מתישהו במהלך קריאת הכתבה הזו, או זמן מה לאחריה, זה יקרה גם לכם: גירודים קטנים בפדחת, אנפוף טורדני בנחיריים, זרמים קטנים ומציקים בידיים וברגליים - לא תצליחו להימנע. והדבר האכזרי ביותר יהיה הדילמה: האם זה פסיכולוגי, או שפשוט התחלתם להיות מודעים לאורחים הקטנים השורצים לכם בבית? בקיצור, השורות הבאות אינן מיועדות לקוראים רגישים, אבל אם כבר נחשפתם לתופעה, אולי תרצו לדעת עליה קצת יותר.
הנה השורה התחתונה: ישראל של השנים האחרונות סובלת מגלים באים והולכים של פשפשי מיטה. הם לא פולשים, כמו חדקונית הדקל, יתוש הנמר האסייתי ונמלת האש הקטנה, אלא היו פה תמיד והם מתפרצים מדי פעם. לאחרונה, כך אומרים לנו חוקר טפילים בכיר וכמה מדבירים, התופעה מתגברת.
"על-פי ממצאים של מחקר ארצי שנערך במעבדתי, התגלה כי בין השנים 2006 ל-2008 היו פי 150 דיווחים של פשפשי מיטה לעומת השנים 2005-2001", אומר פרופ' קוסטה מומצ'וגלו, אנטומולוג (חוקר חרקים) ביחידה לפרזיטולוגיה (מדעי הטפילים) בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. "בעיית פשפש המיטה, שכמעט לא התקיימה בארצות מפותחות אחרי מלחמת העולם השנייה, הופיעה מחדש בתחילת שנות ה-2000 בארצות הברית, אפילו במלונות פאר בניו-יורק. כמו כן, באותה תקופה, נרשמו ממצאים דומים מארצות מפותחות נוספות באירופה, קנדה ואוסטרליה. כיום, כל הממצאים מצביעים על כך שהבעיה הופכת להיות חמורה יותר בארץ ועל כן מדבירים נאלצים להתמודד עם פשפש המיטה לעיתים קרובות יותר".
פרופ' מומצ'וגלו מייחס את העלייה במקרים המדווחים בעולם בעיקר לעמידות פשפש המיטה לחומרי הדברה, לתיירות מוגברת בעולם ואף להגירה המונית: "באופן עקרוני ניתן להעביר את הטפיל בשלוש דרכים עיקריות. הדרך הנפוצה ביותר היא באמצעות מזוודות ובגדים של אנשים הלנים בבתי מלון והארחה או בבתי מגורים נגועים. אפשרות נוספת היא מריהוט נגוע שנרכש ביד שנייה (שוק שהולך ומתפתח) או מכלי מיטה נגועים שנאספים ברחוב. האפשרות השלישית היא מעבר של הטפיל מדירה נגועה לדירות סמוכות דרך צינורות מים וחשמל. למודעות יש חלק מאוד חשוב בגילוי ומיגור התופעה. סגירת המזוודות בעת שהיה מחוץ לבית, למשל, יכולה למזער את סיכויי ההדבקה".
יש מה לעשות נגד זה?
"מודעות זה הכי חשוב. זו חיה שמתפשטת בקלות ומתרבה במהירות. בארצות הברית ובאירופה נעשים מאמצים גדולים בהרבה מאוד כסף, ובכל זאת לא מצליחים לעצור את זה. אנחנו צריכים לנסות עד כמה שאפשר לצמצם את הנזק".
"אם פעם, 50% מתעשיית ההדברה בארצות הברית התמקדה בטרמיטים, היום פשפש המיטה כבר החליף אותם כמזיק העיקרי, גם בקרב אנשים מקומיים וגם בקרב תיירים", מוסיף רונן עמיחי, הבעלים של איתן עמיחי הדברה. "בארץ זה הולך וגדל: בהיקף העבודה המסחרי שלנו, פשפש המיטה גדל בארבע השנים האחרונות ביותר מפי 10, כמעט מיליון שקל בשנה מפעילות של פשפשי מיטה. התחלנו לראות את זה לפני כמה שנים בבתי מלון ובשנים האחרונות זה יותר ויותר פולש לבתים הפרטיים. יחד עם זאת, להערכתי לא מדובר באפידמיה שמחר בבוקר משתלטת לנו על האריג".
גלובליזציה, תיירות, התפרצות
קצת הגדרות: קודם כול, רובנו נוטים לבלבל בין פשפש לפרעוש. פרעושים הם טפילים מאוד נפוצים, בעיקר בבתים עם כלבים. הם פועלים בכל שעות היממה, והם מסוגלים לקפוץ לגבהים מרשימים. פשפשים לא קופצים, ובדרך כלל הם פעילים בלילה. הם חסרי כנפיים, דמויי ביצה ובטנם רחבה. מאפיינם המרכזי הוא ריחם הלא נעים. מי שמכיר את ריח הפשפשים יזהה אותו מיד (במדינות מסויימות אף משתמשים בכלבי הרחה לאיתור פשפשים). "היה לי מקרה קלאסי של ניצולת שואה, שהייתה מסוגלת להריח את הפשפשים כי זכרה את הריח כילדה במחנות", משחזר בועז קייזרמן, מדביר מזיקים ומומחה בייעוץ למניעת מזיקים.
במלחמת העולם השנייה החלו מדינות רבות להשתמש בחומר ההדברה הקטלני די-די-טי וטפילים רבים הוכחדו, בהם גם פשפש המיטה, שנותר בעיקר במדינות העולם השלישי. הדי-די-טי אמנם הצליח להעלים מחלות רבות מהמערב, אך במקביל גרם נזקים בריאותיים וסביבתיים משמעותיים, כשנכנס לשרשרת המזון ופגע באוכלוסיות של ציפורים ושל חיות בר, וככל הנראה גם לסרטן אצל בני אדם. על כן, ב-1972 הוא הוצא מחוץ לחוק בארצות הברית, ובעקבותיה גם במדינות אחרות בעולם. איתו יצאו משימוש גם חומרי הדברה רבי עוצמה אחרים, שהוחלפו בשיטות הדברה מתוחכמות וסלקטיביות יותר.
אלא שאם הדברת פשפשים נחשבה בזמנו לפשוטה יחסית - מספיק היה לרסס במיטה ובחדר השינה - הרי שבדומה ליצורים מזיקים אחרים, גם החרקים הטפילים החלו לפתח עמידות לחלק מחומרי ההדברה. כך החלו להיאסף בעשור האחרון דיווחים רבים על חזרתם של הפשפשים לצפון אמריקה ולאירופה, ומשם גם לארץ.
מומצ'וגלו מייחס את חזרתם אלינו להתגברות התיירות בעולם: "מיליונים נוסעים ממדינה למדינה עם המזוודות וחפצים, ומעבירים את המזיקים ממקום למקום", הוא אומר ומפרט: "באופן עקרוני ישנן שלוש דרכים עיקריות 'לאסוף' פשפש מיטה. הנפוצה ביותר היא בבית מלון - בין יתר המחבואים שלהם, הם גם יכולים להיכנס למזוודה של מישהו ולבגדים; אפשרות נוספת היא מרהיטי יד שנייה (עוד שוק שהולך ומתפתח בישראל של השנים האחרונות, יב"י). אפשרות שלישית - מהשכנים. פשפשי מיטה מסוגלים לעבור דרך צינורות מים וחשמל או בכל פתח שיכול להיות בין שתי דירות".
"זה חרק מאוד מיוחד", מוסיף עמיחי, "כי הוא עמיד לרוב חומרי ההדברה, והוא יושב במיטה ובמזרנים, שזו סביבה המגבילה שימוש של חומרים כימיים. לכן האלטרנטיבה היא שלילת חמצן: אתה לוקח מוצר כמו מזרן ובדים ובתוך החלל מחדירים 2CO, שהורג אותם. גם חום זו שיטה נפוצה, כי חרקים ימותו בטמפרטורה מעל 55 מעלות. המינוס של השיטה הזו הוא שהיא יקרה".
כמה יקרה?
"אם ניקח חדר ממוצע כיחידת מידה, אז טיפול בחום ובשואבי אבק יעלה כ-800 שקל לחדר בממוצע. אם מטפלים במקביל ב-2CO זה יכול להגיע גם ל-1,500. הקצה התחתון נע בין 200 ל-400 שקל בריסוס של חומרים מדבירים, ואז גם צריך לחזור על זה כמה פעמים, וממילא אי אפשר לרסס את זה על מזרן כי החומר לא מתפרק. התפקיד שלנו להגיע למקורות, שזה יכול להיות קשה לפעמים".
קייזרמן מוסיף שהבעיה היא בעיקר מודעות: "פנו אליי לאחרונה מאוניברסיטה גדולה במרכז הארץ, שחשדו שיש אצלם פשפשים, וכשהגעתי זיהיתי אותם במעונות. סטודנט שגר במעונות האלה העביר אותם לאחת המעבדות, וגם שם מצאו מוקד של פשפשים, ומתברר שסטודנטית שהייתה במעבדה הזו העבירה את הפשפשים אליה הביתה - שם מצאנו מוקד נוסף. תוך שבועיים היו לנו כבר שלושה מוקדים של פעילות. חבל שהמדינה לא מגדירה חובת דיווח בכל מעונות הסטודנטים באוניברסיטאות בארץ, כי הפשפשים לא נשארים על הגוף למעט בזמן העקיצה, אלא מתחבאים בחפץ ומוצאים שם מחסה. אם הסטודנטית הייתה מודעת לעניין, היא לא הייתה מגיעה למעבדה עם תיק ולא הייתה אוספת אותם אליה הביתה. בהחלט יכול להיות שיש עוד סטודנטים שלקחו איתם הביתה או שהפשפשים המשיכו להתפשט. אין באמת דרך לעצור את המעבר שלהם ממקום למקום".
י' (השם שמור במערכת), בן 32 מתל אביב, חווה את המקרה מקרוב: "זוגתי ואני עברנו לפני כשנתיים לבית פרטי בדרום העיר", הוא מספר. "אחרי שבוע היא התעוררה עם הרבה עקיצות על הגב. אחרי שחקרתי באינטרנט במשך שבוע והתייעצתי עם המון מדבירים הבנו שרוב הסיכויים שמדובר בפשפשי מיטה והתחלנו לחפש אותם. הבעיה היא שבמשך היום הם מתחבאים ואפשר לראות אותם רק בלילה. אז כל לילה נשארנו ערים לחפש עם פנסים מתחת למזרן ובכל מקום אפשרי. כמה ימים אחר כך מצאתי אחד על המזרן של המיטה והבנו סופית שזה זה".
מה עשיתם?
"עשינו ממש עבודת בילוש - במסגרות של חלונות, במשקופים, פירקנו שקעי חשמל. מצאנו 'בתי קברות' של פשפשים ונשלים, והבנו שזה לא מעכשיו. ריסוס לא עוזר נגדם. הוא יכול להרוג אותם, אבל הם מתחבאים וגם מפתחים עמידות. אז ביצענו שיטות של ניטור כדי לנסות לאתר מאיפה הם באים. עברנו עם פנסים וזכוכית מגדלת על כל פינה בבית, כיבסנו בהרתחה את כל הבגדים והסדינים וסגרנו אותם בניילונים. בקושי היה לנו מה ללבוש. אטמנו את המזרן בכמה שכבות של ניילון נצמד, וחוץ מזה עברנו עם סטימר, קיטור אדים, על כל הפנלים, הרצפה, המשקופים, החריצים ובכל מקום אפשרי. אפשר לקרוא לזה", הוא צוחק, "עבודת נמלים".
ואיך זה נגמר?
"היינו חייבים להישאר שם בלי בגדים ועם עקיצות ועם מזרן עטוף וככה חיינו ארבעה חודשים. בסופו של דבר, אחרי הטיהור של כל הטקסטילים, שמנו את כל החפצים שלנו בתוך אוהל מיוחד של 2CO. היו שני אוהלים כאלה בכל הבית. במשך עשרה ימים גרנו בתוך כלום וגם לא יכולנו לישון אצל אחרים כדי לא להביא איתנו פשפשים. זה היה סיוט". י' ובת זוגו עברו לדירה אחרת, ותבעו בבית משפט לתביעות קטנות את בעל הבית: "תבענו 33 אלף וקיבלנו 14", הוא מספר.
קייזרמן מזהיר מהדברות זולות. זה אולי יישמע אינטרסנטי, אבל יש בדבריו היגיון רב: "קודם כול צריך להבין שזו פעולה מורכבת, ולכן אם המדביר מציע אלטרנטיבה זולה, סביר להניח שמדובר באמצעים זולים. אולי אפשר יהיה לפתור איתם את הבעיה, אבל זה מאוד קשה וכרוך בהמון חומר הדברה ובהמון זמן. לכן, כשמדברים עם מדביר, כדאי לשאול אליו אמצעים יש לו ואיך הוא מתכוון לפתור את הבעיה, ולא מומלץ לנסות לפתור את זה באמצעים ביתיים, כמו שואב אבק ומרססים למיניהם. זה עלול ליצור גם נזק בריאותי וגם לא לפתור את הבעיה".
מי הן קבוצות הסיכון?
שאלת השאלות היא היכן הריכוזים הגדולים של הפשפשים. "במדינת ישראל", אומר קייזרמן, "יש מסה קריטית בארבעה מקומות: בתיירות, בבתי מלון, בבתי סוהר ובצבא. יש עוד אוכלוסייה אחת, וזה משהו שלא נעים להגיד, שמביאה איתה פשפשים, לא בגלל מאפיינים ביולוגיים, חלילה, אלא רק מפני שאורח החיים שלהם כולל נדידות רבות - ואלה כמובן העובדים הזרים. אם יש לך בבית עובד זר בסיעוד, אז גם אם הוא נקי והכי מסודר בעולם, הוא חי על מזוודות, ויש לו מחליפים והוא יוצא לנופש".
אוקיי, אז יש קבוצות סיכון. מה אפשר לעשות כדי למנוע את התופעה?
"כשמגלים שיש פשפשים, זה בדרך כלל אחרי שהבעיה כבר התפשטה. בית מלון באופן תיאורטי צריך לנטר את החדרים הנגועים כל הזמן, לפחות אחת לשבוע, וזה המון כסף, אז יש כאלה שלא עושים את זה. הממשלה צריכה לחייב את המלונות לבצע ניטורים ולדווח במקרה שנמצאו פשפשים".
ומה לגבי צבא העם?
"העובדה שזה צבא העם זו ה-בעיה", אומר קייזרמן, "הרי החיילים באים הביתה עם הפשפשים ואז יוצא שצה"ל נהפך למפיץ העיקרי של פשפשים במדינת ישראל. מעבר לזה, הצבא הוא גוף שמפקח על עצמו ואף אחד לא יכול להגדיר לו מה לעשות".
הלאה: בתי סוהר.
"גם בעיה קשה. קשה מאוד לפנות את האסירים ואי אפשר לבצע טיפול גורף. במקביל, יש תחלופה של אנשים וגם שם אין נהלים שמשקפים את הצרכים לפתרון בהתאם לנסיבות".
מה עם מודעות והסברה?
עמיחי: "ניסו לעשות סקרים כדי להבין את גודל הבעיה. להגיד לך שיש צעדים אפקטיביים? לא קיים. תשאלי כמה פקחים קיימים היום כדי לאכוף את חוק ההדברה החדש שיצאו איתו בקול תרועה לאחרונה, מתי עשו כנס על הפרקטיקה. המשרד להגנת הסביבה זה לא גורם שיכול לומר: אם יש לכם שאלות - לנו יש תשובות".
"אין הסמכה מוגדרת או רישיון נפרד", אומר קייזרמן. "מבחינת המדינה אין אמירה בנוגע לפשפש מיטה - לא בהכשרות ולא בציוד ייעודי. רוב המדבירים עושים את זה לבד ואין להם ציוד. מה כן יש להם? מכונת קיטור בלי תקן, ושואב אבק שגם לו אין תקן שהוגדר מראש, והם מרססים ומענים את הלקוח בטיפולים מייגעים. בסוף פותרים את הבעיה, אבל הלקוח עובר אינסוף תלאות".
איך המדינה מתמודדת?
במשרד להגנת הסביבה לא מתרגשים מהטענות: "זה משהו שבא בגלים ואין ספק שככל שנקדים לטפל העלויות יהיו הרבה יותר זולות. יש כאן סיפור משמעותי, לפחות כלכלית", אומר אלון זס"ק, סמנכ"ל בכיר למשאבי טבע במשרד. "אם את תופסת את זה בזמן, העלויות נמוכות - מאות שקלים לניטורים בחדר במלון. אם לא, זה כבר קופץ ל-20-10 אלף שקל שקל בבית מלון עם סגירת חדרים".
איך אתם מעלים את המודעות הציבורית?
"בשנים האחרונות אנחנו עושים כנסים לבתי מלון, להתאחדות המלונות וגם למדבירים עצמם. המלונות היום מבינים את זה יותר טוב מאיתנו. טריפאדווייזר ובוקינג.קום הם אלה שמעלים או מורידים היום מלון, וזה הפחד הכי גדול שלהם, אז הם נערכים לזה. עם זאת, צריך להמשיך ולטפל בזה כל הזמן. בהקשר של המודעות הציבורית - שאנשים יבדקו את המזרנים".
מה המדביר הממוצע יודע על פשפש מיטה? מה הרמה הממוצעת של ענף ההדברה בנושא פשפשי מיטה מבחינת ידע ויכולות?
"כל שוק ההדברה עובר שינוי בגלל חוק חדש שנכנס ביוני (החוק להסדרת העיסוק בהדברה תברואית, יב"י). נכון שאין הכשרה נפרדת לפשפשי מיטה, ואחת הבעיות המקצועיות היא לזהות את זה. אנשי המלונות סיפרו לנו לדוגמה שכל טיפת דם שאתה קולט על הסדין זה אומר שיש סיכוי לשאריות עקיצה של פשפש המיטה, ולכן נושא הזיהוי הוא הכי חשוב. בתי המלון צריכים להחזיק אנשי מקצוע שידריכו את עובדי המלון ואז בעצם לטפל בבעיה ברמה הפנימית ולמגר אותה".
לא מתבקש רישיון נפרד לטיפול מורכב כזה?
"אין לזה רישיון נפרד, אבל המדביר לא אמור לעשות משהו שלא הוכשר לו. זו עבירה על החוק ובדיוק בנושא הזה אנחנו עורכים השתלמויות. זו לא תורה משמיים שצריך ללמוד כדי לדעת לטפל בנושא, אבל כן צריך לדעת לזהות אותו. לכן השנה עשינו שתי השתלמויות בנושא פשפש המיטה ל-400-500 מדבירים בכל פעם וגם דאגנו להעלאת המודעות של אנשי המלונות".
חלה עליהם חובת הדיווח?
"אנחנו ממשלה שעובדת לפי נהלים. נכון שלא חלה עליהם חובת דיווח, אבל האינטרס הכלכלי שלהם הוא ברור. כל מידע על טיפת דם שנמצאה מגיעה עד למנהל/ת המלון וגם עד סמנכ"'ל/ית רשת מלונות שיודע/ת על כל מקרה ומקרה. אם אנחנו מקבלים מידע מאזרח אנחנו מדווחים למלון, אבל לרוב המלון כבר יודע על זה הרבה זמן לפנינו וטיפל בזה".
משיחות עם מדבירים, אפשר לומר שבתי מלון, בתי סוהר והצבא, הם שלושה מקורות התפשטות שלא חלה עליהם חובת דיווח, חובת ניטור וחובת טיפול או הסברה. אתם מודעים לזה?
"כן, אני מודע גם לעניין הזה. זה דווח לרוב בצבא ונעשו עבודות מרוכזות כדי למנוע את זה, וגם אז האינסנטיב הוא לייצר מצב שבו זה לא מתפשט הלאה. בבתי סוהר זה יחסית מוגבל כי אין שם כל כך הרבה ציוד, אבל מן הסתם צריך לעשות עבודות של מניעה. לא קיבלנו דיווחים מבתי סוהר. מהצבא היו בזמנו דיווחים, אבל בשנים האחרונות אין כאלה. מה שכן, נעשתה שם הרבה מאוד פעילות. לגבי בתי סוהר אין לי נתונים מעודכנים".
ומה לגבי העלאת המודעות של האזרחים? האם למשרד להגנת הסביבה יש אמירה רשמית בנושא חומרי ההדברה?
"לצערנו יש הרבה מאוד אירועים שבהם אנשים משתמשים בחומרים וטרינריים וחקלאיים אסורים לשימוש. פשפש המיטה גורם לאי נעימות, אבל פה אנחנו מדברים על חשיפה לנושאי הדברה, וזה יכול לגרום לנזקים פיזיים עד מוות. יש ארבעה סוגי תכשירים: תברואתיים (רייד או קיי-300 למשל), שהם בסמכותנו; בריאותיים (סנו-די או אלתוש, למשל), שהם בסמכות משרד הבריאות; וטרינריים וחקלאיים - שהם באחריות משרד החקלאות. אנחנו יצאנו עם קמפיינים לחומרי הדברה במטרה לעלות עם זה לפני החגים כשכולם מנקים, אבל מבחינת המודעות - המטרה היא לבצע פיקוח, וזה לא בסמכותנו אלא בסמכותו של משרד החקלאות".
אז הנה התורה כולה: אותו סיפור ידוע של ביזור סמכויות בין כמה גורמים ממשלתיים, שכל אחד מטיל את האחריות על האחר. המשמעות היא אחת: אתם, הקוראים, צריכים לדאוג למודעות סביבכם. להיות ערים למקרים שמגבירים את הסיכון (למשל, אם מישהו מהחברים או המשפחה חוזר מחו"ל או מחופשה בבית מלון או צימר), לפקוח עיניים, לשמור על היגיינה וניקיון - ואם כבר נעקצתם, לעשות בירורים מקיפים עם אנשי המקצוע. חבל לתת ליצור כל כך קטן לעשות נזק גדול.
כתבות
ני"ע
