אפריקה מציגה: מהתרוממות רוח ותקווה - לפסימיות וייאוש

אחרי תיאבון אדיר להשקעות לפני כמה שנים, בעיקר בחיפוש אחרי חומרי גלם - כיום מחירי הסחורות צונחים, השחיתות ממשיכה לחגוג, ומדינות כמו ניגריה ודרום אפריקה מצויות בקשיים כלכליים

אישה אתיופית אוגרת מים / צילום: רויטרס
אישה אתיופית אוגרת מים / צילום: רויטרס

מה קרה לאפריקה המתעוררת? לא מזמן, כאשר המשקיעים שהיו בהלם מההפצצה של שנת 2008 חיפשו את הדבר הגדול הבא, הרעיון של אפריקה כיבשת המתחדשת כבש לבבות בעולם. אחרי עשרות שנים שבהן התפיסה של אפריקה שמתחת לסהרה הייתה של עוני, מחלות, מלחמות אזרחים ושלטון של גנבים, התחלף הנרטיב הזה החל בשנת 2009 ואילך בערך.

בגרסה החדשה, במקום להיות "היבשת חסרת התקווה" - כותרת כתבת שער ידועה לשמצה בשבועון "אקונומיסט" בשנת 2000 - אפריקה נהפכה לחזית ההשקעות הגדולה הבאה. רוב החובות שלה נמחקו, שיעורי הצמיחה השתפרו מתחילת המאה ה-21 לראשונה בתולדות המדינות וממשלות היבשת גייסו הון בריביות נמוכות.

להט למשחות שיניים ואופנועים

התחזית הוורודה נבעה בחלקה מהדמוגרפיה. בזכות שיעור ילודה גבוה - 5-6 ילדים לאישה במדינות רבות - אוכלוסיית אפריקה שמתחת לסהרה צפויה להכפיל עצמה לשני מיליארד בני אדם בשנת 2050, לפי הנס רוזלינג ממכון קרולינסקה בשטוקהולם, שבדיה. בניגוד לכך, אירופה והאמריקות הפסיקו לגדול ואוכלוסיית אסיה מתאזנת. על ערי אפריקה נאמר שהן גדושות צעירים שלהוטים לבירה ממותגת (במקום תוצרת בית), למשחות שיניים, לטלפונים ניידים, לאופנועים ועוד מעט גם למכוניות ולדיור טוב.

התיאבון האדיר של סין לנפט, נחושת, עפרות ברזל, בוקסיט ועוד המון חומרי גלם וסחורות באמריקה הרים את ההכנסות של מדינות - מאנגולה עד זמביה. הגישה הפשוטה יחסית להשקעות ולבנייה הורידה את מחירי הכבישים, הנמלים ותחנות הכוח, לצד הארמון הנשיאותי מחויב המציאות. אפריקה, לפי הגרסה האופטימית הזו, נגמלה מאלימות ונוהלה על ידי מנהיגים הגיוניים שקיימו בחירות ויישמו מדיניות כלכלית סבירה. כל זה פתח את האפשרות שהיא תדלג על שלב הפיתוח ותזנק ישירות ממצב קדם-תעשייתי אל העולם הדיגיטלי החדש.

"הרעיון נבנה בהדרגה, שאפריקה הולכת להיות אסיה החדשה", אומר ריצ'רד דאודן, מנכ"ל האגודה האפריקאית המלכותית בלונדון ומחבר אותה כתבה על אפריקה חסרת התקווה באקונומיסט. "זה היה מגוחך לחלוטין", הוא מוסיף.

התרוממות הרוח כבר חלפה. ניגריה ודרום אפריקה, שיחד אחראיות ליותר ממחצית התוצר הכלכלי באפריקה שמתחת לסהרה, מצויות בצרות צרורות. כלכלת ניגריה התלויה בנפט תהיה בת מזל אם תצליח לצמוח השנה ב-3%, שיעור שיספיק בקושי לכיסוי צמיחת האוכלוסייה שלה. הניירה, המטבע הלאומי, מצוי תחת לחץ כבד, המט"ח נמכר בקיצוב, התקציב מתוח ומאזן התשלומים מתקרב למשבר. דרום אפריקה במצב גרוע עוד יותר, כשהיא אכולה מבחינה פוליטית, מוכת אבטלה מסגירת מכרות מפסידים וניצבת בפני איום רציני של הורדת דירוג האשראי שלה ל"זבל".

כמה מדינות נוספות, בייחוד מפיקות של חומרי גלם, מצויות בקשיים. אנגולה, שהנפט שלה העלה אותה לשיעורי צמיחה דו-ספרתיים, פנתה לעזרת קרן המטבע הבינלאומית. מוזמביק במצב נואש אחרי בזבוז חלק גדול מהמלוות הבינלאומיים שלקחה. השימוש הגרוטסקי של הפוליטיקאים ברווחי הסחורות ברחבי היבשת הוא עדות לכך שהשחיתות חיה ובועטת.

עם כמה דוגמאות יוצאות מהכלל בולטות - כמו קניה, טנזניה, אתיופיה, רואנדה וחוף השנהב שמשתקמת משנים של מלחמת אזרחים - התמונה הכללית דומה. במדינה אחרי מדינה, הצמיחה הואטה, מאזן התשלומים הורע והגירעון התקציבי מתרחב. בדוח החצי-שנתי שלו, הבנק העולמי צופה צמיחה של 3.3% בלבד באפריקה שמתחת לסהרה השנה, חצי מהממוצע של 6.8% שנרשם בשנים 2003-2008. בגלל האוכלוסיות הגדלות שלהן, רוב מדינות אפריקה זקוקות לצמיחה של 3% לפחות רק כדי להישאר במקום במונחי הכנסה לנפש. "עברנו מהתרוממות רוח ענקית לפסימיות ענקית בלי הרבה שלבים באמצע", אומר דייויד קואן, כלכלן לאפריקה בסיטיבנק. זה מוביל לשאלה החשובה ביותר לגבי אפריקה כיום: האם יש דרך אמצע הגיונית בין תקווה לייאוש?

דף חדש? לא ממש

בחיפוש אחר תשובות, כדאי לבחון תחילה את הסיבות המקוריות לאופטימיות. סיבה שכיחה אחת לתקווה הייתה שאחרי עשרות השנים הסוערות הראשונות של קבלת העצמאות, מדינות רבות זכו לשלטון טוב יותר. בתום המלחמה הקרה הבין-גושית בעולם, היו ללא ספק פחות מלחמות אזרחים נרחבות במדינות כמו אנגולה, מוזמביק והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. חלפו כבר שנים מאז שאפריקה סבלה מרצח-עם נוסח רואנדה ב-1994. נשארו עדיין עימותים מוגבלים בדרום סודן ובסומליה, וישנו האיום החדש של הטרור האיסלמי.

בסוגיית המשילות המשופרת, התמונה מעורבת. אלן ג'ונסון סירליף, נשיאת ליבריה, היא חלק מדור המנהיגים החדשים לכאורה. "יש רבים אחרים כמוני שיכהנו את הקדנציה שלהם ויעזבו את השלטון", היא אומרת, ומתכוונת לציפיות שתפרוש אחרי שתי כהונות, בשנת 2018. "זה חלק מהשינוי באפריקה".

ובכל זאת, הרעיון שמנהיגי אפריקה הפכו דף חדש נראה משכנע פחות. היבשת מלאה עדיין מנהיגים שצמודים לשלטון תקופות ארוכות, כולל רוברט מוגאבה, ששולט בזימבבואה זה 36 שנה; נשיא קמרון פול בייא (34 שנה ועוד ועוד) ויוברי מוסבני מאוגנדה (30 שנה).

אין גם הרבה ראיות לכך שמשטרים דמוקרטיים מניבים ביצועים כלכליים משופרים. פול קאגאמה, נשיא רואנדה, אחת הכלכלות הטובות ביבשת, מאמין בבירור שפיתוח חשוב יותר מדמוקרטיה. הוא מכהן כבר 20 שנה, ולא מכבר שינה את החוקה כדי שיוכל להמשיך לכהן עד שנת 2034. אתיופיה, דיקטטורה בסגנון סובייטי, היא אחד מסיפורי ההצלחה הכלכליים ביבשת.

מיתוס "המעמד הבינוני"

גם התיאוריה שבאפריקה צומח מעמד בינוני חדש, שמניע את העניין העסקי ביבשת, שברירית למדי. ויג'יי מהג'אן סייע לצמיחת האופטימיות האפריקאית בספרו משנת 2009 "אפריקה עולה: איך מציעים 900 מיליון צרכנים אפריקאים יותר ממה שאתם חושבים". אבל מהג'אן, פרופסור אמריקאי לשיווק, בנה את התזה שלו על הנחות לא ממש מוצקות לכוח צרכני. רבים מבני המעמד הבינוני שלו חיו למעשה על כמה דולרים ביום בעבודות ללא ביטחון. מהג'אן ממשיך להאמין בתזה האופטימית שלו, אך מודה שכותרת הספר הייתה המצאה של המו"ל שלו, פירסון, הבעלים לשעבר של "פייננשל טיימס".

מהג'אן טוען בצדק שנתונים רשמיים אינם משקפים כהלכה את ההון באפריקה, מפני שהרבה ממנו מוסתר בכלכלה השחורה הלא-מדווחת. כמה חברות רב-לאומיות הצליחו מאוד בפנייה לסוג חדש של צרכנים. אנהויזר בוש אינבב, יצרנית הבירה הבלגית-אמריקאית-ברזילאית, משלמת 71 מיליארד דולר תמורת סאב מילר במידה רבה על בסיס פעילותה הרווחית של חברה זו באפריקה. בניגריה, למרות כל מצוקותיה, קוקה קולה שילמה 240 מיליון דולר תמורת 40% ב-CHI, יצרנית מיצים מקומית.

ואולם המעמד הבינוני באפריקה שברירי. משרות משתלמות רבות הן במגזר הציבורי המנופח, במימון ממשלות שבמקרים רבים כבר אינן יכולות להרשות לעצמן הוצאות כאלה. בשנים האחרונות, חברות מוצרי צריכה נאלצות לחפש לקוחות במדרג הנמוך של האוכלוסייה, ולהציע להם אריזות קטנות יותר (בהררה בירת זימבבואה יש חפיסות של שתי סיגריות למכירה) או מותגים זולים כדי לשמור על נאמנות הלקוחות העניים.

המגרעת הגדולה ביותר אולי של תזת המעמד הבינוני היא שאפריקה כמעט לא מייצרת דברים. במדינות רבות, המודל הכלכלי ממשיך להיות כרייה של חומרי גלם ומכירה שלהם לחברות זרות. מולצי אמבקי, אקדמאי ואחיו הצעיר של תאבו אמבקי, לשעבר נשיא דרום אפריקה, הוא תומך נלהב בתזה של אפריקה העולה. הוא אומר שאמנם רק למדינות בודדות ביבשת יש אסטרטגיה של כלכלות אסיאניות כמו טייוואן ודרום-קוריאה, שמשגשגות על ייצור ויצוא. "נכון, הכלכלות האפריקאיות נהפכות מתוחכמות יותר, אבל אפריקה עדיין לא בעידן היצרני", הוא אומר.

יוצאת מהכלל הזה היא אתיופיה, שנהפכה כלכלה ריכוזית ומחויבות לייצור ולצמיחה מהירה, אם כי אולי לא מהירה כפי שהנתונים הרשמיים מראים. אתיופיה מושכת יצרניות טקסטיל מטורקיה ויצרני נעליים מסין, והפכה את אדיס אבבה למרכז יצרני תוסס. עם 90 מיליון תושבים, אתיופיה היא שוק צרכני גדול, מה שאי אפשר לומר על מדינות רבות אחרות. לרואנדה, שמצטיינת בכמה היבטים, יש תמ"ג של 8 מיליארד דולר בלבד, פחות מאשר לפרבר אילינג בלונדון.

מדינה גדולה באמת היא ניגריה, עם 180 מיליוני תושבים. קינגסלי צ'יידו מוגאלו, לשעבר סגן הנגיד הניגרי, טוען שמחירי הנפט הנמוכים הם בדיוק הניצוץ שארצו צריכה כדי להפוך סוף-סוף למדינה יצרנית עם כלכלה מגוונת. אבל ניגריה עוד לא נמצאת אפילו על קו הזינוק. במדינה הזו, שבה מתגוררים 2.5% מאוכלוסיית העולם, יכולת הפקת החשמל היא 0.1% מהיכולת העולמית. יש לה כוח עבודה יקר, מטבע מנופח ומעמד עסקים שמתמחה בעשיית כסף מספקולציות והשכרה של דברים. הנשיא מוחאמדו בוחארי אומר שהוא מתנגד לפיחות הנאירה, מפני שניגריה יכולה לייצא רק נפט.

ואולם לא הכל שחור. כמה מדינות אפריקאיות בנו כלכלות דינמיות בלי להישען על חומרי גלם. קניה היא חלוצה בשימוש בטכנולוגיה. מערכת ההלוואות שלה בטלפונים ניידים, M-Pesa, שכבר מלאו לה 10 שנים, יצרה כלכלה נטולת מזומנים, שמשפרת במהירות את יעילות העסקים ומושכת אליה את כולם - מדיירי הערים עד רועי צאן משבטי המסאי.

עלייתה של סין, גם סין שפחות רעבה לסחורות מכפי שהייתה בעבר, שינתה את כללי המשחק, בעיקר באמצעות שיפור התשתיות ביבשת. רשת הכבישים הסלולים התארכה בעשור האחרון ב-7,500 ק"מ בשנה, לפי בנק הפיתוח האפריקאי. כמעט בכל מקום באפריקה, חברות סיניות מקימות כבישים, נמלים ובנייני משרדים. אבל בסופו של דבר, סיפורי ההצלחה נדירים מדי וההתקדמות - הן הכלכלית הן הפוליטית - שברירית מדי. אפריקה לא באמת השתנתה מהותית.

"אפריקה הציעה תמיד חומרי גלם, בין אם מדובר על זהב או יהלומים או עבדים", אומר ההיסטוריון מרטין מרדית. "תזת אפריקה העולה התבססה על כך שהסינים היו מוכנים להשקיע תמורת חומרי הגלם הללו". השלב הזה כבר עבר. אם הממשלות לא יוכלו לבנות מודל צמיחה בר-קיימא, שתלוי פחות בחומרי גלם וסחורות ויותר על ערך מוסף מקומי, סיפור אפריקה העולה יישאר רק סיפור.

מזעיקים לעזרה את קרן המטבע

אין הרבה מדינות באפריקה שנכנסו לסחרחורת בעקבות צניחת מחירי הסחורות כמו אנגולה. בתום מלחמת האזרחים הברוטלית בשנת 2002, מפיקת הנפט השנייה בגודלה באפריקה (אחרי ניגריה) פתחה במסע הוצאה מסיבי כדי לבנות מחדש את כלכלתה ולהגדיל את תפוקת הנפט. לואנדה (הבירה) הוציאה בערך 15 מיליארד דולר בשנה על בניית כבישים, מערכות ביוב ותשתיות נוספות. היא משכה השקעות זרות, בייחוד מסין, פורטוגל ודרום אפריקה, ושיעור צמיחה היה מהגבוהים בעולם.

 

ההצלחה הכלכלית התעמעמה על ידי האשמות שהמשטר האוטוקרטי של הנשיא ג'וזה אדוארדו דוס סנטוס משתמש בהון הנפט של המדינה כדי להעשיר אליטה שמקושרת אליו, על חשבון ההמונים המרוששים.

במשך הבום הכלכלי נעשה מעט מאוד כדי לגוון את הכלכלה, וכאשר מחירי הנפט קרסו, הממשלה נאלצה לקצץ בדרמטיות את תקציביה.

כל עוד הפטרודולרים זרמו, ההוצאה הממשלתית הייתה מנוע הצמיחה העיקרי. כאשר מקור המימון הזה - שהיווה בשנה שעברה 95% מהיצוא ו-52% מהכנסות המדינה - התחיל להתייבש, מיזמים נעצרו, עובדים פוטרו ועסקים סבלו ממחסור במט"ח.

החודש פנתה אנגולה, שנהנתה בשנות הבום מצמיחה דו-ספרתית באחוזים, לקרן המטבע הבינלאומית בבקשת חילוץ, עם תוכנית לשלוש שנים.

קבוצת המחקר אירואסיה אמרה שהפנייה לקרן המטבע מצביעה "גם על הייאוש של אנגולה מול הלם הנפט וגם על נכונות לאמץ רפורמות כואבות", אבל הזהירה שהבעיות של אנגולה "לא מאפשרות פתרונות מהירים".

צרו איתנו קשר *5988