תכירו: ספורטאי הרייך היהודים

במבט ראשון זה נשמע מוזר: בין כוכבי הכדורגל הגדולים של גרמניה היו יהודים. הנה רשימה חלקית: מלך השערים של גרמניה בכל הזמנים הוא יהודי. מדובר בכדורגלן בשם גוטפריד פוקס, שב-1912, במשחק מול רוסיה, כבש במו רגליו שיא היסטורי שלא נשבר עד היום - 10 שערים במשחק אחד. אחריו ישנו סימון לייזרוביץ', אחד מכוכבי הכדורגל הגדולים בברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה; וכך גם קורט לנדאואר, מי שכיהן פעמייים כנשיא מועדון הכדורגל באיירן מינכן - גם לפני מלחמת העולם השנייה וגם אחריה.

יש עוד: מקס סלומון, שהיה השחקן הטוב ביותר בקבוצתו, אלמניה אאכן, וכבש יותר משמונים שערים במהלך כ- 140משחקי אליפות; פאול מארר, ששיחק שש פעמים בנבחרת הלאומית של צ'כוסלובקיה ואחר כך גם כשחקן מקצועי בליגה האמריקאית בארצות הברית, ועוד רבים וטובים.

אז למה אנחנו לא יודעים עליהם כלום או כמעט כלום? אולי משום שפוקס - שהיה השחקן היהודי הראשון ששיחק בנבחרת הלאומית הגרמנית, ושתואר כ"פרנץ בקנבאואר של אותם ימים" - נאלץ לברוח מגרמניה ב-1937; כי קורט לנדאואר הושלך למחנה הריכוז דכאו יום לאחר פוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938; וכי פאול מארר נעצר על-ידי הגסטפו בפראג והוחזק בידיהם עד שגורש ביוני 1943 למחנה הריכוז טרזיינשטדט, שם הפך למאמן קבוצת הכדורגל של הגטו.

סיפוריהם של אלה, ושל כדורגלנים יהודים נוספים בגרמניה שבין מלחמות העולם - שחקנים, מאמנים, מנג'רים, נותני חסות - נחשפים בתערוכה מיוחדת העתידה להיפתח ביום שני הקרוב בתל-אביב (ואחר כך לעבור לערים נוספות בארץ), תחת הכותרת "מכוכבים לנרדפים".

התערוכה היא פרי שיתוף-פעולה של המכון למדעי הספורט באוניברסיטת לייבניץ בהאנובר ומרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית ירושלים, ובתמיכת קרן התרבות של הכדורגל הגרמני, מכון גתה תל-אביב, איגוד הכדורגל הישראלי וקרן אקסל שפרינגר. היא מגיעה לארץ מגרמניה כחלק מהפעילויות לציון יובל ליחסים הדיפלומטים בין ישראל לגרמניה. היא כוללת מיצבים בגודל אמיתי, דמויות פרספקס של השחקנים עצמם, כשכל אחד מהם מייצג את סיפורה האישי של הדמות, בטקסטים ובתמונות היסטוריות נדירות. בברלין היא הוצגה בכיכר שליד תחנת הרכבת המרכזית, מיקום מרכזי במיוחד, שאינו נעדר משמעויות סמליות, ועוררה עניין רב. בתל-אביב היא תוצג תחת כיפת השמיים בכיכר הבימה.

"לא היו ציוניים"

"לא במקרה הפרק הזה אינו מוכר", אומר פרופ' משה צימרמן, מומחה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים. "תפקיד התערוכה הזו להראות איזה עוול עשו הנאצים ליהודים ובמיוחד ליהודים בספורט, שהיו בשורה הראשונה של הספורט בגרמניה. הנאצים דחקו אותם החוצה, ובסוף עד היום באמת לא זוכרים את השמות ואת ההישגים. כשהתערוכה הוצגה בגרמניה, גם הגרמנים הופתעו. גם הגרמני של היום הוא שבוי של המיתוס הישן, שהיהודים אינם ספורטאים.

"מבחינה זו, הנאצים והציונים חלקו ראייה דומה", אומר צימרמן. "צריך לומר את זה כמובן בכל הזהירות המתבקשת, אבל גם הציונות המתחדשת ראתה ביהודי הגלותי חלשלוש ולא ספורטיבי, כפי שהאנטישמים האמינו שליהודי יש פלטפוס, אין לו שרירים וכולי. כדי לברוא את היהודי החדש, החזק, 'יהדות השרירים', כך האמינו, צריך את הציונות, לעלות לארץ ישראל.

"אבל האמת היא שאם מסתכלים על ההישגים הספורטיביים של ישראל ביחס לאלה של יהודי הגולה, מגלים שההיפך הוא הנכון. בכל שנותיה, ישראל הצליחה להשיג רק שבע מדליות אולימפיות, ורק אחת מהן זהב. לעומת זאת, לפני מלחמת העולם השנייה היו בעולם כ-16 מיליון יהודים והם הנפיקו עשרות אלופים וקרוב ל-200 מדליות אולימפיות".

"אנחנו רגילים להתייחס למחנות, לגטאות, להשמדה, ונראה לנו שכבר שמענו, ראינו ואנחנו יודעים הכול", אומר אמיר יגל ממחלקת התרבות במכון גיתה בתל-אביב. "אבל מתברר שאפשר לחדש לנו, וזה גם מאפשר לנו לשים לב לאלמנט אנטישמי שחלחל לנראטיב שכולנו מכירים, לגבי הדרך שבה אנחנו עצמנו רואים יהודים".

לשבחו של אוצר התערוכה, פרופ' לורנץ פייפר, יש לומר שזו אחת הדרכים המעניינות להנגיש שואה במאה ה-21 ולרענן את המבט ואת התפיסה של מי שנדמה לו שכבר ראה הכול והבין הכול, ולפעמים אפילו עייף מהנושא. הנה כך, לצופה הישראלי בולטת מאוד התחושה עד כמה היו היהודים הגרמנים מעורים בחברה הגרמנית, עד כמה ראו עצמם חלק ממנה, ובכך התערוכה נותנת תשובה לשאלה המטרידה למה לא עזבו בזמן.

הדבר בולט במיוחד נוכח תמונות המשלחת הגרמנית למכבייה ב-1935. המשלחת הגדולה נוסעת לפלשתינה, משתתפת במשחקים וחוזרת מרצונה הטוב לגרמניה, שכבר נהוגים בה חוקי נירנברג. "בראייה הציונית, הם היו צריכים לנצל את ההזדמנות לקום ולצאת לפלשתינה, ומשהיו בה - לא לחזור", אומר יגל. "אבל רובם לא היו ציונים. היו אפילו כאלה שלא ידעו שהם יהודים, עד שהתחילו להיות נרדפים".

רק מעטים קשרו את גורלם עם ארץ ישראל: סימון לייזרוביץ' ברח לפלשתינה כבר ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון. לכאורה, זהו סוף טוב - הוא מתמנה כמאמן מכבי תל-אביב ואחראי לקבוצת הנוער של הפועל תל-אביב - אבל הוא מעולם לא הצליח להתערות כאן באמת והתקשה להשתלב במולדתו החדשה ולהשתלט על העברית.

השני היה עמנואל "אדי" שפר, שגדל בגרמניה, אך אחרי עליית הנאצים לשלטון נמלט לפולין ומשם לברית המועצות. את המלחמה עבר במחנה עבודה סובייטי. רק ב-1950 עלה מפולין לישראל, אך כאן הצליח להשתלב, והיה לימים מאמן הכדורגל הלאומי המצליח ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. בהנהגתו עלתה נבחרת ישראל למשחקים האולימפיים ב-1968 ולאליפות העולם בכדורגל ב-1970 - שניהם במקסיקו.

הכוח ברלין, מכבי שטוטגרט

עוד ייחוד של התערוכה הוא הקלילות שלה - קלילות כביכול, יש לומר. כדורגל הוא נושא מוכר, לא מאיים. לא עיירה בוערת, לא בתי כנסת עולים באש. דמויות צבעוניות. עם זאת, כשעוברים מדמות לדמות וקוראים סיפור אישי אחד אחרי משנהו, מתחילה להצטייר התמונה הגדולה, והמועקה הולכת ומצטברת. אחד-אחד הספורטאים נבעטים החוצה מקבוצותיהם, שלפתע אינן מוכנות עוד להכיל בקרבן יהודים. רבים מהם עוברים לשחק במועדונים היהודיים - בר כוכבא הכוח ברלין, מכבי שטוטגרט - עד שגם פעילותם של אלה נאסרת, וליהודים אסור עוד לעסוק בספורט.

סמלי במיוחד הוא סיפורו של יוליוס הירש, שהיה בתחילת המאה כוכבה של קבוצת קרלסרוהה. הוא אף שיחק בין 1911 ל-1914 בשבעה משחקים של הנבחרת הלאומית הגרמנית והבקיע ארבעה שערים. ב-1914 התגייס לצבא הגרמני, נלחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל ציון לשבח. זה לא עזר לו ב-1933, כשאגודת הכדורגל של קרלסרוהה הודיעה רשמית על הרחקת החברים היהודים מהמועדון. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1 במארס 1943, גורש הירש לאושוויץ ושם נרצח.

גם גורלו של פאול מארר, מכוכבי הליגה הגרמנית בצ'כוסלובקיה ושחקן הנבחרת הצ'כוסלובקית הלאומית, השתנה כליל אחרי פלישת הצבא הגרמני לחבל הסודטים באוקטובר 1938. הוא נשלח לעבודות כפייה, נעצר בידי הגסטאפו וגורש למחנה הריכוז טרזיינשטט, שבו קיימו הגרמנים מראית עין של גטו תרבותי והומניטרי לצורך ביקורים של הצלב האדום: נערכו שם מופעי תיאטרון ואופרה, והתקיימה גם ליגת כדורגל, שמארר היה אחד ממאמניה. ברגע שאנשי הצלב האדום גמרו לצלם, נשלחו רוב יהודי טרזיינשטט לאושוויץ. למארר היה מזל: הוא נשאר בחיים, שוחרר מהמחנה ב-1945 והיגר לארצות הברית, שם התאחד עם אשתו ועם בניו.

כל אלה, ורבים אחרים, לא רק סולקו וגורשו אלא נעלמו לחלוטין מהזיכרון, ורק לפני שנים אחדות החל עולם הכדורגל הגרמני לגלות אותם מחדש ולחלוק כבוד לזכרם. ערים קוראות לרחובות על שמם של שחקני כדורגל יהודים, התאחדות הכדורגל הגרמנית מעניקה כל שנה את פרס יוליוס הירש לפעילות נגד גזענות ואנטישמיות בספורט.

מרשימה במיוחד פעילותם של האוהדים, במיוחד אלה של באיירן מינכן, שלקחו על עצמם להעלות את זכרו של קורט לנדאואר. הם, ומועדוני אוהדים אחרים, מרימים מופעים רבי-משתתפים - מאות אוהדים שמניפים יחד דגלים לזכר לנדאואר, הירש ואחרים, עם מקהלות ועם שלטים.

"זהו אקט פוליטי מפורש שבא להגיד - לא רק שאנחנו לא מתכחשים לעבר ולהיסטוריה, אלא משתמשים בזה נגד הימין הקיצוני ונגד הגזענות", אומר יגל ממכון גיתה. "למועדוני האוהדים יש תפקיד חשוב בליגה, ולמעשה הם הבעלים של הקבוצות: 51% מהבעלות שייכת להם, ו-49% למשקיעים. הם לקחו חלק בהפקת התערוכה הזו, ותרמו תמונות וידע".

"הגרמנים עוסקים באופן כמעט אובססיבי בהתמודדות עם העבר, עם השואה, עם הנאציונל סוציאליזם וגם הכדורגל בכלל זה", אומר פרופ' צימרמן. "יוצאים ספרים וסרטים על הנושא, מתקיימים סמינרים והרצאות. היה רצוי שגם בארץ יחשבו לאן יכולה להגיע הגזענות בספורט, ויעבירו את המסר המתאים".

ביום חמישי הבא, 5.5, ב-20:00, יוקרן במכון גיתה הסרט Kick it like Kurt, המוקדש לחייו של קורט לנדאואר, מנהלה היהודי של ביירן מינכן, ושהופק בתמיכתם ובהשתתפותם של האוהדים. לאחר ההקרנה תתקיים הרצאה של פרופ' צימרמן בנושא ויתקיים דיון עם אוצר התערוכה, פרופ' לורנץ פייפר