וואטסאפ לטובת העבודה המאורגנת

במהלך המאה ה-20 למדו העובדים לתבוע את זכויות היסוד שלהם, להילחם עליהן ולעגנן, אם במסגרת הסכמי עבודה והסכמי עבודה קיבוציים ואם באמצעות חקיקה. לקראת סוף המאה שעברה דומה היה שהגענו למצב האופטימלי. שעות העבודה והמנוחה, הזכות ליציאה לגמלאות, חופשת לידה, דמי הבראה, הזכות להתאגדות בארגוני עובדים ועוד זכויות רבות עוגנו בחקיקה ובהסכמים קיבוציים. הייתה זו התגשמות חלומו של כל לוחם לזכויות עובדים.

אלא שמאז ועד היום, במקום לצעוד קדימה, או לכל הפחות לשמר הישגים אלה, פעלנו במרץ למחוק אותם. הסכמים אישיים תפסו את מקומם של ההסכמים הקיבוציים, התפתינו לביטוחי מנהלים כחלופה לקרנות הפנסיה ובכך שחקנו את מעמדן, את הישגיהן ואת חוסנן הכלכלי, הרשינו את הקמתו של מוסד מיקור החוץ העוקף ומעלים את כל ההישגים הסוציאליים של מדינה זו.

למעשה, בני דור הקמת המדינה, שגדלו לתוך מדינה יוצאת דופן בהישגיה, כרתו את הענף עליו ישבו כשהתפתו לשחוק את מעמדם והישגיהם של ארגוני העובדים.

כעת, לאחר 20 שנים של בצורת לארגוני העובדים וליחסי העבודה הקיבוציים, עושה רושם שחלה התעוררות מבורכת בתחום שהיה נדמה ששנות הזוהר שלו מאחוריו. בשנים האחרונות אנו עדים לכמה מגמות, שמובילים דווקא עובדים בני הדור הצעיר - בני 30 ו-40, שמאסו בחיים של חוסר ביטחון כלכלי וסוציאלי.

בשונה מבעבר, כיום גם הם מבינים היטב את העוצמה שבהתארגנות ומחליפים תפיסה אינדיבידואליסטית שהייתה כה אופיינית להם, בהבנה כי השלם גדול הרבה יותר מסך חלקיו. שביחד הם יוכלו לשפר את תנאיהם ולבנות עתיד טוב יותר עבורם ועבור ילדיהם.

כך, בשנתיים-שלוש האחרונות גוברת התופעה של התארגנות עובדים במטרה לחתום על הסכמי עבודה קיבוציים, גם בענפים שבעבר לא התאפיינו בארגוני עובדים, דוגמת רשתות מזון, עובדי קבלן, חברות תקשורת, חברות היי-טק ועוד.

למעשה, אותם בני הדור הצעיר, מבלי להיות מודעים לכך, משיבים עטרה ליושנה ופועלים להחזיר לעובדים בישראל את הביטחון הכלכלי והסוציאלי שנשחק במרוצת השנים ואמור להיות חלק בלתי נפרד ממערכת יחסי העבודה בין עובדים למעסיקים.

להרתיע מעסיקים לא רק בחקיקה

אבל יש סיבה נוספת לעלייה במספר ההסכמים הקיבוציים שנחתמו לאחרונה, והיא נעוצה בהתפתחויות הטכנולוגיות. בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות מלאכת ההתארגנות הפכה לקלה ומהירה יותר. אם בעבר היה צורך לרכז את כל העובדים במקום פיזי, לדבר איתם פנים אל פנים ולשכנע, כל זאת לעיני המעסיק - כעת הם יכולים לעשות זאת ממש מתחת לאפם של המעסיקים, להעביר מידע במהירות וללא מגבלות ולגייס שליש מהעובדים בארגון, מבלי שהראשונים ידעו על כך בשלבי ההתארגנות ההתחלתיים ויפעלו לסכלה. הכלים הטכנולוגיים הללו סיפקו יתרון בלתי מבוטל לעובדים הרוצים להתארגן והגדילו באופן משמעותי את סיכויי ההצלחה של ההתארגנות.

למרות המגמה החיובית, אין משמעות הדבר כי נסללה הדרך לעובדים להתאגד בקלות וללא מכשולים. המציאות בשטח מוכיחה כי על אף הפסיקות החד משמעיות בנושא, מעסיקים עדיין מצרים את דרכם של עובדיהם בניסיונותיהם להתארגן בדרך של איומים, הפחדות, מעקבים, פיטורי עובדים אשר נוטלים חלק עיקרי בהתארגנות וכדומה, שלמרבה הצער מוכיחות את עצמן ומקשות מאוד על תהליך ההתארגנות.

אמנם בתי הדין לעבודה מתמודדים היטב עם מקרים שמגיעים לפתחם, ממצים את הדין עם מעסיקים שעוברים על החוק ומתערבים בניסיונות ההתארגנות של עובדיהם - אבל מעבר לצעדים משפטיים, רצוי לנקוט גם צעדים חברתיים, כגון פרסום באמצעי התקשורת השונים על מאבקים של עובדים המבקשים להתארגן, כמו גם את שמותיהם של המעסיקים שפועלים לטרפד את ההתארגנות, ולגנותם באופן פומבי.

פעולות אלה יהוו כלי הרתעתי למעסיקים שנוהגים כך או לאלה שיחשבו לנהוג כך בעתיד, וייתכן שיפנימו סוף כל סוף כי שימוש בדרכים פסולות למניעת התארגנות העובדים - לא די בכך שאינו חוקי, הוא גם אינו מוסרי וסופו לחזור אליהם כבומרנג.

■ הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, ראש משרד נעמי לנדאו ושות' ויו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה.