אורנשטיין מציג חריג לעיקרון השוויון בין נושים בהליכי חדלות פירעון

פסק דין יוצא דופן של שופט מחלקת הפירוקים ופשיטות-הרגל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, איתן אורנשטיין, יוצר חריג בעיקרון השוויון בין נושים בדרגת נשייה זהה בהליכי חדלות פירעון (דוגמת נושים בלתי מובטחים).

מדובר במקרה של נושה חרוצה, שהשקיעה מאמץ ניכר באיתור נכסי החייב בתיק פשיטת-הרגל, בעוד הנושים האחרים - המרכזי בהם הוא בנק אגוד - "התייאשו" מגביית חובם ולא פעלו כדי לשים יד על נכסי החייב, כשזה ניסה להבריחם.

השופט הורה כי לנושה החרוצה תשולם תמורה בסך כ-70% מתביעת החוב שלה, שאושרה, במסגרת הדיבידנד ששולם עם סגירת תיק פשיטת-הרגל; וזאת בעוד יתר הנושים בתיק זכו לתמורה של פחות מ-15% מגובה תביעות החוב שאושרו.

השופט נימק את החלטתו בשיקולי צדק, בצורך לתמרץ נושים לפעול לגביית החוב ובצורך למנוע "בעיית טרמפיסט" של נושים פאסיביים בהליכי חדלות פירעון.

תחילת ההליכים בפרשה ב-2004, אז הגיש בנק אגוד תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייב ונגד אשתו בשל הלוואה שנטל החייב מהבנק. ב-2005 התקבל פסק הדין לטובת הבנק, והבנק פנה להליכי הוצאה לפועל רגילים. הבנק לא ניסה לממש את דירת המגורים של החייב וגם לא יזם הליכי פשיטת-רגל נגדו.

במקביל ניהלה הנושה הנוספת, אחותו של החייב, תביעה נגד החייב בבית המשפט לענייני משפחה. לאחר שזכתה בתביעה, הגישה הנושה ב-2008 את הבקשה למתן צו כינוס נגד אחיה, על בסיס פסק הדין שניתן לטובתה בבית המשפט לענייני משפחה. צו הכינוס ניתן ב-2009, ובית המשפט הורה כי עו"ד יניב אינסל ימונה לנאמן בפשיטת-הרגל.

במקביל להליכי פשיטת-הרגל נגד החייב, נתגלה לאחותו-נושתו כי אחיה העניק ביולי 2008, ללא תמורה, את זכויותיו במחצית מדירת משפחתו בפתח-תקווה לאשתו, וזאת כדי להבריח את חלקו בדירה מנושיו. לבקשת האחות, הורה בית המשפט על ביטול ההענקה, ומאוחר יותר אישר לנאמן לממש את הדירה לטובת קופת הכינוס. תמורת המכירה, בניכוי המשכנתא שרבצה על הדירה ובניכוי החלק בדירה שנותר בידי אשתו של החייב - כ-440 אלף שקל - הייתה המקור המשמעותי היחיד של קופת הכינוס.

שיקולי צדק

במסגרת ההליכים הוגשו לנאמן על נכסיו של החייב 3 תביעות חוב. תביעת הבנק בסך 2.8 מיליון שקל, מתוכה אושר סך של כ-2 מיליון שקל; תביעת האחות בסך כ-220 אלף שקל, מתוכה אושר סך של כ-200 אלף שקל; ותביעת בנק הפועלים בסך כ-60 אלף שקל, מתוכה אושרו כ-57 אלף שקל. סך כל התביעות - כ-2.3 מיליון שקל.

ב-2014 בוטל הליך פשיטת-הרגל, לאחר שבית המשפט קבע כי החייב מנצל את צו הכינוס לרעה ואף אינו עומד בצו התשלומים במסגרת ההליך. עם סיום הכינוס הוחלט על תשלום דיבידנד לנושים. בהתחשב ביתרה בקופת הכינוס, בניכוי הוצאות הנאמן ואגרות כונס הנכסים הרשמי בתיק, עמד הדיבידנד בשיעור של כ-16% מגובה החוב של כל אחד מהנושים. בהתאם קיבלה האחות רק כ-31 אלף שקל מתוך תביעת החוב בסך מעל 200 אלף שקל שאושרה בעניינה.

באמצעות עו"ד ערן פלס, הגישה בהמשך הנושה החרוצה בקשה לבית המשפט להורות לנאמן לשלם לה את מלוא תביעת החוב, תוך חריגה מעיקרון שנחשב לעיקרון יסוד בדיני חדלות הפירעון - עיקרון השוויון בין הנושים באותה דרגת נשייה. 

 עו"ד ערן פלס, ייצג את הנושה החרוצה / צילום: תמר מצפי

בנימוקים לבקשה ציינה הנושה החרוצה את מאמציה הניכרים שהביאו את מלוא הכספים שגבה הנאמן, וזאת במיוחד ביחס להתנהגותו של בנק אגוד, שלטענתה זה "התייאש" מגביית החוב ולא עשה מאמץ כדי לעקוב אחר הנעשה בדירת המגורים של החייב, שהיוותה את הנכס היחיד המשמעותי שניתן היה לממש.

בין היתר הפנתה האחות את בית המשפט לסעיף מחוק ההוצאה לפועל (להבדיל מפשיטת-רגל או פירוק), המורה כי כספים שהתקבלו עקב הליכים שנקט זוכה ייזקפו תחילה לחשבונו של נוקט ההליכים, בטרם ייפרעו יתר הזוכים. לטענתה, ניתן להקיש מסעיף זה גם להליכי פשיטת-רגל ופירוק.

הנאמן, עו"ד אינסל, תמך בבקשת הנושה-האחות. הוא חזר על טעמיה לבקשה והצביע מקור נורמטיבי נוסף שעשוי לשמש את בית המשפט בפסיקה לטובת האחות - סעיף בפקודת פשיטת-הרגל, המעניק לבית המשפט סמכות שיורית להעניק סעד "ראוי וצודק" בבקשות שונות המוגשות לו.

בנק אגוד, מטבע הדברים, התנגד לבקשה והצביע בעניין זה על חשיבותו של עיקרון השוויון בין נושים בדרגת נשייה זהה.

בעיית הטרמפיסט

השופט החליט לקבל את הבקשה. בתחילה ציין כי נקודת המוצא הוא אכן אותו עיקרון, לפיו "נושי החייב שהינם באותה דרגת נשייה יהיו זכאים לפירעון חובם בשיעור שווה ובאופן יחסי בהתאם לגובה החוב כמות שהוכר בתביעתם - pro rata - ובהיעדר העדפת חוב אחד על פני משנהו". השופט ציין כי "מקורו של עיקרון השוויון נגזר מאופיין הקולקטיבי של הליכי גביית החובות במסגרת הליכי פשיטת-הרגל".

עם זאת, השופט ציין כי עיקרון השוויון אינו חף מחסרונות, וכי לעתים הוא יוצר בעיית "טרמפיסט", לפיה נושים פאסיביים "רוכבים" על מאמצי הנושים האקטיביים. בעיה זו היא אחד מן הטעמים לחרוג מעיקרון השוויון בין הנושים, במקרים נדירים, פסק השופט.

"בפועל נושים רבים נמנעים מלמצות את האפשרויות שניתנות להם בפירעון חובם. יש שרואים בתופעה זו כפועל יוצא מעיקרון השוויון, שכן נושים בעלי נשייה רגילה מודעים לכך כי כל משאב ומאמץ שישקיעו בקידום פירעון חובם יקדם גם ובאותה מידה את הנושים האחרים", נקבע. "תופעה זו מעוררת את בעיית 'הנוסע החופשי' או בעיית 'הטרמפיסט' (Free-Rider Problem), שלפיה צרכנים (נושים בענייננו) נהנים משירות מסוים (הגדלת מסת הנשייה במקרה דנן), בתקווה שאחרים יישאו בנטל התשלום עבורו מבלי לקחת חלק בנטל".

לגופו של עניין פסק השופט כי הנושה-האחות פעלה נמרצות לגביית החוב, בעוד בנק אגוד הראה "היעדר מעורבות" בתיק. השופט הוסיף כי הטעמים לקבל את בקשת הנושה החרוצה מתחזקים, לאור התנהגות הבנק לאור מעמדו המיוחד כ"נושה מקצועי".

"לצד זכות הנשייה בנכסי החייבים קמה לבנק בהיותו נושה מקצועי גם אחריות לגביית חובו תוך שמירה על נכסי החייבים שמא יחטאו האחרונים ויבריחו נכסיהם. אחריות זו מוטלת על הבנק נוכח מעמדו הפיננסי בעת שמעניק אשראי למלווים ובעת שפועל לגבייתם כפי שנוהג לעשות חדשות לבקרים. היעדר התערבות ושמירה על נכסי החייבים עלולה לפגוע ביתר נושי החייב, דבר המהווה טעם נוסף לקבלת הבקשה", נימק אורנשטיין.

השופט הסתמך אף על שני הסעיפים שאליהם הופנה בבקשת הנושה ובעמדת הנאמן על נכסי החייב, בדבר סמכות בית המשפט לתגמל נושה כשהדבר "ראוי וצודק", ובדרך של היקש מן ההוראה בדיני ההוצאה לפועל. השופט פירט כי מצא הצדקה להעדפת הנושה החרוצה באינטרס, של מתן תמריץ לנושים אקטיביים.

"היעתרות לבקשת המבקשת", פסק אורנשטיין, "לא רק שראויה בנסיבות העניין שכן תכליתה בתימרוץ נושים לפעול לגביית חובם, אלא גם צודקת והוגנת במקרה דנן. סמכות בית המשפט של פשיטת-הרגל בדחיית מעמדו של הבנק, בהיותו נושה משמעותי, מוצדקת עת שהאחרון נמנע מלפעול לגביית חובו מהחייב. לא כל שכן, דחיית הבקשה תסב למבקשת נזק שעה שפעלה לאיתור דירת החייב ואשתו ותרמה להגדלת מסת הנשייה".

השופט ערך איזון בין השיקולים של היקף המאמץ של הנושה וההישגים הכספיים שהשיגה לקופת הכינוס, כשיעור מסך הכספים בקופה - וזאת לצורך קביעת שיעור ההחזר לנושה החרוצה, לאחר שכבר פסק כי ראוי לשלם לה החזר החורג מעיקרון השוויון. השופט התחשב גם בזהות הנושים האחרים ובמידת מאמציהם וקבע כי שיעור ההחזר לנושה החרוצה יעמוד על 70%. בהתאם, יצנח ההחזר לשני הנושים האחרים אל מתחת ל-15%.