עוד מקל בגלגלים של העסקים

הבנק העולמי פרסם לאחרונה את הדירוג השנתי שלו, לשנת 2016, בנושא "הכדאיות והקלות להקמת עסק" במדינות העולם. ישראל דורגה השנה במקום ה-53, ובכך המשיכה את מגמת ההתדרדרות הברורה, לאחר שבשנת 2015 דורגה במקום ה-50, ובשנת 2014 דורגה במקום ה-35, כאשר היא מדורגת מתחת למדינות שכלל אינן חברות ב- OECD, כמו מאוריציוס ולטביה.

הבנק העולמי - World Bank - הוא מוסד בנקאי-פיננסי בינלאומי, המסונף לאו"ם, המספק הלוואות ואשראי להשקעות למטרות פיתוח תשתיות במדינות העולם השלישי.

נראה, כי לביורוקרטיה הישראלית יש חלק נכבד באי-הכדאיות להקמת עסק בארץ. זאת, בכל הנוגע לקבלת האישורים המתאימים, דוגמת רישיון עסק, אישור גורמי איכות הסביבה וכיבוי אש, תאגידי מים וביוב ועוד, הליכים נסחבים שמביאים אותנו שנה אחר שנה לדירוגים הנמוכים. מדובר בהליכים מסורבלים עד בלתי אפשריים, שנמשכים יתר על המידה, ומשיתים, נוסף לבזבוז זמן, עלויות גבוהות על עסקים, ופוגעים בכדאיות ובוודאות שהם הכרחיים לקיומם.

המצב הבלתי-נסבל הזה אף הביא לכך ש-30%-40% מהעסקים במדינת ישראל, פועלים ללא רישיון עסק, על-פי נתוני משרד הפנים.

אחד הגורמים המרכזיים לכך שהנטל הרגולטורי הכבד משפיע באופן מובהק לרעה על התפתחות התעשייה הישראלית, הוא הרגולציה הסביבתית. מערכת הרגולציה הסביבתית בישראל מאופיינת בהחמרה יתרה. הטעם לכך הוא, שבשונה מהמקובל והנהוג זה שנים באנגליה, בארה"ב ובמדינות מערביות נוספות, חסרים בישראל מנגנונים מאזנים, השוקלים שיקולי עלות-תועלת ברגולציה הסביבתית. התוצאה היא - פגיעה בבעלי העסקים ובעובדים התלויים בהם לפרנסתם. ההחמרה הזו מקשה על צמיחת התעשייה ומרתיעה יזמים, משקיעים ומפעלים מלפעול בישראל.

ביטוי נוסף להחמרה זו נמצא ביכולת להטיל עיצום כספי בשילוב עם אחריות פלילית. וזאת, בלי שקיימת מדיניות המעודדת עסקים לבצע מבדקי אכיפה פנימיים בתחום איכות הסביבה, שתכליתם למנוע הפרות ולהשיג את אותה התוצאה, תוך חיסכון אדיר בעלויות פיקוח ואכיפה, שיופנו לטיפול במקרים בעלי פוטנציאל גבוה לזיהומים סביבתיים.

למרבה ההפתעה, בשונה ממרבית המדינות החברות בארגון ה-OECD, בישראל נהוגה ההחמרה הגדולה ביותר בהטלת אחריות פלילית בעבירות איכות סביבה על נושא-משרה בתאגיד. המחוקק הישראלי הטיל על נושאי-המשרה בתאגיד סטנדרט גורף של "אחריות קפידה" בעבירות סביבתיות, שאינו מחייב הוכחת "מודעות" לנסיבות ביצוע העבירה, ולא מציב לפחות סטנדרט של התנהגות סבירה, כמקובל במדינות אחרות. כתוצאה מכך, הרשעת נושא-משרה בישראל, גם אם אינו קשור כלל לביצוע העבירה, עלולה להיות כמעט אוטומטית, בניגוד למפעל מקביל בחו"ל המתחרה בו.

העובדה שבישראל אין קשר בין גובה העיצום הכספי לבין חומרת העבירה, יוצרת עיוות המחייב תיקון. התוצאה היא, שסכום העיצום המקסימלי הקבוע בחקיקה אינו משמש כעונש החמור ביותר בהתאם לחומרת העבירה, אלא מהווה את הסטנדרט, גם ביחס לעבירות טכניות כמו אי-דיווח, וגם ביחס לעבירות של זיהום סביבתי חמור.

דווקא על רקע זה, יש לשבח את צעדו של מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, ישראל דנציגר, שבמסגרת תהליך שיפור השירות לעסקים וצמצום הביורוקרטיה והעומס הרגולטורי שהוא מוביל, הורה לעובדי משרדו להקפיד על הנפקת היתרים ורישיונות במועד, ולהימנע מלסרבל את התהליך על-ידי התניית תוקף אישורים בקבלת אישורים מגורמים אחרים.

נקווה כי המהלך הזה יכה שורשים, הן במשרד להגנת הסביבה והן במשרדי ממשלה נוספים, ויביא סוף-סוף להקלה המיוחלת בנטל הביורוקרטיה העצום המונח על כתפי בעלי העסקים במדינת ישראל.

הכותב הוא עורך-דין במשרד תדמור, פרופ' יובל לוי