פורטפוליו | אשר יניב

משפחה: הוריה של אימא עלו ב-1924 מסלוניקי, שם היה להם מפעל לחלווה ולטחינה. הם התיישבו בתל אביב ופתחו מפעל דומה, וסיפקו חלווה למנות הקרב הראשונות של צה"ל. אבא הגיע לבדו ממרקש בגיל 23, בניגוד לדעתו של אביו. הוא עלה על אקסודוס, וגורש עם יתר המעפילים להמבורג ואחר כך לקפריסין. רק אחרי שנה הגיע להכשרה בקיבוץ גבע, התגייס במלחמת השחרור, נפצע בלטרון והכיר את אימא דרך חבר משותף מהאצ"ל. אחרי המלחמה, קיבל עם אימא מהמדינה דונם ובית ברמת החיל, שם נולדתי. אז זה היה אזור חולי שהגיע אליו אוטובוס פעם ביום.

חקלאות: עבדתי בחטיבת המחשוב בבנק לאומי, ובשלב מסוים החלטנו, אשתי אורלי ואני, לעבור למושב דבורה בצפון. אורלי נקלטה כמורה ואני התחלתי לגדל עגבניות. כשפרץ המשבר הגדול בחקלאות עשיתי כל עבודה שהצלחתי למצוא - מכירות, נהג אוטובוס, מונית.

פריניב: יום אחד, מישהו הניח שק תפוזים במטבח. סחטתי והכנסתי לג'ריקן גדול. תוך יום המיץ התקלקל, אז החלטתי להיכנס לעניין ולמדתי איך לפסטר, איך ליעל את תהליך הסחיטה. מאוחר יותר הקמנו מפעל קטן מאחורי הבית במושב. ההתחלה הייתה קשה מאוד. השינוע לתל אביב מהצפון היה בטנדרים, וחלק מבתי הקפה והמסעדות ששיווקנו להם את המיץ פשטו את הרגל וקיבלנו גל של צ'קים חוזרים. לפני שבע שנים קיבלנו החלטה להיכנס לשוק הקמעונאי ברשתות הגדולות. פיתחנו שיטה מיוחדת שמחזיקה את המיץ לאורך זמן ונכנסנו בהתחלה ליוחננוף, לוויקטורי ולרמי לוי. לרשתות הגדולות התחלנו לשווק רק אחרי יותר משנה.

אורלי: אשתי, הייתה מורה לגיל הרך 25 שנים ובגיל 48 יצאה לפנסיה מוקדמת, למדה הנהלת חשבונות והצטרפה לעסק כאחראית על הכספים. הכרנו בגיל 15, כשבאתי לבקר את הדודה במושב דבורה. היא מבוגרת ממני בשנה. התאהבנו, ובגלל המרחק הפכו לחברים לעט. יש לי עדיין קופסת נעליים מלאה במכתבים. היא שירתה בחטיבה 14 בסיני במלחמת יום כיפור, הם הופגזו קשה, פונו לרפידים והיא חזרה הביתה. הטראומה קירבה בינינו. יש לנו שלושה ילדים - כולם עובדים בפריניב. עידו המנכ"ל, ליאור מנהל המפעל, ועופרי אחראית למשאבי אנוש. יש לנו ארבעה נכדים. כשהבכור חגג שבע, לקחנו אותו למפעל והרמנו אותו שבע פעמים במלגזה.

עסק משפחתי: עניין מאוד מורכב, שמרתק אותי. אשתי ואני משתדלים שהילדים יעבדו בקווים מקבילים ולא ידרכו אחד בתוך הטריטוריה של השני ושההחלטות יתקבלו בארוחה משותפת שמתקיימת פעם בשבוע באווירה נינוחה. וכן, יש מתחים, בעיקר מפני שאנחנו החברה השלישית בגודלה.

פריגת ופרימור: שתי חברות בורסאיות מתחרות, עם מחזור של מעל מיליארד לכל אחת, שנמצאות בשליטת קוקה קולה ושטראוס, ומולן אנחנו מתמודדים.

מחיר: חסכנו לעם ישראל מיליונים בקטגוריה שלנו במהלך השנה האחרונה והגענו ל-26% מכלל השוק ומחצית מהשוק החרדי.

הפצה: בתחילת 2015 החלטנו להתמקד בייצור ואת ההפצה העברנו לידי זוגלובק, שיש להם 80 מפיצים שמגיעים לכל פינה, מה שפותח בפנינו שוק עצום.

יצוא: לפינלנד ולרוסיה ומתחילת השנה הבאה גם לארצות הברית ולצרפת.

כתב אישום: מהמחסן שלנו ושל פרימור נלקחו דגימות ונשלחו לבדיקה בגרמניה, שם התגלה אחוז מסוים של חומר משמר המיועד לגבינות ולא למיצים. הבדיקות הועברו למשרד הבריאות ואנחנו ביקשנו שייקחו דגימות מהמיצים המשווקים לצרכנים ולא מחומרי גלם - ושם לא התגלה דבר. כתב האישום בוטל ואנחנו מתמודדים עדיין עם התביעה הייצוגית שהוגשה נגדנו. הוצאנו כבר למעלה מ-300 אלף שקלים סביב העניין הזה וזו סטירה איומה בשבילנו.

פנאי: רוכב על אופני שטח והולך בטבע.

תפיסת עתיד: כל עוד אשתי ואני נהיה מסוגלים לעבוד, נמשיך להגיע כל בוקר למפעל.