היה יוסי

בהופעה לציון עשרים שנה ל"אלבום המצעדים", יוסי בבליקי ממשיך להטביע עקבות בנפש

"מת לשמוע קול מפורסם... להיות מפורסם". כך, כבר לפני עשרים שנה, לכד יוסי בבליקי בשירו "המלך האחרון של עולם הבידור", משב שמאז כבר הפך לסופת תאוות-ידוענים. שנות ה-90, להקת "פונץ'", שבבליקי יסד עם שלום גד, הולמת ברדיו עם "ונדמה שישוב" המסתורי, "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ועוד להיטים. אבל אש הערגה שפורצת מבבליקי ומגד סודקת את הלהקה עד לפירוק (באופן זמני) ובוראת אלבומי סולו לשניהם ביוני 96'. עשרים שנה חלפו-כאילו-כלום מאז אלבום הבכורה של בבליקי ("אלבום המצעדים" בהפקתו המופתית של אמיר צורף), ובשבוע שעבר, בית ליבא, מתחם תרבות יהודית חדש בנווה צדק בתל אביב, בבליקי שר על הבמה את "המלך האחרון" עם שאר שירי האלבום.

ההרכב המינימליסטי (בבליקי בפסנתר ובגיטרה, אלי שאולי בגיטרה ואלעד בן הרוש הבסיסט) חולל אינטימיות. הקהל בא לפגוש את בבליקי ואת שיריו, אבל פגש גם את עצמו. אנשים נפתחו לצלילים, ובו-זמנית התכנסו אל עצמם. בתנועות ראש וידיים כמעט-מדיטטיביות אספו את המילמנגינות שניכסו לעצמם במשך השנים ועירו לתוכם שיקוי של אמת. "אתה לא מבין כשמדברים אליך בלי אהבה", שר בבליקי בשיר הנושא, והקהל הבין, כי דיברו אליו אהבה.

בבליקי שר בהתלהבות שקטה, והמילים שלו פצעו כשם שאיחו. השלמות של החוויה נוצרה מתוך חוסר שלמות. תקלות טכניות במיקרופון עיצבנו - ובצדק - את בבליקי, אך אתגרו אותו כזמר וכנגן, וחילצו ממנו קיטורים חינניים: "עשרים שנה זה ככה. מיקרופון של יוסי זה מיקרופון מת. עוד מהפינגווין"... הקהל צחק באהדה, והצחוק היה מעלית לשיאים כמו "יש ל*ך מקום" - ה-שיר של האלבום - עם המוטו "יש ל*ך עבר להרגיע וקסם לדרוש".

לא היה צריך לדרוש את הקסם. הוא פעם, מתודלק בגיטרה מעוררת ההשתאות של שאולי, בקלידים של בועז כהן (השדרן, הסופר וחבר בלהקת פונץ') שהתארח בשיר "ערב פורים", ובמתיקות החיוך של בבליקי כששר את "לב שבור".

לא היו הפתעות במופע. ההדרנים היו צפויים - ממיטב שירי פונץ' - אבל נחוצים ומבוצעים לעילא. "ונדמה שישוב" המשמש שיר-קוד לברית בין יוצר לקהל שממשיכה להתקיים; "השלום יגיע", האופטימי בפיכחון; ו"דנה ראתה עבמ": "אנחנו הולכים עכשיו לראות את השמיים נפתחים והירח בוער והאדמה מתנדנדת לאור הלילה החיוור". דבר מהדרמה הזו לא התיימר להתחולל בהופעה, אבל בתוך השקט המשיכו השירים להטביע עקבות בנפש וצעידתם עוד נמשכת גם בזמן כתיבת מילים אלה.