שלילת חירות ללא משפט

"ראובן, שמעון ויוחאי נחשדו, יחדיו, בהחזקה של חשיש. ראובן הוא אזרח ישראלי, שמעון הוא תייר בריטי, ויוחאי הוא אפריקאי, שהמצב בארצו מונע את חזרתו הבטוחה אליה. נגד השלושה עמדו אותם חשדות. בית-המשפט בחן את חומר החקירה, הורה לשחררם, והתיקים נסגרו. כאן מסתיים הדמיון. ראובן ממשיך לחיות את חייו, שמעון נשלח לאנגליה, ואילו יוחאי, כהה העור, נשלח לכלא לתקופה שעשויה להימשך חודשים רבים ואף שנים". כך נפתחה עתירה שהוגשה לאחרונה לבית-המשפט העליון, והובאה לקבורת חמור תוך זמן קצר.

דברים דומים כתבתי כבר לפני שלוש שנים, כשתיארתי את "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בפלילים". בשפה נקייה ומדויקת יותר, מדובר במעצר ללא הגבלת זמן וללא משפט של מבקשי מקלט כהי-עור, שלא ניתן להרחיק מישראל. הכול למרות - בעצם בגלל - שאין מספיק ראיות כדי להגיש נגדם כתב אישום ולהרשיעם בהליך שיפוטי תקין.

כליאתם ללא משפט של אפריקאים בישראל אינה מכוח מדיניות "שונה אבל שווה", כשמה של דוקטרינת ההפרדה הגזעית שרווחה בארצות-הברית, עד שבוטלה במאי 1954 בפסק-הדין בעניין "בראון נגד מועצת החינוך". כבר מזמן מחנכים אותנו להפסיק להתנצל על אי-שוויון ועל הפליה. מדובר בנוהל שמאבחן על רקע אופן הכניסה לישראל ("הסתננות"). בפועל, המדיניות הזו מיושמת בארץ אך ורק על שחורים, וצריך להיות תמימים באופן קיצוני (או סתם צבועים) כדי להניח שאין קשר בין הכליאה ללא משפט לצבע עורם של הכלואים.

לפני שנתיים וחצי מדיניות זו התבטאה ביתר שאת דרך סיפורו העגום של באבי, שחקן תיאטרון מדארפור, שהושלך לכלא ללא משפט. יותר מ-50 חוקרי משפט ושופטים בדימוס חתמו על מכתב שדרש לבטל את הנוהל, וגם "נציבות האו"ם לפליטים" גינתה את הנוהל בחריפות חסרת תקדים בעולם הדיפלומטי.

במקביל, נקט "המוקד לפליטים ולמהגרים" - לשעבר, מוקד סיוע לעובדים זרים, שמטרתו להגן ולקדם את זכויות מהגרי עבודה ופליטים, ולגבש מדיניות שתבטיח זאת - שורה של הליכים משפטיים נגד הנוהל. הטענה בכולם הייתה פשוטה: ההליך הפלילי, על האיזונים הטבועים בו, אמור לספק מענה מתאים לחשד לפלילים. הלכנו רחוק עוד יותר, והצהרנו שאפילו מעצר מינהלי לפי חוק סמכויות שעת חירום - כזה שמשמש את המדינה לכליאה ללא משפט - הוא אמצעי הגון ומידתי יותר. ייצגנו כך אנשים רבים שנעצרו מכוח הנוהל, ביניהם גם אישה הרה נפגעת אונס, שהגישה תלונה, ונעצרה לתקופה לא מוגבלת כשביקשה לחזור מהתלונה (לאחר שנשאלה אם "נהנתה מהאקט"). רבים אחרים לא יכולנו לייצג בגלל היעדר משאבים.

יותר מעשרה תיקים שתקפו את הנוהל - כליאה ללא משפט תקין/הוגן - הגיעו לפתחו של בית-המשפט העליון. חלקם ישירות, כעתירות נגד חוקיותו של הנוהל. מרביתם טיפסו מבתי-הדין לביקורת משמורת ומבתי-המשפט המחוזיים בהליכים של ערעורים.

בכל אחד מאותם תיקים הייתה הזדמנות להכריע בשאלת חוקיותו של הנוהל, ולקבוע אם חוקי או לא לשלול כך את חירותם של מבקשי מקלט, שחשודים בפלילים. והנה, כבר בפברואר 2013, מצא בית-המשפט העליון שהנוהל מעלה "שאלות חוקתיות נכבדות".

מאז חלפו יותר משלוש שנים. תיק אחרי תיק, ערעור אחרי עתירה, דחו שופטי העליון את ההכרעה. נאמר, שעוד לא הגיעה העת לקבוע מסמרות, שחוקיות הנוהל צפויה להתברר בהליכים אחרים, ושאין מדובר בעניין שמצדיק שבית-המשפט יידרש לדברים ישירות. כך יוצא שהנוהל קיים; מבקשי מקלט כהי-עור ממשיכים להיכלא ללא משפט, השנים חולפות; והכרעה בחוקיותו - אין.

בין פסקי-הדין החשובים ביותר, אלו שמעצבים את הנורמות החברתיות ומחדדים את הקווים האדומים החוקתיים שאסור לשלטון - לכל שלטון - לחצות, יש מקום של כבוד לפסקי-הדין, שלא נכתבו. לאלו שכוחה הכופה של המציאות הפוליטית והחברתית, לא איפשר להיכתב. כך יעיד פסק-הדין שלא נכתב בנוגע לכליאתם של מבקשי המקלט החשודים בפלילים; ויעידו גם מבקשי המקלט שממתינים בכלא לכתיבתו.

הכותב, עו"ד, הוא מנהל המחלקה המשפטית במוקד לפליטים ולמהגרים