימלט מן הבכי'.

"מצד שני, אי-אפשר להגיד שלא היו גם איים של יחסים תקינים. לכן כשאנחנו מזכירים את יהודי האסלאם, יהודי ערב, צריך לזכור שיש בזה גם צללים וגם אורות. היו צללים בוודאי גם מהצד הכלכלי. הורינו עזבו נכסים, חנויות ושדות. למשל אבי ודודי סיפרו שעזבו בדרום מרוקו שדות, מכרו אותם לערבים באפס כסף".

לא פוחד מהחושך

לכל אדם יש מספר זהויות. בזהותו של ביטון כיוצא מדינות ערב עוסקים לא מעט, אבל לצידה הוא מדגיש את השפעת היותו אדם עיוור על חייו ועל כתיבתו. שנים חשובות ומעצבות בחייו למד ביטון בבית ספר לילדים עיוורים, מגיל 11 עד 19. בשנים הללו עוסק ספרו "בית הפסנתרים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שיצא לפני כחודש. לפני שנתיים הוציא ביטון גם ספר שעוסק כולו בעיוורון - "נופים חבושי עיניים" (אף הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

"כתבתי שירים אינטימיים עם עצמי על היותי אדם עיוור ושירים על עיוורון בכלל", הוא אומר. "למשל, 'שיר המקל' או 'הסדר עם בן בכור', בו אני כותב: 'כשתלמד לשחק על שפת עיניי כמו במגרשים מוכרים, בלי הפחד של מאורות אפלות, אלמד אותך בתמורה להתהלך עם החשך כמו עם ידידים ולא תצטער, בני'.

"כאבא עיוור, אני מנסה לבדוק מה אני יכול לתרום לבן שלי שרואה ואני מגיע למסקנה שאוכל לתרום לו דרך זה שאיני פוחד מהחושך. בפרפרזה אפשר להגיד שאני פוחד מהאור, העולם הרואה, מול העולם האישי שלי".

לצד המחמאות שלהן זוכה ביטון, וביתר שאת בשנים האחרונות, היה מי שתהה אם לא סייעו בידו בדרכו להכרה גם סיפור חייו היפה, והגישה המשתנה, המקבלת ומעריכה יותר את בני עדות המזרח והתרבות ממנה באו. את התהייה הזו השמיע בבוטות מבקר השירה של עיתון "הארץ", דוד (ניאו) בוחבוט, בספטמבר האחרון.

ביטון מאמין שלא, ובפרט בנוגע לפרס ישראל שקיבל. לדבריו, "הפרס ניתן לי משלושה שופטים, אשכנזיים לגמרי, שהייתה להם עמדה חד-משמעית והם גם אמרו לי לאחר מעשה, שהייתי המשורר המועדף מכל המשוררים שעמדו בפניהם לבחירה, בלי קשר לשום עניין עדתי, ציבורי או משהו אחר, אלא לפי קריטריון ספרותי נטו. אלה שופטים אוטונומיים. זה לא שביבי נתניהו נתן לי את הפרס, וזה לא סוד שהיו מבקרי ספרות שטענו שהשאלה אינה למה מגיע לי, אלא למה לא קיבלתי אותו לפני 40 שנה. למה המדינה לא הייתה בשלה לתת לי הפרס. בגלל שאני פופולרי, מה אעשה? יש עוד משוררים פופולריים".

- יש יוצרים מזרחים שלדעתך היו אמורים לקבל את הפרס לפניך?

"הייתה לי תחושה לאורך השנים שאני ראוי לפרסים. קיבלתי בשנה האחרונה גם את פרסי יהודה עמיחי וביאליק. פתאום זכיתי להכרה, כאילו גפרור הצית מדורה שלמה של מודעות לארז ביטון. בחיים צריך להכיל לא רק אסונות והיה צריך כוח להכיל את ההצלחה, שהמבקרים ילמדו להכיל גם הצלחה".

- במשך הרבה שנים ה"תרבות" בארץ הייתה תחת מטרייה אשכנזית, זו שבאה מאירופה וארה"ב. בהתאם, גם תפקידי החינוך והתרבות בממשלה אוישו כמעט תמיד בידי יוצאי מחוזות אלה. השרה המכהנת, מירי רגב, מביאה קול מאוד שונה, שעורר כמה סערות בתקופה קצרה.

"מגיעים אליי רק שברירי אינפורמציה מהתקשורת. אני בעיקר עסוק בכתיבה שלי, כך שאני לא יכול לנקוט עמדה פוליטית. אני בעד פיוס והכלה של האחר. גלי צה"ל עושה דברים נפלאים, קול ישראל עושה דברים נפלאים. אני לא בעד התכתשות וקיטוב. אבל לעומק העניין, האם היא צודקת? אני לא נכנס לוויכוחים האלה. אני לא יודע אם הזמרים המזרחיים מושמעים יותר או לא".

- מה דעתך על הביקורת עליה - עניינית או עדתית?

"אתה יכול למצוא אצל הרבה שרים תפקוד ראוי או לא. מדי יום אנו נחשפים להתנהגויות לא ראויות של חכ"ים ואפילו של חברי ממשלה. אם אני נוקט עמדה, יעמדו מולי 10 עמדות אחרות. אני הולך לכתיבה שירית שמחפשת את הביטוי האנושי הכללי ולא את ההתנהלות של הרגע. אני כמובן מצטער צער עמוק על האינפורמציה על רצח של יהודים, של ערבים. אני כמשורר בקונפליקט גדול. מצד אחד אני לאומי, רוצה בציונות ובמדינת ישראל. "מצד שני, אני רוצה באנושיות, ולא מעוניין ברצח של ילד ערבי או בשריפת בית. אולי אני עושה לעצמי לוקסוס, לוקח פריבילגיה של מישהו העומד מן הצד, אבל השירה מוכיחה עצמה כבעלת תפקיד לטווח יותר ארוך".

לדברי ביטון, עצם קבלת הפרס כמשורר היא לא טריוויאלית כלל: "כל השנים פרס ישראל העדיף את הפרוזה. קודם לי, נתנו רק ב-2010 פרס ישראל לשירה. אני מוכן להתערב שיעברו עוד שנים עד שתהיה עוד זכייה בפרס ישראל בשירה.

"בפסטיבלים, הפרוזאים ניצבים בראש הרשימה והמשוררים תמיד בצד, אבל השירה העברית היא נדבך עצום בתוך המפעל הציוני".

פסטיבל עם משוררים גרמנים ושירים על זנות

בין אירועי חנוכה, מתקיים גם "שער" - פסטיבל השירה הבינלאומי של הליקון, הפעם במתחם המדיטק בחולון. ל"שער" הגיעו יותר מ-50 משוררים מהארץ והעולם, ביניהם ארז ביטון, שמקריא שם משיריו לאורך השנים; רועי חסן, נעם פרתום וכן ויקטור רודריגז הקובני. בין האירועים שמתקיימים, יהיה היום (ה') בערב מפגש של שישה משוררים מגרמניה עם שישה מישראל. מחר בערב (ו') יתקיים אירוע "בליינדייט שירה" - עם השחקנית קרן מור והמשוררים אגי משעול, שחר מריו מרדכי וענת לוין. בשבת יוקרן סרטו של הבמאי יאיר קידר על המשוררת זלדה ותתקיים שיחה עימו. אירוע נוסף בשבת יביא "קולות ממעגל הזנות" - חשיפת עולמן של העוסקים בזנות באמצעות שירים שכתבו במיוחד לפסטיבל. באותו יום יתקיימו בפסטיבל גם סדנאות לילדים.

ארז ביטון

גיל: 73

מצב משפחתי: נשוי לרחל+2

מגורים: רמת-השרון

ספרים: 7. בין הוצאת ספרו השלישי, "ציפור בין יבשות", לספרו הבא, "תמביסרת: ציפור מרוקאית", חלפו 19 שנה. 

פרסים והוקרה: ב-1988 הדליק משואה בחג העצמאות; ב-2014 קיבל פרסי יהודה עמיחי וביאליק וב-2015 - פרס ישראל לספרות ושירה עברית ודוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון. 

עיסוקים נוספים: במשך שנים רבות היה עובד סוציאלי ופסיכולוג שיקומי. בהמשך ערך את כתב העת הספרותי "אפיריון" וכתב טור שבועי ב"מעריב". 

עוד משהו: ב-1999 ניסה כוחו בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. לאחר מכן עבר ל"עם אחד" בראשות עמיר פרץ. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות