נתתי לעצמי להתרסק זה היה כמו ניתוח ללא הרדמה

שמונה שנים חלפו מאז שהרצפה שאותה חשבה לבטוחה ויציבה, נשמטה לפתע מתחת לרגליה. הפרידות מהאנשים החשובים והעוטפים ביותר בחייה של ריטה - בראש ובראשונה בעלה דאז, רמי קלינשטיין, אבל גם חברת התקליטים שייצגה אותה לאורך שנים, תוך סכסוך מעליב על כסף, והמנהלת האישית הצמודה - הביאו לבלבול גדול ורעש בחייה, שניסתה תמיד לשמור כל כך שקטים.

האמנית שחורכת במות מצאה עצמה פתאום מתלכלכת בהבלי העולם הזה, ולא הייתה בטוחה שהיא יודעת איך לעשות זאת. "הקרחונים האלה היו כמו קריסטלים חדים שמשמשים כלי נשק בסרטים. היו הרבה אנשים שהרגשתי שהכניסו כזה דבר לתוך הלב שלי, וחשבתי שהוא כבר יישאר תמיד קפוא. הייתי צריכה להרדים את הלב והרגש שלי, כדי לא לחוות את גודל הכאב.

"עם השנים, מהמקום האבל והפגוע ביותר - שהיה נדמה לי חלש, אבל זה לא חלש, זה רגיש - תוך כדי עבודה והתמדה להיות נאמנה מאוד לאמת הסובייקטיבית שלי, התחלתי לראות איך הם נמסים, ומהמקום הקפוא והקר הופכים למעיין נובע לשתייה, וגם מנקים אותי".

הרגשת את זה פיזית?

"מעולם לא הרגשתי יותר פיזית. זו תחושה מחודשת בגוף, כאילו האנרגיות חוזרות".

אבל הדרך הזאת לא הייתה קלה או קצרה. היא חייבה אותה לתת מקום גדול לכאב, להכיר בו וגם לעשות עבודה עצמית רבה. "מכיוון שמעולם לא הייתי לבד, אלה היו רגעים מפחידים מאוד, מכל בחינה. הנשמה והגוף מחוברים, ולכן הבהלה גם גרמה לי לבעיה פיזיולוגית באופן שלא הייתה זרימה טבעית מהצוואר לראש", היא מספרת לראשונה. "עברתי בדיקות רבות וטיפולים מקיפים, זו תופעה מוכרת שפורצת במצבים מסוימים".

הפרידה הייתה כרעם ביום בהיר?

"כן, זה קרה מאוד מהר, במפתיע. שוק גדול, קושי גדול. פתאום הייתי צריכה לטפל בהמון דברים, למכור את הבית, לחלק את התכולה, ובעיקר לאסוף את הבנות שהאדמה נשמטה תחת רגליהן".

כמה עצב משפיע על היצירה שלך? אומרים שהוא מקור כל היצירה.

"תלוי במידת העצב. אם עוברים סף מסוים, אין מקום ליצירה, יש שם רק תהום. מינון העצב גם חשוב. צריך עצבוביות, מלנכוליה מסוימת, כדי ליצור".

זה שיתק אותך מפעילות?

"לא. המשכתי להקליט מתוך כאב, הופעתי המון, כל ההופעות היו סולד-אאוט חודשיים מראש, תפקדתי כאמא. גיליתי שהחולשה שלי מהולה בהרבה חוזק. באמנות, ככה לימדו אותנו בבית צבי, המקום החלש והפגיע ביותר שלך הוא גם המקום העוצמתי שלך. אתה מגלה עוצמות שלא ידעת שקיימות. ברגע שאתה כן עם זה ולא מנסה להסתיר, להעלים ולהכחיש, הכאב מקבל מקום. היום אני מבדילה בין חלש לרגיש. לפעמים אנחנו מאוד מתבלבלים בזה. אני רואה באדם רגיש, שבוכה מכל דבר, מישהו מלא ביטחון, כי הוא נותן לדברים לרסק אותו, הוא בטוח בעצמו מספיק.

"אחרי המופע 'רמזים' אנשים היו ניגשים אליי ואומרים לי שהם עוברים סוג של התפתחות טיפולית במהלך המופע, חווים תהליך. הצלחתי להבין שאני בעצמי עוברת את התהליך הזה בכל הופעה. בהתחלה יושבת, ואז לאט לאט קמה, ומסיימת בסוג של ריקוד החיים. עברתי את התהליך הזה כל פעם מחדש".

היה לך ברור כל הזמן שתתגברי?

"לא, היו רגעים שנראה שלא".

איך יצאת מהמיטה, מה עזר לך להתרומם?

"הייתי מוקפת משפחה וחברים. קיבלתי באמת המון אהבה מהאנשים, מהעם, ברמה מטורפת, אהבה שכבר הייתה כמו למשפחה מנחמת, עוטפת. גם קראתי הרבה. הספרים 'כוחו של הרגע הזה' ו'ארץ חדשה' הם ספרי חובה כדי להבין שהמחשבות שלנו אינן אנחנו. המחשבות הן קוף פטפטן, הספרים הם כלי עזר לתהליך הריפוי.

"גברים בדרך כלל ממשיכים הלאה מהר מאוד, כי קל להם בלי הילדים, הם לא חיים באותו בית. לאישה יותר קשה לזרוק את כל זה, ולומר שעכשיו היא מתחילה מחדש. לגברים יותר קל לבנות את הסבב השני שלהם. אני לא חושבת שיכולתי להרשות לעצמי בשום פנים ואופן לבנות מערכת יחסים חדשה במשך כל השנים הללו, כי אני מאמינה שגירושים הם רעידת אדמה לילדים, והייתי צריכה לתת לבנות להבין שאני כולי שלהן ובשבילן, ושלא ייכנס אדם אחר שיבוא לפניהן".

היית אדם תלותי לפני הפרידה?

"אני טיפוס מאוד זוגי, המקום שבו אני לבד בשנים האחרונות לא טבעי לי כאישה. אני יודעת שכשתהיה לי הזוגיות האמיתית, אתן לה מקום ענקי בחיי. אני גם קשובה מאוד, אני אדם שמתייעץ, מקשיבה למה שנאמר בחוץ. העבודה שלי כל הזמן היא איך להחזיר את האינסטינקטים הנשיים שלי. מהמקומות הקשים של חיי, והיו לי כמה וכמה, למדתי הכי הרבה. דווקא מהקושי אתה נאלץ לעשות יותר עבודה פנימית, עצמית, מחזקת".

ללכת למקום השרוט

כשריטה, 54, מזכירה למידה, היא יודעת על מה היא מדברת. כמו תלמידה חרוצה היא עומלת על הרוחניות, ומעמיקה את הידע. היה זה דווקא 'חמצן', האלבום שהוציאה ב-2003 והיה למצליח פחות מכל תקליטיה, שגרם לה להתחיל לחשוב אחרת. "אחרי 'ריטה', 'תחנות בזמן', 'ימי התום', 'אהבה גדולה' ו'תפתח חלון', שהיו מפלצות של הצלחה, חשבתי שאני רוצה לעשות שינוי. עם השנים הכול הפך לקלאסיקות, וחשבתי שאני רוצה קצת ללכלך את זה, לקחת את זה למקום שרוט. היה לי בראש מקום שאני רוצה לקחת אליו את האלבום, וחשבתי שאם אני רוצה, אז ככה יהיה. לא הבנתי שבתוך זה אני צריכה לעבור תהליך, שאי אפשר לקפוץ ממקום למקום.

"ב'חמצן', שמכר 'רק' 30 אלף עותקים, זהב וחצי, חוויתי בפעם הראשונה את המקום של הכישלון. פתאום נתקלתי בשמחה לאיד, בביקורות בברנז'ה. היה שם סוג של רוע שלא הבנתי. זה עורר אצלי הרבה תהיות על יצר האנשים, על מי טוב, מי רע, ולמה הם רעים. מה התפקיד שלי במקום הזה, עד איפה אני אמורה לחיות את חיי כאדם רגיל, ועד איפה לתת את המקום הנזירי שלי למוזיקה ולקהל.

"אז גם התחיל החיפוש הרוחני שלי וגם החיפוש הפסיכולוגי - לשאול שאלות, להעמיק, לא לחשוב שייעודי הוא רק לשיר, ואין סיבה נוספת לקיומי". מאז היא מרבה לקרוא ספרי זן, בודהה, דיפאק צ'ופרה ואושו. היא גם לוקחת שיעורים פרטיים בקבלה, ולפעמים אפילו לומדת תורה. "אני כל הזמן קוראת וזה יכול להיות שורה, משפט, מילה, שאני לוקחת איתי. יש לי כמו מגירה שאני שמה בה בכל פעם אבן טובה אחת, ולפעמים אני פותחת את המגירה ונעלמת לי אחת, אז אני אוספת אחרת חזרה.

"עם הגיל הדברים האלה הופכים יותר ויותר חשובים. זה כמו שהגוף זקוק לשינה, כמו שצריך להאכיל אותו כמה פעמים ביום, כמו שצריכים להתעמל ולהתאמן, כי עם השנים התנועות הופכות מכאניות, כך גם הרוח והנשמה זקוקות כל הזמן להזנה בריאה וצלולה כדי להתחזק, כדי להיות מאושרים, להיות במודעות כל הזמן.

"החוץ כל כך רועש, אנחנו כל כך יכולים להתבלבל בין מה נכון או לא נכון, מה צודק או לא צודק. למשל, מדורי הרכילות נמצאים עכשיו בכל מקום, צילומי פפראצי בשערים אחוריים מספרים על המצולמים סיפורים שבחלקם אפילו לא נכונים. אם תלכי לכל התורות הרוחניות, תראי שאחד הדברים הקשים ביותר זה לשון הרע ורכילות. תראי כמה אנחנו מוזנים מלכלוך, כשבחוץ זה כבר הפך למשהו חוקי, שאפשר להיכנס לקישקע של אנשים בלי שהם רוצים ומרשים. זה הפך למותר, אבל מבחינה רוחנית זה חטא נוראי וגדול".

את לא קוראת רכילות?

"ככל שאני מבינה יותר ויותר, אני מנסה להימנע עד כדי נזירות. אתה לומד שאתה רוצה להיות נקי יותר, ולא ללכלך את הנשמה. מה זה ענייני אם פלוני הולך עם ההיא? שכל אחד ימצא וימלא את החיים של עצמו, שיתעסק בחינוך של עצמו ושל ילדיו. יש אנרגיה ביקום, שמה שאתה עושה משפיע על המקום הבא שתגיע אליו, כמו שוטף פלוס שנה, עשר שנים או גלגול. בכל התורות העיקריות - זן, בודהה, קבלה - מאמינים בגלגול נשמות, אז המקום הזה פתוח".

אושר הוא כמו כספית

היא נולדה באירן, ועלתה לארץ בגיל 8. "לא הייתה לי ילדות קלה וחמודה. עבדתי מאוד קשה בשביל כל דבר שרציתי. ההורים שלי לא יכלו לשלם לי על חוגים ואני רציתי כל כך, וראיתי חברות הולכות לחוגים וקינאתי. רק כשיכולתי לעשות בייביסיטר ולהרוויח כסף, הלכתי לחוגים. הייתי צריכה לוותר על דברים שהיו לאחרים, כי בשבילי הם היו מותרות. על כל שיעור ושיעור שלקחתי, עבדתי מגיל מאוד קטן. גדלתי בבית שהמצב הכלכלי בו היה לא קל. היינו עולים חדשים, האבא היה הרבה חולה. חוסר אונים תמידי שגדלנו איתו ולתוכו".

אז הרעב שלך נובע ממניעים כלכליים?

"לא, ממש לא. במשך שנים רבות זה היה דבר שלא התייחסתי אליו בכלל. עד שהגעתי לגיל 40 ופתאום הבנתי שצריך לעצור רגע ולראות מה קורה, קרה ויקרה מבחינה כלכלית".

בשלב הזה, שבו החליטה לבדוק ולהעריך את מצבה הכלכלי ולבחון מה היא וקלינשטיין הספיקו להרוויח עד אז, התגלעו מחלוקות בין הזוג המצליח לבין חברת התקליטים 'הליקון'. "שנינו נהגנו בבורות. היינו מאוד תמימים, טיפשים, קלישאת האמנים, שרוצים לעסוק רק באמנות ולא בכסף, כאילו כסף הוא מלוכלך. לא הסתכלנו כמה יש וכמה אין".

הרבה נשים טוענות שהיו מתגרשות מבעליהן אילולא הפחד הכלכלי שבפרידה.

"אני מבינה את זה כשאישה לא עובדת או עובדת חלקית והבעל מכלכל. אצל כ-90% מהזוגות שמתגרשים הילדים נשארים עם האמא, והיא צריכה לעמוד בכל הדרישות של גידול הילדים, אז אפשר להבין את החשש, הפחד, ההתאפקות לפני פרידה. אבל אם אחרי תקופה של ניסיון לא נראה שיכול להיות יותר טוב, צריך להיפרד. זה כמו המקום שאני לקחתי אליו את הפרידה - נתתי לעצמי להתרסק, אבל מצאתי בתוך הניתוח הזה, ללא הרדמה, את הידיים ואת הרגליים שלי ואת האיברים הפנימיים שלי. כי כשנמצאים עם אדם מגיל 17 עד גיל 46, הכול מתערבב. אחרי שמצאתי את עצמי בתוך זה והפרדתי את עצמי, אני יכולה לברך על זה, עם כל הכאב, כי הגילוי היה טוב. אבל זאת עבודה.

"בשנים האחרונות, בלי לדעת, כבר הייתי בסוג של מקום לא מחובר, אולי אפילו דכדוכון. פחות ופחות מחוברת לעצמי, פחות ופחות נוגעת בחיים. אחותי, שהיא אישה מרהיבה, בוחרת לגעת בחיים גם אם הכי כואב בעולם. כשסיפרתי לה שאני מתגרשת היא אמרה לי שהגירושים יעשו לי טוב, שזה יחיה אותי".

לפני שמונה שנים מצאה עצמה ריטה מחלקת את רכושה, ומתחילה לבנות עצמה הן כלכלית והן כאמנית יחידה, שאינה עוד חלק מזוג. "זה מפחיד, אבל אף פעם לא סבלתי מפחד משתק, שעצר אותי מעשייה. אני אף פעם לא שמה לעצמי רגליים".

וכשאת יודעת שהכול תלוי בך, העתיד שלך, הפנסיה, הפרנסה, לכל את צריכה לדאוג, ובעצם לבנות שוב מההתחלה?

"ברור שהעניין הכלכלי בשלב ההוא היה במודעות. אם הייתי רוצה לפרוט לכסף את כל מה שבניתי, אז הייתי יכולה להיות עשירה מהר מאוד, אבל אז אני לא אהיה מה שאני רוצה, לא אעשה במדויק את מה שאני רוצה, לא אהיה שלמה עם הדברים".

היום את כבר יותר חכמה עם כסף, מעורבת, בודקת, דואגת שהאמנות שלך תתוגמל?

"אני חייבת. לא בקיצון ימינה, אבל אני מבינה שאני חייבת. היום הכול פחות מביך, פחות רחוקה ההבנה שבסופו של דבר אני מפרנסת את עצמי ואת הבנות שלי. אני מעריצה אמנים שיודעים לדבר על כסף. דור האמנים שבא אחרינו מאוד לא נבוך לדבר על כסף, לדעת כמה מגיע לו, כמה עולה ההופעה. אצלי המנהלת האישית משתפת אותי ודי מכריחה אותי לשמוע".

הצלחת לשקם את האמון שלך בבני אדם?

"אני מאוד מאמינה באנשים. שמחה ואושר דורשים עבודה תמידית. זה כמו כספית, את חושבת שתפסת אותם וזה בורח. יש רגעים של אושר, אין אושר תמידי. אני חושבת שכל עוד לא אהיה בזוגיות אמיתית ואמיצה, לא אהיה שלמה מבחינתי כאישה, אבל הכאב שהיה מהפגיעות, מהרגע שהתמוסס, הפך לשמחה".

עשיתי לי חברים

באותה תקופה, במקביל לפרידה מקלינשטיין, ובמסגרת הפרידה מחברת התקליטים, נאלצה ריטה להיפרד גם מנעמי אלשייך, שהייתה המנהלת האישית שלה וחברתה הטובה במשך שנים. הפרידות הקשות, כמו גם היפגעותה מאנשים קרובים אחרים, אכזבו אותה מאוד. "למדתי על בשרי שנקרים בדרכך אנשים שבאותו רגע את לא מבינה למה הם עושים לך דברים מסוימים. שאלתי את עצמי למה, למה אני, למה עשו לי את זה, ורק שנים אחר כך הבנתי איזה מזל. ואני מדברת על פגיעה מכל מיני אנשים.

"המפגעים הם אנשים קרובים, האכזבה גדולה, תחושה קשה מאוד של שבר גדול. הלב נשבר. זה לא קורה ביום אחד, אבל זה הביא אותי למקום טוב יותר עם עצמי. החוכמה היא להבין שכל אחד אמור ללמד אותך שיעור, לחזק אותך במקום מסוים, ללמד אותך לוותר על משהו, כי מחכה לך משהו אחר, לשים מול הפנים שלך מראה, כדי לתקן אצלך. היו אנשים שהיום אני אומרת שאני צריכה לשלוח להם זר פרחים על מה שהם עשו לי.

"נתקלתי בזה שוב השבוע. בגלל שרציתי להעניק משהו לחברה במחווה, נגרם לי הפסד והתאכזבתי, אבל דרך זה נוצר קשר עם אדם אחר, שלא יכול היה להיווצר אחרת. אז אתה אף פעם לא יכול לדעת מי מזיק לך, או מביא אותך למקום אחר שאתה צריך להגיע אליו".

ייצרת לעצמך מעגלים חברתיים חדשים, מעגלי תמיכה?

"האחיות שלי, העוזרת האישית, מילי קיוסו, שנמצאת איתי כבר 24 שנים, ורוני ארדיטי, המנהלת האישית שלי, הן חברותיי הטובות, ואני יודעת שהן איתי באש ובמים. אין לי חברים מהעבר, מהילדות, מבית הספר. אנחנו כבר אנשים כל כך שונים מאז".

חברויות זה המון עבודה.

"עד לפני כמה שנים לא השקעתי בחברויות, כולי הייתי בזה שאם כבר יש לי דקה זמן מלבד הבנות, הבית והקריירה, אז זה של המשפחה. זה היה מאוד מקודש. אבל לפני כשלוש שנים הבנתי שאני רוצה חברים, ועשיתי לי חברים. למשל, שחר סגל. התראיינתי אצלה בגל"צ, ומיד הייתי פעורת פה. היא הייתה חכמה, מצחיקה, טובת לב. מיד כשנגמר השידור הצעתי לה חברות. היא חשבה שאני צוחקת.

"אמרתי לה שאני לא מאומנת בזה וביקשתי ממנה שתלמד אותי, אז היא הייתה מסמסת לי ואם לא הייתי עונה, היא הייתה כותבת לי שהייתי צריכה לענות גם אם אין לי זמן, ולהתעניין בשלומה. היא עשתה לי בית ספר, אבל בצורה מאוד מצחיקה ומשעשעת. עכשיו כבר יש לי חברים וחברות, אנחנו יכולים לצאת לבלות יחד, או לשבת פה בבית. אבל זאת קצת בעיה לשבת עם חבר טוב וקרוב במסעדה או בית קפה, כי תמיד יפרשו את זה כאילו יש בינינו משהו, אפילו אם זה גיסי או בן דוד".

כשהבדידות תוקפת

היא פרצה לחיינו בקדם האירוויזיון של שנת 1986. מאותו רגע השתנו חייה. "בבוקר למחרת עליתי לאוטובוס, ואחרי תחנה או שתיים ירדתי. כל האוטובוס היה עליי, ולא הבנתי מה קורה. אני זוכרת את תחושת הגוף שלי, רעדתי, התיישבתי וניסיתי לברר מה קרה. אני חושבת שאז גם עוד לא יכולתי לדעת כמה זה היה גדול.

"חוויתי את זה הכי חזק, כי זה היה כלל ארצי. הכול קרה יותר גדול ממה שאפשר היה לחשוב, לדמיין ולרצות. בהתחלה זה הביא לבהלה של חשיבות יתר במעשים שלך. על כל דבר שעשיתי כתבו בגדול בעיתון. הייתי באותו זמן תלמידה בבית צבי, ופתאום יש תחושה של אבו-נפחא, כל דבר שאני עושה נורא משמעותי וחשוב, וזה מבהיל".

מתי הרגשת בפעם הראשונה שהצלחת, שעשית את זה?

"תלוי למה קוראים הצלחה. אדם לא מסתובב ואומר על עצמו: 'אני הצלחתי, אני בטופ'. בטופ של מה? אני בחיים לא חושבת בצורה כזאת. אני כן יכולה לומר שלעומת הסיכויים שהיו לי להגשים את החלום שלי, הצלחתי להגשים בהרבה יותר גדול. הפעם הראשונה שהסתכלתי על הדרך שעשיתי הייתה כשעבדתי על האוסף, שיצא בשנה האחרונה. הסתכלתי ממרום 30 שנה על כל העבודה. בדרך כלל אני לא מרגישה עשייה, אני חושבת שאני לא עושה הרבה, ופתאום הדבר הזה הפתיע אותי, כשגיליתי שעשיתי כל כך הרבה.

"לשמור על האש זאת הצלחה. אני עובדת בלי סוף. אני חושבת שאני אחת הנשים שעובדות הכי קשה, כמו ארבעה גברים בבת אחת. מהבוקר עד הלילה, אני עובדת בהכול. אוספת חומרים, מקליטה אלבומים, מופיעה כל הזמן. אני עוד מתרגשת כשמשמיעים אותי ברדיו. התכונה של לא לקחת כלום כמובן מאליו זה משהו שלא מרדים אותך, ולא נותן להישאר במקום אחד".

איך אפשר לשמור על הבערה, לעלות כל יום על במה ולשיר אותם שירים?

"אני מתרכזת מאוד במילים של השיר. לא תאמיני איך אפשר לשיר כל פעם ממקום אחר. אם פעם הייתי שרה את 'שרה ברחובות' ומתרכזת ב'שרה' ו'ברחובות', היום אני מתמקדת ב'הלכתי ממך' וב'המים הגדולים שהיית בשבילי התרחקו ולא באים יותר אליי'. את 'חיה לי מיום ליום' אני שרה כיום מתוך הבערה, בחיפוש המשמעות אחרי 'כמה יכול לבעור אדם ובסך הכול בשביל מה'. החיפושים והמשמעות הם כל הזמן אחרים, ולכן הסיפור תוקף אותי כל פעם ממקום אחר".

דווקא את, שתמיד כל כך מוקפת אנשים, וקהל עצום שמחבק אותך, מרגישה בדידות.

"כן. תארי לך שאת מסיימת הופעה בקיסריה מול אלפי אנשים, עם מיליוני זרים, ואת חוזרת הביתה, מכניסה את המפתח לחור, פותחת את הדלת והולכת לישון לבד. ואני לא מדברת על בדידות פיזית. בדידות היא תחושה שליוותה אותי תמיד, מילדות. גם בגיל 5-4 וגם בזוגיות היא יכולה לתקוף".

מגוננת עם היד

את התקליט הפרסי שלה הפיקה בעצמה ונשאה בכל ההוצאות, שלא החזירו את עצמן וגם לא יחזירו. בימים אלה היא עובדת על שני אלבומים חדשים, וגם פה היא זו שאחראית על ההקלטות, העריכה, ההדפסה וההפצה. סוג של יזמית. "אני עושה הכול לבד כי אין ברירה. אני רוצה שהאמנות שלי תהיה שייכת אך ורק לי, שרק לי תהיה שליטה על היצירה שלי. זאת הוצאה ענקית, וחברות תקליטים כבר לא מוכנות להשקיע. לא כל אחד יכול להחזיר את ההוצאות בהופעות, אבל רק מהופעות מתפרנסים".

במקביל חזרה לתקופה קצרה לתיאטרון עם 'גברתי הנאווה', היא מרצה בפני סטודנטים וקהלים גדולים אחרים בארה"ב ומשמשת פרזנטורית של תכשיטי רויאלטי. בתה משי מככבת בימים אלה במחזמר 'סיפור הפרברים'. "אני נורא שמחה בשבילה, כי אני חושבת שזה המקום האמיתי שלה, זאת המהות שלה", היא אומרת. "אין בה טיפת מניירה. הקול שלה נקי, צלול, חודר וחותך".

עם השנים, היא אומרת, למדה מהי העוצמה הנשית. "אנחנו, הנשים, יודעות הכול. בד.נ.א שלנו טבועה הדרך שעשינו כל מיליוני השנים האלו. אני רוצה להעשיר את הידע הלא אינטלקטואלי שלי, הידע הפנימי, העמוק, האינטואיטיבי. לנו, הנשים, יש עוצמות שניסו לחנוק, חסמו, סגרו, פחדו מזה. לא סתם העלו אותנו על המוקד, כי אנחנו מאוד מחוברות גם לממדים אחרים. אנחנו גם מאוד ארציות, אבל יש לנו חיישנים. הזן הגברי היה חכם בזה שבגלל האיום שלנו, הוא החליש אותנו".

את לא נתפסת כמוחלשת. יש לך דימוי של פומפוזית ודרמטית.

"אני תמיד פומפוזית ודרמטית. אם תראי פרסים, תביני שזה בד.נ.א שלנו. לעומת אמי ואחיותיי, אני אדם מאופק וחיוור".

מתי התרגשת בפעם האחרונה?

"אני כל הזמן מתרגשת. היום היה לי יום לא קל, התפרסמה עליי ידיעה שקרית בעיתון, נורא התאכזבתי, היה לי מצב רוח לא טוב. הלכתי לחזרות למופע גדול שיהיה לי החודש בטורקיה, והייתי עייפה. חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת לחדר שלי וראיתי את שתי בנותיי, משי ונועם, שוכבות במיטה וצופות בטלוויזיה. צרחתי מהתרגשות. ככה שתי מתנות במיטה שלי, תחת השמיכה שלי, נכנסות לפה לקבל את החום של אמא. לראות אותן יחד עושה אותי מאושרת ושמחה".

רגל אחת למעלה

חשוב לה "לבוא עם הקול האחר, ולהסביר שהרבה פעמים המרחק בין שתי נקודות לא נפתר בהיגיון, אלא בחזון, בחלום. פעם חשבתי שקיללו אותי לגמרי - אני גם יהודייה, גם פרסייה, גם ישראלית וגם אישה, אבל היום אני חושבת שאלה הדברים שבשמם אני יכולה לדבר. יש בי את כל המרכיבים הללו ואיש לא יחשוד בי שיש לי אינטרסים, מלבד חברתיים ומלבד להביא טוב לעולם שלנו. אני מכירה את הפרסים. השלטון לא מייצג כהוא זה את העם עצמו, שעייף, רוצה נורמליזציה, רוצה לחיות את החיים הטובים".

את קוראת עיתונים, רואה חדשות?

"לא. אני חיה עם רגל אחת על הארץ, ורגל אחת למעלה. חייבים לדעת קצת, אבל אני לא יושבת כל ערב מול החדשות כמו שאבי נהג לעשות. לצערי, הפכנו נורא קהים. אנחנו שומעים על דקירות ופיצוצים ורצח המוני במדינות זרות, וכבר לא מזדעזעים. זה מרגיש לא טוב".

מה חשבת על פרשיות ההטרדות המיניות? את מכירה חלק מהנחקרים?

"אני נורא נזהרת לומר את זה, אבל ראיתי שמישהי התלוננה על גבר שהכניס לה יד לכיס והוציא טלפון, וחשבתי שזה תחום כבר ממש מפחיד, כי גם אני יכולה לעשות את זה לחברה של הבת שלי. זה מתחיל להיות אזור דמדומים, ואולי להרבה אנשים נעשה עוול בדרך".

את עברת הטרדה מינית?

"בטח, כנערה עברתי הטרדות כמו שעוברת כל נערה, אחת מהן אפילו ממכר, לא הבנתי אז מה קורה. היום אני חזקה, ולא נראה לי שמישהו יעז. יש לי גם שיטה שפיתחתי, שאני מגוננת עם היד שלי, ואם החיבוק נכנס למרחב קרוב מדי, היד משמשת חיץ. אני מרבה לגעת, ואולי זה יכול להתפרש למקום אחר, אז אם מישהו יתבלבל, יש את היד".

האבירה על הסוס

בתהליך של עבודה קשה, סיזיפית, יומיומית, יצרת לעצמך עולם חדש, שונה לגמרי מהעולם שאותו עזבת. השתנית גם ברמת האישיות?

"אומרים שמאוד השתניתי, אבל אני לא בטוחה שהשתניתי, כמו שהתקלפתי. בלי לשים לב הורדתי עוד ועוד קליפות. לפעמים כדי להימנע מדברים מכסים פה, עוטפים בניילון נצמד שם, קצת נייר כסף במקום אחר, והתחלתי לקלף אותם. כל האנשים סביבי אומרים שהשתניתי, שנפתחתי מאוד, שאני יותר חיה, יותר נוגעת בחיים. אני יותר משחררת ומשוחררת. זה גם שינה לי מאוד את היצירה, נתן לי דרור לדברים כמו העבודה עם כנסיית השכל, האלבום הפרסי, ההרצאות בכל העולם, כתיבת ספר הסיפורים הקצרים למבוגרים שהתחלתי. הכול נפתח. מהשוק, הכאב הגדול, את כאילו נהדפת, אבל לתוך עצמך. וזה מאוד כיף להיות יותר קלה".

היא מחבקת ונוגעת בכל מי שעומד מולה, מארחת אותי בביתה ודואגת כל הזמן שיהיה לי משהו לאכול. היום היא כבר יודעת שהיא יכולה להיות חזקה וחלשה ביחד, דומיננטית ונזקקת. ברור לה שאין לה כבר צורך בגבר שיבנה לה בית. הראשון שהצליח להיכנס לחייה לאחר הפרידה המתוקשרת מרמי היה העיתונאי רונן ברגמן. "היינו בארוחה אצל רני רהב, הוא דיבר, ואני הייתי בהלם מהאינטליגנציה המשוגעת והמחורפנת, כמה הוא קולח. הייתי מהופנטת. אחר כך ישבתי בחוץ והוא בא והצחיק אותי, וכך זה התחיל".

פתאום זוגיות חדשה אחרי 30 שנה. היו פרפרים, התרגשויות?

"זה מהול בהרבה תחושות מוזרות, חדשות ומסקרנות. אני צריכה מישהו עם אנרגיות, לא כבד, עם אומץ, עוצמה, ביטחון בגבריות שלו. אני לא צריכה עשיר גדול ומטוס פרטי, אלא מישהו שיכיל אותי. החיים שלי מאוד מעניינים ומרתקים, אבל בסוף אני חוזרת הביתה, עושה גולגול ונכנסת למטבח".

למרות הכמיהה לאהבה, היום את כבר יודעת שאת יכולה גם לבד.

"היום אני יכולה לחבק את עצמי ולחבק את הכול, לקבל ולהכיל את עצמי. בהתחלה, אחרי הפרידה, חשבתי שעכשיו יבוא האביר על הסוס הלבן ויציל אותי מהמקום הנורא והכואב הזה. ופתאום לא היה שום אביר על סוס, ואפילו לא אביר שלא על סוס, בטח לא כזה שאני ראיתי או רציתי. לא הבנתי איך זה יכול להיות. לאורך השנים הבנתי שהאביר על הסוס הלבן יכול להיות רק אדם אחד, וזה אני. אני אוספת ומצילה את עצמי, לא בבת אחת, אלא בעבודה. מרגע שהבנתי את זה, גם בירכתי על זה שהיקום נתן לי את הזמן להבין שהכול בידיים שלי, לא בידיים של אף אחד. אנשים יכולים לעזור, לחבק, לטפוח על השכם, אבל האביר שלנו על הסוס הלבן זה אנחנו".

תעתועי ההצלחה

"עד 2003, כשהוצאתי את 'חמצן', חשבתי שאין מקום לכלום בחיי חוץ ממוזיקה וממשפחה. זאת הייתה תחילת ההבנה שאני רוצה ללמד את עצמי לגעת בחיים יותר. אני מודה שלא תמיד אני מסוגלת לעשות את זה, אבל למדתי להיות פחות נזירית ומבוהלת מהחוץ. למשל, לא הייתי הולכת למסיבות, כי יש עשן ואני לא רוצה להצטרד לקראת הופעה. או שהייתי מאוד איסטניסטית, כדי לא להידבק בדלקת גרון או צינון. שמרתי את מרב האנרגיה לרגע שאני צריכה להיות על הבמה. הניסיון הזה לימד אותי שאי אפשר אף פעם לדעת אם כישלון הוא רע עד הסוף, ואם הצלחה היא עד הסוף טובה".