על פי תהום

בין נתניהו למגזר הערבי, קיצונים תמיד ניזונים אלה מקיצוניותם של אלה

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

הבה נעבור בשידור חי בדיוק 90 שנה אחורה, אל ליטא הקטנה, 1926. חלקם של היהודים באוכלוסייתה היה השני בגודלו באירופה, 7.5%. רק בפולין היו יותר יהודים, במספרים יחסיים. היא הייתה כר פעולה פורה ונרחב של הציונות, של התרבות העברית וגם של מוסדות תורה. ליטא, שחזרה ונולדה על חורבות הקיסרות הרוסית, שבע שנים קודם, רצתה להיות מדינת לאום. ב-1926, הלאומנים חוללו הפיכה נגד הדמוקרטיה הליברלית, ושמו קץ להעמדות הפנים שלה. למשל, לסובלנות כלפי מיעוטים.

מדינה ליטאית גדולה ורבת השפעה התקיימה פעם, ביחידות, או בשותפות עם פולין. אבל היא הייתה רב-לאומית מאוד. עמים ולשונות חיו בה זה בצד זה, לא בהרמוניה מופלאה, אבל בדרך כלל מבלי להקיז זה את דמו של זה. את המסורת החד-לאומית היה צריך אפוא להמציא.

בהתחלה, כאשר נולדה, היה עליה להבטיח לדמוקרטיות המערביות הגדולות, שהיא תכבד את זכויות מיעוטיה הלאומיים, בערך חמישית האוכלוסייה. היו בה פולנים, גרמנים ובייחוד יהודים. היא הבטיחה אוטונומיה קהילתית ליהודים, ואפילו הקימה משרד ממשלתי מיוחד לעניינם, שיהודי עמד בראשו. אבל מדינות הלאום של סוף מלחמת העולם הראשונה לא שגו יותר מדי בחזונות ליברליים. הן קרעו לגזרים את התחייבויותיהן, ומחקו את הסעיפים הסובלניים מחוקותיהן.

ליטא איבדה את עצמאותה ב-1940, תחילה לסטאלין, אחר כך להיטלר. כשבא היטלר פרצה אנטישמיות שאיש לא שיער את שיעורה. ליטאים היו ממשתפי הפעולה הנלהבים ביותר באירופה בחיסול היהודים. רבע מיליון ב-1940 היו ל-6,500 ב-1944.

אבל הרשימה הזו אינה עוסקת בגורלם של יהודי ליטא, אלא בתפקיד שניסו למלא כמיעוט לויאלי במדינת לאום של מישהו אחר. היהודים ניסו למלא תפקידים כאלה גם בפולין, בלטביה, ברומניה, בהונגריה ובמרכז-אירופיות אחרות. ההיסטוריה לימדה אותנו, שסובלנות כלפי מיעוטים אינה תכונה מייחדת של מדינות מודרניות, בייחוד כאשר הן קטנות ומוקפות אויבים; או אפילו כשהן גדולות, וכאשר יש להן מסורת ישנה ונשכחת של סובלנות יחסית (טורקיה העות'מנית, למשל).

מדינות חד-לאומיות אינן זקוקות לתווית של מדינת לאום. איסלנד אינה דורשת מאיש שיכיר בה כמדינת לאום, כי אין בה אלא איסלנדים. אלה המכילות מיעוטים גדולים, עם אפיונים ברורים, הן הדורשות; בייחוד כאשר המיעוטים אינם זרים שזה מקרוב באו, כמו נניח הטורקים של גרמניה, אלא היו שם פחות או יותר מאז ומעולם, ובוודאי הרבה מאוד לפני שמדינת הלאום נולדה.

ההרגלים הפוליטיים

ערישתה הפוליטית של ישראל עומדת במידה רבה באירופה שבין שתי מלחמות העולם. ההרגלים הפוליטיים של הקונגרסים הציוניים, שעברו בירושה אל המדינה, נרכשו בארצות המוצא של ציריהם. קורבניותם של היהודים לא הפכה אותם אוטומטית לליברלים ולסובלנים כלפי קורבנות אחרים. אדרבא, הגיונה של התרבות הפוליטית הלא-סובלנית בארץ המוצא חלחל אל התודעה וגם אל הפרקטיקה של חלק מן הציונים.

האם מדינת הלאום יכולה להיות ליברלית? זה תלוי כמובן בנסיבות. יהודים בגרמניה, או בפולין, או בליטא, לא תבעו בעלות טריטוריאלית בארצות מושבם, לא הרימו נשק נגד תושביהן, ולא הילכו אימים ברחובותיהן. אבל גם כך, עצם נוכחותם, ובייחוד חלקם הלא-יחסי בחיי המסחר והכלכלה, נחשבו למעשה של תוקפנות נגד הרוב האתני.

מי אשם בפרימת התפרים הרופפים של דו קיום בישראל? מבקרי התבטאויותיו של ראש הממשלה כלפי המגזר הערבי אינם מועילים לדו קיום אם הם מתעלמים מחלקם של דוברים ערביים. בדור האחרון פחתה בהתמדה הלויאליות של חלק מן הציבור הערבי, בוודאי של נציגיו הנבחרים, כלפי המדינה וכלפי מוסדותיה. אכן, במובן הזה מצא מין את מינו; וקיצונים תמיד ניזונים אלה מקיצוניותם של אלה.

אבל הצורך לאזן את הביקורת אינו פוטר את ראש הממשלה מאחריות להסלמה רטורית מסוכנת. היא מסוכנת לא רק בגלל תוכנה, אלא גם בגלל שיטתיותה. מנהיגים יכולים למעוד פעם, או פעמיים; לא להתכוון, או לא להתכוון בדיוק למה שהם אומרים. אבל כאשר הם נעשים מועדים סדרתיים, מקריותה של המעידה חשודה.

אין צורך בעודף פסיכואנליזה, כדי לייחס את השקפת העולם של בנימין נתניהו לבית גידולו. הוא ניזון ממצב דעת שהתפתח בין שתי מלחמות העולם, במדינות לאום רב-לאומיות במרכז אירופה ובמזרחה. זו הייתה השקפת עולם שלבשה מפעם לפעם מחלצות ליברליות, "שם ישליו בן ערב, בן נצרת ובני" כתב ז'בוטינסקי (במקור, אגב, בשביל עיתון יהודי בליטא). אבל בו בזמן הוא תכנן "קיר ברזל", ולא חשב שלבן ערב ולבן נצרת יהיה מקום מאותו הצד של הקיר עם בנו.

בוועדות, בסדנאות, בלחישות

אין עניין מסוכן יותר בשביל דו-קיום מאשר פיתוח התודעה של "האומה הלא-נאמנה" לתיאור התנהגותו של מיעוט. פיתוח כזה הכשיר את הקרקע לאסונות גדולים, כמו למשל השמדת הארמנים בטורקיה העות'מנית (היו אצל הארמנים, ללא ספק, ביטויים של חוסר לויאליות כלפי המדינה העות'מנית, בזמן מלחמה; ולממשלה הייתה סיבה סבירה לחשוש מפני התנהגותם אם צבא רוסיה יגיע לאנטוליה. אבל הדמוניזציה של הארמנים התחילה שנים רבות קודם).

במקום הטפות מוסר והתנצחויות רטוריות אולי מוטב לשקול רב שיח. אולי צריך לקרוא לכינוס ועידה מיוחדת, אולי אפילו מתמדת, שבה יידונו יחסי רוב ומיעוט: במליאה פרלמנטרית, בוועדות, בסדנאות ובלחישות. הוועידה הזו לא תיקרא כדי למצוא פתרון מלא ליחסי יהודים וערבים, אבל הרצון הטוב שישתמע מכינוסה ישפיע אל נכון על כיוון נשיבת הרוח.

השאלה כמובן אם למר נתניהו מזה, ולדוברים הערביים מזה, יש עניין ברמזים של אמפתיה ושל רצון טוב. רמזים כאלה עלולים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם; אולי לא יהיה בהם עוד צורך, ותחתם יבואו אנשים מתונים ופרגמטיים. זה סיכון, וזה סיכוי.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988