אחרי יותר מ-300 ספרים, גלילה רון-פדר-עמית מתפנה לדבר על ספרות, פוליטיקה, עסקים - ונוסטלגיה. ראיון

מדובר בעצם בספר שכתבה כשהייתה בת 15, מעין "יומן" של נערה שהוריה היו חברים באצ"ל. בקלסר נכללת גם התכתבות עם מנחם בגין, שאליו שלחה את כתב היד, ושהביע את דעתו המלומדת על העובדות ההיסטוריות ששולבו בו. לחלק שלה, שכולל גם צילומים מהצופים ותמונה מבית הספר הריאלי, נתנה רון-פדר-עמית את הכותרת: "בחיפה האדומה לא היה מקום לכחול לבן של הרוויזיוניסטים".

"גדלתי בבית הספר הריאלי, על הר הכרמל, בחממה אשכנזית מפא"יניקית - בין אם רציתי ובין אם לאו", היא משחזרת. "לגדול בחיפה של אז ולעבור לצד השני, אפילו לא מבחינה פוליטית אלא היסטורית, זה היה שוד ושבר. כשניהלנו בכיתה משפט-דמה על אלטלנה, הייתי היחידה שצידדה בלוחמי האצ"ל. רוב הילדים היו נגדי בלי אפילו לדעת למה, ואני זוכרת שהמורה אמרה לי שאני צריכה לחזור למוטב".

ההדרה של הימין כאבה לך?

"כאב לי היחס לבגין. עד היום אני זוכרת את זה, שקראו לו פשיסט, ובגין היה הכי לא פשיסט. אמרו שהוא יורק, איך הוא מדבר, אמרו שתהיה דיקטטורה כשהוא יהיה ראש ממשלה. הצבעתי כבר הרבה מאוד פעמים, בכל פעם למפלגה אחרת. הייתה תקופה שהייתי בד"ש".

והיום?

"אין לי שום קשר לליכוד אם זה מה שאת שואלת. אבל אני כן רוצה להגיד שאני חושבת שלאנשים יש נטייה לצבוע את העבר בוורוד ואת ההווה בשחור, אף על פי שגם בעבר היו מצבים מאוד לא סימפטיים. אני זוכרת שאימא, שהייתה מורה, אמרה שאם היא לא תצביע מפא"י יעיפו אותה מהעבודה. כשהייתי בקיבוץ, כל החברים הצביעו שמאל חוץ משניים שהצביעו גח"ל. הייתה אסיפה וקראו לחברים שהצביעו גח"ל לקום ולהזדהות. היום זה לא היה קורה. היום, הרבה בזכות התקשורת, המצב הרבה יותר טוב".

אז את יכולה להגיד שהמציאות הישראלית עכשיו מוצאת חן בעינייך?

"אני יכולה להגיד שיש דברים טובים".

ומה רע?

"יש שסע עמוק. גם פעם היה שסע עמוק, אבל היום מדברים עליו. כשהייתי צעירה לא היה דבר כזה להיות חברה של בן עדות המזרח. יש לנו חמישה ילדים, וכולם בזוגות מעורבים. אני אופטימית במה שקשור ליחסים בתוך מדינת ישראל, אבל כשתסתיים בעיה אחת, תתעורר אחרת. אנחנו מתייחסים לעבר ושוכחים שקודם כול יש לנו מדינה וזה לא דומה לכלום".

זה משהו שבא לידי ביטוי בספרים שלך?

"לא ממש. באופן כללי, אני חושבת שמי שכותב לילדים לא צריך להיות פוליטי. המוטו שלי הוא שסופרים יודעים היטב לשאול שאלות, אבל גרועים בלתת תשובות. כתיבה זה משהו שבא ממקום של תהיות. אז אם את שואלת אותי מה צריך לעשות מבחינה פוליטית - אני לא יודעת. אם הייתי יודעת, הייתי הולכת לפוליטיקה, וכבר הציעו לי כמה פעמים".

למה סירבת?

"אני בקושי יודעת לאיזה כיוון צריך לחנך את הילדים. יש אחריות רבה בכתיבה לילדים. כשאני כותבת ספר על התאבדות, למשל, האפשרות שמישהו יקרא את זה ויחליט לעשות מעשה מפחידה מאוד. נעזרתי בפסיכולוג שייעץ לי לכתוב אותו מהצד של החבר הטוב שנשאר בחיים. אז יש פה אחריות גדולה".

כתבת יותר מ-300 ספרים. למה כל-כך הרבה?

"כי אני לא יכולה להפסיק לכתוב. מזלי שיש לי קוראים. אם לא, הייתי כותבת לעצמי".

אין בכתיבה המרובה שום שיקול כלכלי?

"ברוך השם אני יכולה להרשות לעצמי לא לכתוב. אני חתומה במודן בבלעדיות. לא הרבה אחרי שחתמנו על ההסכם הם נקלעו לקשיים והייתה קבוצה גדולה שעזבה להוצאות אחרות, אבל אני נשארתי. כיוון שהם לא יכלו לפרנס אותי אז נסעתי לפגישות עם תלמידים. היה אכפת לי לא לכתוב בשביל הכסף, אז הקמתי את 'פשוש' וערכתי את 'ראש צעיר' וכתבתי תסריטים. היום, תסריטים מתגמלים פי כמה מספרים - וכתבתי הרבה. אני מאלה שכל הזמן חסכו".

הרבה אמנים לא שמים כסף בצד.

"אבא עליו השלום היה מנהל בנק. הוא אמר לי, אם יש לך כישרון כתיבה זה לא נותן לך זכויות יתר. אף פעם לא חשבתי שמישהו צריך לתמוך בי, שהמדינה חייבת לי משהו. אני לא חושבת שהמדינה צריכה לתמוך באמנים".

בלי תמיכה ממלכתית לא תהיה תרבות.

"אמנים אינם מורמים מעם. אמן טוב מרופא? אף פעם לא חשבתי שאני תורמת יותר ממישהו אחר. לחקלאים לא מגיע? למורים?".

אולי קל לך להגיד את זה כי מצבך טוב והספרים שלך נמכרים מצוין. גם מאחורי הסדרות שאת כותבת אין שיקול מסחרי?

"לא, פשוט קשה לי להיפרד מהגיבורים שלי. 'בחינת בגרות' היה ספר בודד והוא מאוד הצליח, והסדרה 'סבא מיקי' ממש לא. 'מנהרת הזמן' ו'משימה עולמית' כן. את מנהרת הזמן שעוסקת בסוגיות היסטוריות לא רצו להוציא במודן, ולמזלי יש לי הסכם שמאפשר לי לעשות מה שאני חושבת שנכון".

יש לך מנהל אישי?

"אני עושה הכול לבד. היחסים ביני לבין מודן מאוד חמים, אנחנו כמו משפחה ואני סומכת עליהם לגמרי. למשל, את המשא ומתן על הפיכת ג'ינג'י לסדרה בפעם השנייה הם ניהלו. הם מנהלים גם את כל מה שקשור לחו"ל. אומרים לי, איזה פראיירית את, נותנת 50% מהזכויות סתם, אבל אני מקבלת בתמורה דברים שאינם כסף ואני מחליטה מה ומתי אני כותבת".

התנגדת לחוק הספרים.

"ויכולתי להרוויח ממנו, כי ילד שרוצה לקרוא את הספר החדש בסדרה יקנה אותו בכל מחיר. אבל מדינה צריכה לדאוג לאזרחיה, במיוחד לילדים ולא לסופרים. אם ילד באופקים יכול לקנות ארבעה ספרים במאה, זו בעיה של המו"ל ושל הסופר אם הם מפסידים מזה".

על מה את עובדת עכשיו?

"אני אף פעם לא מספרת, אבל הולך לצאת משהו מאוד מרגש, מונוגרפיה שכותב עליי ד"ר שי רודין, שהוא מומחה למה שכתבתי יותר ממני. הוא שואל אותי על דברים ששכחתי בכלל".