"קשה לי להסביר למה בעבר הייתי כל-כך מתוסבך ומורכב"

גיל 66, אחרי למעלה מ-40 שנה בחזית המוזיקה הישראלית, שלמה גרוניך ממשיך לפעול במלוא המרץ. ב-24 בדצמבר, הוא יתארח בפסטיבל הפסנתרים של ירושלים, שם ינגן לצידו של הפסנתרן אנדי פלדבאו בקונצרט שיוקדש לגרשווין. בפברואר יתארח בפסטיבל הג'אז באילת עם פרויקט "לא סטנדרטים", קבוצת נגני ג'אז שתבצע עיבודים חדשים לשירים מוכרים שלו. ברקע לכל אלו עומד אלבום חדש שהוציא השנה עם דני רובס (בשם "עכשיו זה שנינו"), איתו מופיעים השניים ברחבי הארץ.

את החיבורים הלא צפויים עם אמנים שונים רואה גרוניך כמרכיב חשוב באישיות האמנותית שלו. "משלב די מוקדם גיליתי שהחיבור לשונה מסקרן אותי", הוא אומר. "ישראל התברכה בהרבה טעמים ותרבויות, ויש פה עושר תרבותי שיכול לצמוח בצורה אינסופית. והוא באמת צומח. יש פה מוזיקאים והרכבים שמצליחים בכל העולם".

גרוניך היה המוזיקאי הישראלי הראשון ששיתף מוזיקאים אתיופיים ביצירתו, דרך הופעותיו המשותפות עם מקהלת "שבא". שיתוף הפעולה הזה נעשה בתחילת שנות ה-90, שנים לפני הפרויקט המפורסם של עידן רייכל. "אני מאוד מעריך את רייכל כיוצר", אומר גרוניך. "אבל הוא עושה דברים שונים ממני. הוא השתמש בהרכב האתיופי כדי לתת צבע מסוים ליצירות שלו. אצלי, עם מקהלת הילדים, זה לא היה צבע אתיופי ליצירה שלי אלא סגנון חדש שהיה משותף לכולנו". גרוניך מציין שהמחמאות שקיבל על הפרויקט עם מקהלת "שבא" של יוצאי אתיופיה היו המרגשות ביותר שקיבל בחייו. "זה הוכיח לי שלבני עמי יש נשמה", הוא אומר. "אנשים הבינו שהעבודה שלי עם האתיופים באה מסקרנות אמיתית, ולא בגלל שזה היה אופנתי. עד היום ניגשים אלי אנשים ומחבקים אותי, ואומרים כמה התרגשו מהמבצע הזה.

"אנשים ראו בפרויקט עם האתיופים מבצע של קליטת עלייה, ואפילו קיבלתי על זה פרסים. אבל האמת היא שלא משם באתי, אלא מסקרנות אגואיסטית. סקרנות של ילד בצבע לבן שרוצה להתחבר לילדים בצבע אחר ולחבר את המרחק ביניהם לכדי קירבה אינטימית. עד היום אני מוצא אתגר להתחבר למוזיקה שונה ולאמנים שונים".

"אני נשאר בבועה שלי"

לאחר שנים ארוכות שבהן נתפס כמלחין וכמבצע בועט, כיום גרוניך נשמע מפויס בהרבה. "אני פועל כל השנים מתוך הבועה שלי, אבל הבועה הזו השתנתה. פעם היא הייתה קשיחה ובלתי חדירה, והפריעה לי לתקשר עם החוץ. היום אני מתחבר יותר למה שלאנשים יש לומר. בעבר היה קשה לנגן איתי, כי לא התחשבתי באף אחד. רציתי רק שהנגנים יבצעו את השירים שלי כמו שאני רוצה. היום, כשאני מנגן עם אחרים, הדבר שהכי מעניין אותי זה להקשיב להם ולשמוע את הפרשנות שלהם למה שכתבתי. גיליתי שככל שאני נותן לנגנים יותר חופש כך המוזיקה שלי יוצאת נשכרת, ומקבלת עוד אישיות ואופי".

מה גרם לשינוי?

"בתור ילד הייתי קצת סגור ואגואיסטי. לא בגלל התנשאות, אלא מחוסר ביטחון וממבוכה. נורא קל לטעות בין השניים, אבל פעלתי כך לא כי הייתי רע אלא כי הייתי רגיש ושביר. ככל שהשנים עברו, נפתחתי יותר, ונעשיתי יותר אנושי. כיום אני מוקסם ומתרגש מהתקשורת עם אנשים ומהעיסוק המשותף ביצירה. זה לא משהו שקרה ברגע, אלא תהליך. אין ספק שלנישואין שלי למיכל (אדלר, אשתו של גרוניך מזה 20 שנה, ע.ש.) היה קשר לזה, וההורות הוסיפה גם היא המון".

אתה עובד הרבה עם מוזיקאים ישראלים צעירים. איך אתה רואה את הסצנה המוזיקלית בארץ כיום?

"לעומת שנות ה-70, שבהן התחלתי את הקריירה, יש כיום בארץ מספר לא ייאמן של כישרונות מוזיקליים. העולם נהיה קטן, ויש הרבה צעירים שלומדים מאנשים טובים בחו"ל. פעם זה היה יותר נדיר. כיום יש פה המון אנשים מוכשרים. כשאני מנגן עם נגנים צעירים, כמו אלו שאנגן איתם באילת, אני ממש גאה להיות ישראלי. מצד שני, אני לא מתחבר לסטנדרט הממוצע של המוזיקה הישראלית. אבל אני לא עוסק בו ולא מקשיב לו, ולכן לא מוצא את עצמי כועס".

יש השפעה לטעם הקהל על היצירה שלך?

"אני לא מנסה לעצב את המוזיקה שלי לפי טעם הקהל. במקרים הבודדים שניסיתי - זה לא יצא טוב. אז אני נשאר בבועה שלי, ומבטא את האמת שלי. הייתי רוצה להאמין שזה יעבוד גם מבחינה מסחרית".

ובכל זאת, בעבר נתפסת כמלחין כמעט אוונגארדי, ולאורך השנים נראה שחל שינוי.

"קשה לי להסביר למה בעבר הייתי כל-כך מתוסבך ומורכב. כאדם צעיר הייתי לא שלם ולא זורם. ובגלל שהייתי כזה עשיתי גם מוזיקה מרוסקת ומתוסבכת. זו הייתה מוזיקה שנראתה שחצנית, אבל לא באמת הייתה כזו. עם השנים נעשיתי יותר שלם, ונוצרה מעטפת בוגרת שמגינה עלי וממתנת את המזג הסוער שלי. במקביל, גם המוזיקה שלי נעשתה פשוטה והרמונית יותר. הבנתי שבמוזיקה הפשוטה יש המון יופי, ושזו המוזיקה שהכי נוגעת באנשים. ודווקא משום כך היא יותר קשה ליצירה".

אתה לא מזוהה כאמן פוליטי. יש לזה סיבה?

"אני לא רוצה להתעסק עם פוליטיקה, אבל כאמן וכיוצר יש בי משהו שלא יכול להתנתק. לכן נעניתי לא מזמן להזמנה להופיע באירוע למען מבקשי מקלט, כי המצב שלהם נוגע ללבי ומכאיב לי. מקרה נוסף היה כשהפרידו תלמידות ממוצא אתיופי בבית ספר בפתח תקווה, ובתגובה כתבתי מכתב אישי למנהל. אולי היה באמת אפקטיבי יותר אם הייתי מפרסם אותו כמכתב גלוי".

השתתפת באיזו צורה גם בהפגנות האחרונות של הקהילה האתיופית?

"לא. ההפגנות האלו היו שלהם. היה מאחוריהן מסר ברור שאמר 'אל תעזרו לנו, אל תדברו בשבילנו, זה משהו שאנחנו צריכים לעשות לבד'. התרגשתי לראות אותם מוציאים את כל הכאב שלהם אחרי שנים בהם צברו אותו בשקט".

בעבר ביקרת מאוד את תרבות הרייטינג המוזיקלי, במיוחד בשיר "כולם רוצים שירים פשוטים". זו עדיין דעתך?

"התרבות של המוזיקה המסחרית מעודדת תחרות של יצירות במכנה המשותף הגדול ביותר, שינוגן הכי הרבה פעמים. זו אמנות בפני עצמה. אנשים הפכו להיות מומחים לכתיבת פזמונים מצליחים. יש מלחינים שהופכים לפופולריים בלי לפגוע באיכות, כמו מתי כספי. תמיד קינאתי בו על כך שהצליח להגיע תמיד ללב האנשים, בעוד שאני כתבתי שירים שרק בודדים מהם הפכו לפופולריים.

"אבל אצל מלחינים אחרים הסגידה לעשיית להיטים מביאה לכתוב מוזיקה עם פחות משקל סגולי ופחות אמת. לכן הן גם יצירות אמנותיות פחות מעניינות".

שלמה גרוניך

גיל: 66

מצב משפחתי: נשוי 2

מקום מגורים: מושב בשרון

עוד משהו: "אני מטורף על ילדים ומתחבר אליהם מאוד, אבל מרגיש שלא מספיק הגשמתי את החיבור הזה מבחינה מוזיקלית. לכן אני עובד כעת על מופע לילדים"