המלך הוא עירום

לרועי חן יש עניין עם מיתוסים, וליתר דיוק עם ניפוצם. המחזאי והמתרגם הצעיר (בגילו) והמאוד משופשף (ברזומה), שמתברג והולך כשני רק ליבגני אריה בהשפעתו האמנותית על תיאטרון גשר, נהנה להלום בהם. את דון קיחוטה של סרוונטס הוא כלא בין סורג ובריח בהצגה מרשימה שביים אריה, מאליס בארץ הפלאות של לואיס קרול הוא עקר את התמימות בהצגה מרשימה לא פחות שביים יחזקאל לזרוב, וכעת זהו תורו של דוד המלך לעמוד בפני ועדת החקירה התיאטרלית לענייני מיתוסים מייסודו של רועי חן, שביסס את המחזה על הספר "דוח המלך דוד" של הסופר הגרמני שטפן היים.

שלא כמו בדון קיחוטה ובאליס, שם חן ברא במידה רבה את תת-המודע הפנטסטי של עולם הדימויים השגור, אל המיתוס של דוד המלך הוא מתייחס באופן כמו-ריאליסטי. ועדת חקירה של ממש, שמשתמשת בכלים חקירתיים-עיתונאיים מודרניים של לקיחת עדויות מצולמות, של דיבוב עדים ומקורות, ושל החיפוש אחר האמת שמאחורי המיתוס צעד אחר צעד, משל היה זה תחקיר גנדי מבית "עובדה".

מי שמוביל את מלאכת התחקיר הבימתי הוא איתן (אלון פרידמן), היסטוריון שעליו מטיל המלך שלמה (מיקי לאון) לכתוב את ההיסטוריה של אביו, ולא חשוב פחות, לשכתב אותה לפי מידת הצורך - מה שכמובן מעלה שאלות רלבנטיות תמיד בדבר האמת ההיסטורית שנכתבת תמיד על-ידי המנצחים.

בתחילה נחשף ההיסטוריון לסיפורי הגבורה של דוד בצורה של תיאטרון בתוך תיאטרון. הברקת בימוי של אריה, שמגישה בהומור גרוטסקי סיפורים דוגמת דוד וגוליית או בהמשך של דוד ובת שבע, בביצועם המעולה של גלעד קלטר, אלכסנדר סנדרוביץ' ואלדד פריבס. מדובר בסיפורים מתווכים, שלא מתעמתים עם המיתוס ההירואי של דוד, שיורשו שלמה מבקש לטפח.

אולם לאחר מכן, ככל שההיסטוריון מבקש להעמיק ולהגיע אל חקר האמת, הוא נחשף אל מעלליו של המלך דוד: בין אם זו עדותה של מיכל אשת דוד (בביצוע נפלא של ליליאן רות), בין אם של שר הצבא יואב בן צרויה (יבגני טרלצקי המצוין), בין אם של קבצן פשוט, ובין אם זו בהמשך עדותה המרגשת של תמר בת דוד (טלי אוסדצ'י) שאחיה שלמה כלא אותה בבית משוגעים, על שום שאין היא מוכנה להתיישר עם הנרטיב שהוא מבקש להנחיל בממלכתו.

אט-אט ההיסטוריון מגלה שהמלך שלמה לא מעוניין באמת על אביו, ומי שבא להבהיר לו את זה באופן שאינו משתמע לשני פנים הוא שר הצבא הנוכחי בניה, בביצוע מצמית של דורון תבורי, בעוד תפקיד מרשים.

זו הצגה מורכבת, עתירה בפרטים היסטוריים, בסצנות מהירות ובמשתתפים, אבל כמכלול, צריך גם לומר ש"ספר דוד המלך" שביים יבגני אריה אינה הצגה סוחפת. ריבוי האינפורמציה והדמויות שהיא מלעיטה בהן את הצופה עומד לה לא אחת לרועץ ומעמיס יתר על המידה, כאשר גם הדידקטיות התחקירנית שבה פועל ההיסטוריון שלב אחר שלב, מונעת ממנה למצות את העוצמות הרגשיות שטמונות בחלק מהדמויות.

אולם הסיבה המרכזית שההצגה ממאנת לנסוק היא ככל הנראה הבחירה שלא להציב בה את הגיבור האמיתי במרכז. בעוד שבדון קיחוטה או באליס, ההצגות סיפקו נרטיב חלופי מובהק של גיבור או של גיבורה להתמסר אליהם, תוך עיצוב דמויות מרתקות ועתירות ניואנסים שקמות לתחייה, ואז גם מתפוררות לנגד עיניו של הצופה, ב"ספר דוד המלך", דוד עצמו הוא נוכח-נפקד. הוא קיים על הבמה בעיקר בצורה של תפאורה (רפליקה לפסל הרנסנס המפורסם של מיכאלאנג'לו), של קריקטורה (אלכסנדר סנדרוביץ' בביצוע משעשע) ושל פסל בשר ודם שמפציע פה ושם (הנרי דוד בתפקיד שלא מייצר שום נוכחות). מי שמוביל את הסיפור הוא כאמור ההיסטוריון, שאמנם עובר תהליך של התפכחות ביחס למיתוס, אבל ממקומו בשולי ההיסטוריה, הוא מאפשר להביט במיתוס המתנפץ רק מהצד, ולא להרגיש אותו נשבר לרסיסים בכבודו ובעצמו.