הנקראות ביותר

"סטארט-אפיסט וטניסאי זה אותו הדבר: אחד למיליון מצליח"

בגיל 36, ואחרי קריירה מהמרשימות שידע טניסאי ישראלי, אנדי רם מתרגל לגלגול החדש שלו כאיש עסקים. על הפרק, הסטארט-אפ Pulse Play בתחום המחשוב הלביש ■ ראיון ל-G

אנדי רם/ צילום:כפיר זיו
אנדי רם/ צילום:כפיר זיו

כמעט שנתיים חלפו מאז שאנדי רם פרש ממשחק, ובתחילת החודש הוא מצא את עצמו שוב בווימבלדון, מתחם הטניס המפורסם בעולם, וגם המקום שבו רשם כמה מרגעי השיא בקריירת הטניס שלו. שם הוא זכה לפני עשור בדיוק בטורניר הזוגות המעורבים יחד עם הטניסאית הרוסייה ורה זבונרבה; שם העפיל לחצי גמר טורניר הזוגות עם השותף הנצחי יוני ארליך; ושם, על הדשא הלונדוני, הוא וארליך רשמו את מה שרם מגדיר כאחד הרגעים המכוננים בחייו - הניצחון על הצמד השוויצרי רוג'ר פדרר וסטס ואוורינקה בשמינית גמר אולימפיאדת לונדון 2012. אלא שהפעם רם לא הגיע בשביל להריח מקרוב את הדשא הרטוב בבגדים הבוהקים בלבן, וגם לא בשביל להריע לאנדי אחר - מארי הסקוטי, שזכה בתואר היחידים לקול צהלות הממלכה הלא מאוד מאוחדת. לווימבלדון 2016 רם הגיע מחויט, "כדי לגייס כסף לסטארט-אפ", הוא מחייך מאוזן לאוזן. חיוך משובב, נרגש ומלא שמחת חיים, שהפך סימן ההיכר שלו כמעט כמו המותג "אנדיוני" (ועל כך, בהמשך).

הסטארט-אפ פולס פליי (Pulse Play), שרם הוא המנכ"ל שלו, וגם אחד מצמד מייסדיו יחד עם איש הפרסום והניו מדיה ינון לנדנברג, עוסק, איך לא, בטניס. מדובר בצמיד חכם, הרוכב על הייפ הטכנולוגיה הלבישה ששוטף את עולם האופנה, ואשר מיועד לנטר משחקי טניס בין שחקנים חובבים (לרבות מעקב אחר התוצאה), ולשמש מעין רשת חברתית לטניסאים, באמצעות אפליקציה הנלווית לצמיד, ואשר תדע להפגיש בין טניסאים חובבים ברמה דומה. "האינדיקציה להצלחה תהיה כמה יורידו את האפליקציה. אנחנו במאות, בהתחלה. אם תהיה רשת חברתית של כמה מיליונים שישחקו תחת פולס פליי, אז עשיתי את שלי".

loading

"אני מאוהב בדבר הזה, ואני יודע מה עברתי כדי לייצר אותו", רם מנופף בשעון שעל ידו (מחירו 129 דולר), ומרפרף אל קמפיין הרשת לגיוס ההמונים בשנה שעברה - כ-80 אלף דולר באמצעות אתר אינדיגוגו. "המוצר עובד ובשוק, וכל מי שהשתתף בגיוס ההמונים כבר קיבל את השעון. הפיתוח הטכנולוגי היה באוקראינה, הייצור בסין וכרגע אנחנו לפני תחילת ייצור המוני של שעונים. אנחנו שואפים להעביר את הפיתוח ואת הייצור לישראל, פנינו למדען הראשי ונראה איך זה יתפתח".

זהו, תפסת דיבור של מנכ"ל.

"אני הכי מתחבר למרקטינג ולפיתוח העסקי, אלה הדברים שאני מרגיש נוח בהם, שאני חי אותם. אני בקיא בכל הפרטים של הפיתוח הטכנולוגי. קובי רובינשטיין, הדיקן לשעבר של הפקולטה למתמטיקה בטכניון, בנה לנו את האלגוריתם של שיטת הדירוג, אבל אני יותר טוב בלשבור את הראש להביא את הכסף.

"אני כל הזמן מגייס כסף. המיזם זה בייבי, אבל גם מלחמת עולם. גיוס הכספים לא נגמר, וזה האתגר הכי גדול שלי כמנכ"ל. עכשיו אנחנו בין שלב הסיד לראונד A, במטרה לגייס עוד מיליון וחצי דולר שישמשו לייצור ההמוני. את האפליקציה שלנו ניתן להוריד באנדרואיד ווטש או באפל ווטש, אבל מי שמשחק עם השעון שלנו, מקבל חוויה אחרת לחלוטין. הסיבה היא שהוא ייעודי, מכל הבחינות, לספורט של מחבט כדור. ישנם בעולם כ-400 מיליון שחקנים חובבנים בתחום משחקי מחבט כדור והוצאנו שעונים משלנו, כי עדיין אין מספיק שעונים חכמים בשוק".

כמה אנשים עובדים בחברה כיום?

"בחברה עצמה זה רק אני ומנהל המוצר. חוץ מאיתנו, יש עוד שמונה אנשים בחברה של ינון (sFBI) שמספקים לנו את כל השירותים - דיזיין, קריאייטיב, מרקטינג, CTO, אופריישן. ינון הוא המנטור שלי. אני מעריך אותו ברמות אחרות. לא הכרנו קודם. כשפרשתי, הוא פנה אליי עם הרעיון הזה מעולם הסקווש. עד אז קיבלתי המון פניות שפחות עניינו אותי וזה תפס אותי, כי ידעתי שאוכל לתרום למוצר מהניסיון ומהידע שלי בתחום. ידעתי גם שמהניסיון ומהקשרים שצברתי, אוכל להשפיע ולקדם את המרקטינג ואת הפיתוח העסקי".

בספורט מסמנים יעדים מאוד ברורים להצלחה. אליפויות, דירוגים. מה כאן? היעד הוא אקזיט?

"מי שמסתכל רק על היעד, מפספס. אני מאוד נהנה מהדרך. כשזכיתי עם יוני באליפות אוסטרליה (הישג השיא של השניים) זה היה הדובדבן, נהניתי קודם מהדרך. דיברו אז על איזה ריב מתוקשר שלא היה, יוני ואני צחקנו על זה, התאמנו כל-כך קשה ואז זכינו. בכל התקופה של הקושי, ידענו גם ליהנות מזה. להסתכל על זה בחיוך. עכשיו בסטארט-אפ, אנחנו בשלב לא פשוט. אנחנו מגייסים כספים לצורך הייצור. אני בטירוף לגייס כספים".

ובכל זאת, איפה המיזם עוד חמש שנים מהיום?

"ווילסון קונים אותי. בוודאות. אני מאוד מאמין במוצר, ואם נשווה את זה לטניס - בטניס אם שחקן מגיע לגיל 27, ולא מביא ניצחונות, הוא צריך לפרוש. אותו דבר בסטארט-אפ. אם לא נצליח, נצטרך לדעת מתי לחתוך".

אין תוצאות, אין כסף

רם יודע דבר או שניים על מתי לחתוך. "אין דבר כזה ספורטאי שפורש בשיא, אלא רק כשהוא מתחיל לדעוך ולהביא פחות תארים - בין אם בגלל פציעה ובין כי זו פשוט דעיכה טבעית", הוא חוזר שנתיים לאחור, אל הלבטים שליוו אותו. "זו הנקודה שבה החלטתי שאני צריך לפרוש, הרגשתי שיש דעיכה ולא רציתי לפרוש כשאני בתחתית. אין פה נכון או לא נכון, אתה פורש מתי שמרגיש לך בפנים שזה נכון. אין לי שום בעיה עם שחקנים שמרגישים שהם רוצים לסחוט את הלימון הזה עד הסוף. אני מבין אותם, קריירה של ספורטאי זו פריבילגיה מטורפת שאין להרבה אנשים בעולם. אני אישית לא רציתי לסחוט אותה עד הסוף ואני לא חושב שזו טעות. רציתי לפרוש כשכיף לי וטוב לי וכשאני מרגיש שעוד יש לי מה לתת, וכשאני שלם. זה מפחיד מאוד, אני לא אגיד שזה קל. זה תהליך מורכב. אבל ההפתעה הגדולה היא שהחששות שלי התבדו. העניין הוא לפצח מה כן לעשות, בחיים לא חשבתי על סטארט-אפ".

רם אולי לא חשב על סטארט-אפ, אבל בראייה לאחור הוא כבר הוביל אחד כזה בהצלחה: קריירת הטניס שלו, עם שתי החלטות מכריעות, לרבות בפן העסקי. הראשונה, לוותר על קריירת היחידים ולהתמקד בטניס הזוגות הנחשב איכותי ויוקרתי הרבה פחות. והשנייה, החלטה עסקית, מיתוגית ושיווקית מזהירה: לייסד את המותג "אנדיוני" יחד עם ארליך, שמבוגר ממנו בשלוש שנים. הם אמנם הכירו מילדות, אבל הקליק ארע, איך לא, על הדשא של ווימבלדון, בטורניר של 2001. "שיחקנו יחד, עברנו שלב אחד, והבנו שאפשר לעשות משהו טוב יחד", משחזר רם. שנתיים מאוחר יותר הם פרצו לתודעה. ארליך היה בהרהורי פרישה, ורם שכנע אותו לבוא איתו למוקדמות ווימבלדון. "שנינו לא היינו אז במצב כלכלי מזהיר וחשבנו שזאת הזדמנות להרוויח קצת. הגענו עד חצי הגמר בזוגות, קיבלנו 50 אלף דולר, וזה פתח לנו את התיאבון. ניצחנו אחר כך בעוד שניים-שלושה טורנירים גדולים וראינו שההתאמה בינינו מצוינת, גם בטניס וגם בחיים, והתחלנו להתקדם".

בראייה לאחור, עוד כשהמצאת את עצמך ואת יוני כמותג זוגי, חשבת ביזנס.

"נכון, אבל אז לא הבנתי את זה. היום אני מבין את זה. אני תמיד אומר שההחלטה הראשונה הכי משמעותית בחיים שלי הייתה לעזוב את הבית בגיל 14 וההחלטה השנייה הכי משמעותית הייתה להתמקצע בזוגות. לא ידענו שנהפוך למותג אנדיוני, אבל ביום שקיבלנו את ההחלטה הזו שמנו את היחידים בצד וזו החלטה לא פשוטה: יחידים זה חלון הראווה של הטניס, זה הכסף, התהילה, הפרסום. מרגע שאתה מתחיל לשחק כילד, אתה שואף להיות שחקן יחידים. אבל אני ידעתי שיש לנו את היכולות בזוגות ואז נבנה המותג הזה, אנדיוני, מותג שתפס תאוצה לאט-לאט אחרי הרבה שנים של הרבה מאוד עבודה קשה.

"סטארט-אפיסט וטניסאי זה אותו הדבר: אחד למיליון מצליח להגיע להישגים. כך גם בסטארט-אפ, המונים מנסים ומעטים מצליחים. כשאתה לוקח ילד קטן, משקיע בו באימונים ובתחרויות, אלפי שקלים בחודש שאחר כך הופכים למאות אלפי שקלים ומאות אלפי דולרים, הילד הזה הוא סטארט-אפ לכל דבר, ובסכומים מטורפים. בסטארט-אפ מאוד קשה לשכנע לגייס כספים וככה גם בטניס. ואף אחד לא מביא לך כסף עד שאתה לא מביא תוצאות".

מה לקחת מעולם הטניס ליזמות?

"בטניס יש לך ניצחונות מטורפים, ויש לך ימים שאתה רוצה לפרוש. תחושות ההיי והדאון בחיים של ספורטאי הן קיצוניות בצורה מטורפת. כשלקחנו את אליפות אוסטרליה, צלצלתי בעצמי לאולמרט שהיה אז ראש הממשלה. הייתי שיכור מאושר. זכיתי בגראן סלאם, תחרות מספר אחת בעולם. מי חלם. אתה על פסגת העולם, אי אפשר לתאר את זה. אנשים נסעו שמונה שעות כדי לראות אותנו.

"מצד שני, אולימפיאדה 2008 בבייג'ין, המדינה בטירוף, אנשים בונים עליך על מדליה, אנחנו מגיעים מדורגים שניים בטורניר ומפסידים בסיבוב ראשון. וזה בול כמו בסטארט-אפ. מישהו סוגר איתך חוזה מטורף, משקיע בך מלא כסף, ויום אחרי אין לך כסף לשלם משכורות לעובדים ואתה בלחץ מטורף".

"לא היה לי פייסבוק"

רם, 36, שעלה ארצה בגיל חמש מאורוגוואי, סיים את הקריירה לא רק עם התארים, אלא גם עם הפרסים: 2.7 מיליון דולר בכספי זכיות. מאז, הוא מספר, "הכול חדש לי. במשך 15 שנים טסתי והייתי מחוץ לארץ במשך שמונה חודשים בשנה, ופתאום אני רק בארץ. אני מגלה את העולם ואת עצמי מחדש". הוא מתגורר בתל ברוך צפון בתל אביב, נשוי לשירי, שאותה הכיר בווינגייט כשהיה בן 15, ואב לשלושה - אלון (7), נויה (5) ואייל בן השנתיים. "תראי איזה יפים הם", הוא שולף תמונות בנייד, "זכו באבא פתאום. כשאלון, הבכור, היה קטן ובאתי לקחת אותו מהגן, הגננת שאלה אותי אם דיברתי קודם עם ההורים. או כשהייתי מגיע הביתה ושואל מי בא לאבא, הם היו רצים למחשב. זה מצחיק, אבל צובט. כשאלון נולד לא נכחתי בלידה, הייתי במשחק. בלידה של נויה הייתי ולמחרת טסתי לשבועיים לרולאן גארוס. שירי ואני סיכמנו שאת השלישי נביא רק אחרי שאפרוש".

ועכשיו, אחרי שהיית כבר בכל העולם האמיתי, אתה מגלה עולם חדש ו-וירטואלי - את הרשתות החברתיות.

"כן. לפני שהכרתי את ינון, לא היה לי פייסבוק ולא אינסטגרם, וזו כנראה הטעות הכי גדולה שלי בקריירה - שלא הייתי ברשתות החברתיות. הייתי יכול למנף את עצמי הרבה יותר גבוה. אם אחרי זכייה בווימבלדון היה מתועד שאני לוחץ יד למלכה ומנשק את הדוכסית, זה מיד היה משודר גם בטלוויזיה. בסוף, הרי כל מה שקורה ברשת החברתית גם מתבטא בכסף. אם היום מציעים לי כסף כדי לעלות תמונה באינסטגרם, ברור שאם הייתה לי רשת חברתית גדולה יותר, הסכומים היו גדולים יותר, ואולי גם ההזדמנויות היו אחרות. זה מצחיק, כי אני הכי תקשורתי בעולם - מצד אחד הייתי מאוד מוחצן, ומצד שני מאוד נעול. אבל בסדר, טועים".

אפרופו מוחצן. חזרת לא מזמן מהצילומים לעונה החדשה של ריאליטי הסלבריטאים "גולסטאר". איך היה?

"הציעו לי כבר את כל התוכניות, כולל את גולסטאר, פעמיים. הפעם הרגשתי שזה הזמן המתאים, החלטתי ללכת על זה והיה פסיכי. לא ראיתי אף פעם את התוכנית, אבל מה שעשינו שם עוד לא היה בטלוויזיה. ג'ובאני רוסו אמר לי 'הייתי כוכב גדול במכבי חיפה, אבל אחרי גולסטאר לא יכולתי לצאת מהבית'.

"הרגשתי שזה הזמן לעשות את זה. אני איש שאוסף חוויות בחיים. מה שחוויתי כטניסאי לא יחזור לעולם, גם גולסטאר היה חוויה אדירה. מבחינתי, כל יום כשאני קם בבוקר זו חוויה. אני בעיקר איש של אנשים, יש לי חברים מכל הסוגים, מכל התחומים ומכל העולם. אני אוהב את זה, חי את זה. בטלפון שלי שמורים 2,500 אנשי קשר. אני כל היום עם חברים. חולה על זה, חייב את זה. הוצאתי אלפי שקלים בחודש על טלפונים בשנים שלא הייתי כאן".

איך היה להחליף את הטניס בכדורגל?

"אני שחקן כדורגלן בנשמה וחולה על בית"ר ירושלים. אבא שלי שיחק כדורגל בבית"ר ירושלים עד גיל 20, ואז נפצע וסיים את הקריירה. לכן הוא לא הסכים שאני אשחק כדורגל ודחף אותי לטניס, כדי שרשת תפריד ביני לבין השחקן היריב. ככה הגעתי לטניס".

אתה לא מתגעגע למשחק?

"לא. מצאתי לעצמי את הרוטינה שלי. זה עניין של אופי. נולדתי מחדש. אני רואה ספורטאים אחרים, הם מבולבלים מאוד אחרי הפרישה. רגע אחד אתה כוכב, בכל מקום שאתה מסתובב בו, ופתאום זה נגמר ומגיע דור אחר, ואתה לאט-לאט נשכח ולא תמיד אתה מוצא תעסוקה".

מה גילית על עצמך מאז הפרישה?

"פחדתי ששמחת החיים תיעלם לי בגלל הפרישה, וזה לא קרה. האופי שלי לדעת ליהנות מכל הדברים הפשוטים, כאן ועכשיו. תמיד הייתי כזה. מצד אחד אני שמרן, רציני, מבוגר אחראי, ומצד שני מאוד שטותניק. עד ווימבלדון 2003, מאמני נבחרת ישראל אמרו לשחקנים להתרחק מאנדי, כי הוא ליצן. אחרי ווימבלדון אמרו 'תתקרבו אליו'. כשיש לך את ה'אני מאמין' שלך וזו הדרך שלך - שמור עליה. אל תיתן לאף אחד להזיז אותך ולשבור אותך. זה גם מה שאני מלמד פה במרכז לטניס בישראל".

פעילות בשביל הנשמה

המשחק האחרון של רם כמקצוען, בספטמבר 2014, אמור היה להתקיים בישראל, במדי נבחרת הדיוויס, שאותה הוביל הצמד אנדיוני להישגי שיא, שספק אם יחזרו בעתיד הקרוב - כולל הופעה בחצי גמר המפעל מול נבחרת ספרד ב-2009. הישג בלתי נתפס לטניס הישראלי, ואם לדמות אותו לכדורגל, חשבו על נבחרת ישראל בחצי גמר המונדיאל מול אותה ספרד, או מול ברזיל, גרמניה או ארגנטינה.

אבל משחק הפרישה נערך לבסוף בפלורידה, "כי הייתה פה מלחמה", הוא משחזר. "שיחקנו נגד ארגנטינה. אני כבר פחות בכושר, משחק אחרון, אחרי חמש שעות על המגרש, ואני כבר בקושי יכול ללכת. יוני משתלט על כל המגרש, אנחנו מנצחים את הנקודה האחרונה. אני נשכב על הרצפה, מסתכל על השמיים וכמו שאומרים שקורה לך לפני שאתה מת, שכל החיים עוברים לך מול העיניים - פתאום כל הזיכרונות מכל הקריירה שלי רצים מולי: ניצחונות, ניתוחים, פציעות, אבא שאיבדתי, ואני בוכה כמו ילד. לא הייתי מסוגל לנשום מרוב התרגשות.

"אחרי כל הבכי הזה אני יושב על הספסל, מתיישב לידי איאן פרומן (מייסד המרכז לטניס בישראל), ושוב אני מתחיל לבכות, ואני אומר לו 'איאן, אתה מבין שכל מה שהיה לי בחיים זה בזכותך, כי רדפת אחרי יהודים אמריקאים להקים מרכז טניס בישראל'".

את המרכז לטניס בישראל רם מגדיר כבית הראשון שלו. המרכז שוקד זה ארבעה עשורים, דרך פעילות ספורטיבית, על העצמת התפתחותם החברתית, הפסיכולוגית והפיזית של ילדי ישראל. הילדים הלומדים במרכז זוכים לסביבה בריאה ותומכת, מחונכים לערכי שיתוף פעולה, עצמאות, מצוינות והתמדה, ולכל אחד ואחת מהם מספקים כר פורה למיצוי יכולותיהם האישיות. מרבית המרכזים ממוקמים ליד שכונות מצוקה או בעיירות פיתוח, וכך כל ילד ברחבי הארץ יכול לקבל את היכולת לקשור בין הטניס לבין איכות חיים, התפתחות אישית ובריאות טובה יותר, ללא קשר לרקע סוציו-אקונומי, מגזר או מין.

"הפעילות שלי כאן היא בשביל הנשמה", רם אומר וההתרגשות בקולו ניכרת. "המרכז לטניס בישראל בירושלים היה הבית הראשון שלי מגיל חמש. מכיתה ב', אחרי בית הספר, הייתי לוקח אוטובוס לטניס עד שמונה בערב. חייתי שם. זו הייתה ההוויה שלי. בגיל 14 עברתי לווינגייט ומגיל 21 אני במרכז לטניס בישראל של רמת השרון. כבר 15 שנים. עד היום, כל החברים שלי הם מהמרכז לטניס בישראל. כולם גדלו פה.

"בתור ילד, לא היה מי שידבר איתי ויסביר לי שאפשר לחלום ואפשר גם לפגוש את העולם. אני הרבה יותר מעריך ספורטאים שמצליחים בזירה הבינלאומית כמו עומרי כספי ויוסי בניון, מאשר אלה שנשארו פה בביצה בשביל הנוחות. בימים שאני נמצא עם הילדים, במפגשים של חמש שעות בין שלוש לשמונה בערב, הם מגיעים ממרכזי הטניס מכל הארץ - מקריית שמונה, מאשקלון, מרמת השרון, מבאר שבע - ואני מדבר איתם הרבה. אני לא מלמד אותם טכניקה, את זה המאמן מלמד. אני מלווה אותם כמנטור. ילדים בני 14 ,12 ,10, פוגשים אותי, חלק מהמסגרת היא אימון, אבל העיקר הוא לבנות להם את הביטחון.

"ולגבי המרכז, המטרה שלי היא לתרום גם בהקשר השיווקי והספונסרי. לגייס כספים. לא באתי מבית עשיר, בלשון המעטה. וינגייט עלה הרבה מאוד כסף, שלא לדבר על כל הציוד. אבא שלי רדף אחרי כל העולם כדי לחפש ספונסרים. ויום אחד הגענו דרך חבר של חבר לפגישה עם איש עסקים ידוע, שפשוט רשם לנו צ'ק של 20 אלף שקלים, הוא בכלל לא הכיר אותנו והוא אפילו לא יזכור את זה היום, אבל הצ'ק הזה שילם לי שנה על וינגייט וזה גורם לי לעזור אותו הדבר היום. אלה הדברים שגרמו לי להצליח וזה לא מובן מאליו".

איך אתה רואה את דור ההמשך של הטניס הישראלי?

"כשעמוס מנסדורף פרש פה בבכי גדול וכולנו התרגשנו איתו, הדיבור היה שלא יהיה כמו עמוס ולא יהיו הישגים בגביע דיוויס וכו', ובאמת לא היה כלום עשר שנים, למעט שחקנים ברמה בינונית, עד שהגיע דור שעשה הישגים יותר טובים מהנבחרת של מנסדורף. היו נועם אוקון, הראל לוי, אמיר חדד, דודי סלע, יוני ארליך ואני. וזה עוד לפני שדיברנו על הנשים - שחר פאר, אנה סמשנובה. אז אולי גם עכשיו יהיה חור ועוד ארבע-חמש שנים יככבו הנערים של היום ישי עוליאל, אלכס גפוננקו - בן 14, אחד השחקנים הטובים בעולם לגילו, רון אלוק - בן 12 שאני גם מאמן אותו, בחור מדהים ומוכשר. תמיד יהיו את הניצוצות האלה, תמיד נמצא את הכוכבים שיצליחו למרות השיטה".

למה "למרות השיטה"?

"כי החינוך לספורט בישראל מביך לעומת מה שצריך להיות בפועל, כבר מבית הספר היסודי. מה שגורם לכך שאנחנו הופכים למדינה שמסתמכת על פוקסים של ספורטאים אינדיבידואלים, פעם בכמה שנים - אריק זאבי, גל פרידמן, שחר פאר. השיטה גם אומרת שיש לנו בעיית מאמנים בארץ, בכל ענפי הספורט, וטניס הוא כמובן אחד מהם. בגלל החוסר בתקציבים, והמלחמה עבור כל שקל בספורט, מאמנים בארץ כיום לא מרוויחים מספיק כסף כדי להתרכז ולהתמקד אך ורק בלגדל אלופים. אני נתקל במעט מאוד מאמנים שיש להם את החלום להוציא טניסאי מקצוען. זה ספורט של משוגעים, לא של כל אחד. וצריך למצוא את המשוגעים האלה, להשקיע בהם ולתת להם מה שהם צריכים כדי לעזוב הכול ולאמן ילדים. בזכות מאמן כמו רונן מורלי שהאמין ותמך, היה 'אנדיוני'. עד אז שמו עלינו איקס".

איפה אנחנו מוצאים אותך חמש שנים מהיום?

"אני מנסה ליהנות מההווה כמה שאפשר. כלכלית, אני כן חושב קדימה, אבל כשאני בתוך משהו, אני לא יכול לחשוב על משהו אחר. אם הייתי חושב בטניס על הדבר הבא, לא הייתי מצליח לעשות כזו קריירה טובה כשחקן. אני מניח שבעוד חמש שנים אמכור את פולס פליי לחברה עולמית, שתוכל לקחת את זה קדימה. אחרי שאעבור את הסטארט-אפ - עם אקזיט או בלי אקזיט - אני לא מאמין שאתחיל עוד בייבי כזה. זה כמו הטניס, פרשתי ועברתי לדבר הבא".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות