רכבת לילה לסיביר: מסע נדיר ברכבת הטראנס-סיבירית

קו הרכבת הארוך בעולם חוצה שמונה אזורי זמן, אינספור נהרות, ביצות ואגמים, יערות, כפרים, ערים ומרחבים שלא נגמרים ■ היא גם מזמנת מפגשים אנושיים מרתקים ומעוררת זיכרונות משירים רוסיים של פעם

סתיו סיבירי / צילום:ספי בן יוסף

הצאר אלכסנדר השלישי היה לחוץ. העולם סביבו הלך והשתנה. הימים היו שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, העולם שמחוץ לרוסיה זינק אל עמדות מוצא חדשות במהירויות מטרידות.

רשת הרכבות של היוניון פאסיפיק חיברה את ארצות הברית מחוף לחוף במהירות מעוררת חלחלה. האנגלים ביססו במהירות את האימפריה בהודו ואף דגדגו את שטחי ההשפעה הרוסיים באפגניסטן, על גבול טיבט ובמערב סין. יפן החלה להתעניין בצורה פעילה מדי באוצרות הטבע של מנצ'וריה בגבולה של רוסיה והכול הלך לכיוון שהרוסים מיד תרגמו ל"העולם כולו נגדנו" (או: "ארצנו הקדושה מוקפת בעולם עוין").

היה ברור לצאר אלכסנדר השלישי וליורשו ניקולאי השני (הזכור בעיקר מהאירוע האחרון בחייו, המהפכה הבולשביקית) שללא קשר יבשתי אמין בין מוסקבה וסיביר אי אפשר יהיה להתקדם אל העולם המודרני הדוהר על מנועיו, ומותיר הרחק מאחור את המרכבה הרוסית הרתומה לסוסים.

האפשרות לקצר את המסע לרוחב האימפריה - בבוץ ובשלגים, בחורב ובמדבריות - משלושה חודשים למסע בן כשבוע בלבד, הייתה לחלום הרטוב.

הנה באה הרכבת

מרגע שהאימפריה התגייסה למבצע, נרשמו התחנות הבאות: יתד היסוד נתקעה ב-1891. בשנת 1906 נסעה הרכבת הראשונה ממוסקבה לוולאדיבוסטוק שבסיביר על המסילה השלמה, לאורך 9,288 ק"מ, שזה כמעט פעם וחצי המרחק מפתח תקווה לקוטב הצפוני. הוא חוצה שמונה אזורי זמן והוא קו הרכבת הארוך בעולם.

מאז נוספו קווים נוספים: הטרנס-מנצ'ורי, החופף את הנתיב הטרנס-סיבירי עד נקודה מסוימת ואז ממשיך דרך מנצ'וריה אל תוך סין, ומגיע עד בייג'ינג; הנתיב הטרנס-מונגולי, החופף גם הוא את הנתיב הטרנס-סיבירי עד אולן אודה שעל חופה המזרחי של ימת באיקל. משם ממשיך הנתיב דרומה עד בירת מונגוליה, אולן בטור, ומשם לבייג'ינג.

רק בשנת 1991 נסלל המסעף הטרנס סיבירי האחרון, מימת באיקל לאוקיאנוס השקט, במרחק ביטחון אסטרטגי מגבול סין. ככה זה עם אומה מוקפת, שכל העולם נגדה ואדמתה קדושה. צריך שתהיה חלופה אמיתית לעת צרה.

האתגרים ההנדסיים בשנות הסלילה היו קיצוניים. היה צריך להתמודד עם גישור על פני נהרות ענק ברוחב של חמישה-שישה קילומטרים, עם חציית ימת באיקל הקפואה בחורף ועם יתושי הקרב של סיביר בקיץ.

המסילה הזו הלכה והתפתחה לרשת נתיבי מתכת שאוזקת את כל המרחק הכמעט גלקטי הזה בסבך פסים, תחנות עיתוק, מסעפים, תחנות ומערכות קשר ומנהלה, בתי מלאכה, מתקני העברת חשמל, דיביזיות של שומרים ושל אנשי מנהלה ותחזוקה (שבהם לפחות 1,486 שופתי תה בקרונות).

בסך הכול נעות על פני הרשת המסועפת הזו 120 רכבות מדי יום. לעולם לא נוכל לקבל מידע מדויק כמה קרונות יש, מתי לוח הזמנים מתעדכן ומפסיק להיות חידה לכל מי שאינו "מקורב", כמה מהקרונות ראויים למסע אדם וכמה עדיין שומרים על שמם הרע מימי ההזנחה הקומוניסטית.

כך גם לא נדע לעולם כמה אסירים פוליטיים הובלו בקרונות הכלא, כמה חיילים פצועים איבדו את חייהם, בקרונות בתי החולים. לעולם לא נדע כמה מתים הושלכו מחלונות הרכבת אל השלגים של סיביר בחורפים הנוראים של הטיהורים של סטאלין, כמו שלא נדע לעולם את פשר חלומותיהם של נוסעיה, את סבלם הקשה או את שמחתם הקודרת, עם המסע מסיביר חזרה הביתה.

שאר הסטטיסטיקות כמעט שלא עניינו אותי כשעליתי עליה במסע הארוך הראשון, אחד מכמה, ושהתחילו בעצם במסעות מקוטעים על חלקיה השונים: בסין, במונגוליה, ברוסיה הענקית, בחורפיה המצמיתים, בלבלוב הקיץ הרך ובשלכת הסתיו המדהימה שלה.

הסטטיסטיקות לא היו יכולות בעצם לגעת בי, כי אני מתעניין בנופים, באנשים שחיים בהם, ובמבנים - דלים או מפוארים - שמהם מגיחים האנשים מעבר לסטטיסטיקות, או שנעלמים בהם עם תום מסעם. עניינו אותי הריחות והטעמים שהתחלפו, לא רק בחלונה של הרכבת, אלא בעיקר בתחנותיה. עניינו אותי התחנות, שכולן מנקזות את הערים, אלה שההיסטוריה של רוסיה גידלה ורוממה והניחו את המסילה להתפתל ביניהן.

כל הערים האלה, שחלק מהן היו בעברן מצודות משמר של קוזאקים, אתרי הסתננות אל מרחבים זרים ועוינים או תחנות החלפה של טובין בזנבות של חיות הרוגות, הן גם השער המחבר בין הפס המתכתי לבין הלבבות הפועמים של עמי הרכבת.

מראות, קולות, דמויות, טעמים

יצאתי מהמסעות עם הבזקים של הבנה. עם הבלחות של ידע - מראות, קולות, דמויות, טעמים וריגושים. יותר מכול החריפה ועוצבה בי תחושת הגודל והאינסוף. שהרי ארץ שבחלונות קרונותיה רצים לאחור אלפי קילומטרים של יער - היא ענקית. ארץ שאת מסגרות חלונות קרונותיה רוצעים מאות נהרות ואלפי נחלים - היא ענקית. ארץ שרכבתה דוהרת כשעתיים, במלוא המהירות, לאורך מנסרות עצים כרותים - היא ענקית. וכך, ממסע למסע הצטברו המראות, הצטברה התובנה שאין גדולה מרוסיה, גם לא סין.

לקראת מלחמת העולם השנייה, שינתה ברית המועצות את רוחב מסילות הברזל שלה, כדי למזער ככל האפשר את השימוש ברכבות פלישה נאציות. המלחמה תמה, הרוסים הביסו את הנאצים, אבל רוחב המסילות לא שונה מעולם.

בתחנת הגבול בין מונגוליה לסיביר, באישון לילה, עמדה הרכבת הטרנס-סיבירית בסככת סדנה ענקית, ובמשך כשלוש שעות הונפו קרונותיה אל על. ערכות הגלגלים הוחלפו לכאלה שרוחבם מתאים למסילה בסיביר. כל קרון בתורו התרומם, ירד והונח מחדש על המסילה וחובר לטור הקרונות.

לי נגרעו מהחיים שלוש שעות שינה, והרהרתי בלבי שבגלל דברים כאלה, ברור לי למה החנוונים במכולות משתמשים עדיין בחשבוניות עם חרוזי עץ אף שבחנות לידם מוכרים מחשבונים.

כל סיביר היא חלק של מונגוליה. לא זו בהכרח של צ'נגיז (ג'ינג'ס) חאן. אבל כן זו שהיא חלק ממורשתם ההיסטורית של נוודי הערבות. גרים בה רוסים, גרמנים, קוריאנים, טורקים, אפגנים, יהודים, סינים - ובכל זאת סיביר היא מונגוליה בגלל מרחבים, יערות, ביצות, כפרי עץ ובוץ, סוסים, פרות רעות מראה ואנשים גדולים, חסונים ומלוכסני עיניים, שעולים ויורדים בתחנות.

הגברים גדולים ונועלים מגפיים. הנשים - רחבות כגבריהן ומכוסות במטפחות שסיגלו להן מאז ימי הבבושקות אשר נכרכו בעקבי הקוזאקים לפני כ-400 שנה, והפכו לסיביריות. הנשים גם נושאות משאות גדולים - שקים, סלים, תיבות קרטון מלופפות בחוט ניילון משומש, שמיכות שעוטפות אוכל למסע הרכבת, או תינוקות.

כשהגברים והנשים גדלי הגוף מתמקמים בתאים, נערכים מיד בקבוקי הוודקה, שהוא משקה מונגולי שהרוסים אימצו, ונפרס מיד גם המזון. שמותיהם - שמות רוסיים, אך שפתם - בוריאטית. עם פקידות הקרון הם מדברים רוסית. מעבר לקיר התא אני שומע אותם צועקים על הילדים בבוריאטית. כשמבעד לחלונות נגלים משטחי המים הכחולים של ימת באיקל, הם מצטלבים וממלמלים ברכה בבוריאטית לרוחות האגם המונגוליות.

כשיורד גשם, התחנות נטושות. כלומר, כל הממתינים לרכבת נחבאים מתחת לגגונים דולפים, או בתוך חדרי התחנה (אם יש בה כאלה). בימים בהירים, הרציפים הם יריד רוחש של עיסוקים.

מוכרים שם דגים מיובשים על חוט, נקניקיות נוטפות שומן קשורות למקל ובדים זולים שהגיעו מסין וכיעורם רב מתועלתם. סדקית של קמיעות, פותחני בקבוקים, קוצצי ציפורניים, בובות בד, כובעים לפי העונה ופירושקי משומנים שמכתימים את ניירות העטיפה ומוחקים את האותיות המודפסות עליהם. תרמוסים מגושמים מפח ומזכוכית הם עדיין מצרך חיוני, וכך גם מעילים סינתטיים מוברחים מהיכן שהוא.

ברכבת אסור לעשן, ובימים נאים, המכורים שועטים במהירות מן הקרונות אל הרציפים, יונקים את צחנת עשנם ומצטיידים בעוד סיגריות לקראת הירידה הבאה בעוד כמה שעות, ובכל זאת, מה שהכי מסריח על הרציף הם הדגים המיובשים.

סבלים ברכבת הטרנס-סיבירית לא נמצאים על הרציפים. אם הם נמצאים, סימן ששוע כלשהו הזמין אותם מראש. הם לובשים מדים של איגוד מקצועי, דוחפים מריצות מגושמות, ואחרי שעניין המחיר סודר בצעקות ובוויכוחים, הם נוטלים את הציוד, אבל לא מרפים ממנו עד שלא ישולם להם תשר, בגובה השכר שסוכם לפני דקה.

קתדרלה ובית כנסת

ולאדימיר ביקש שאקרא לו ולאדי. כמו הרוסים המשכילים הוא שולט גם באנגלית. ולאדי נולד באומסק, חי כל חייו באומסק וחוזר ומדגיש את היותה הבירה המסורתית של סיביר.

גם את זה ידעתי עוד קודם, מסיפורו של ז'ול ורן - מיכאיל סטרוגוב. הרומן מתאר את מסעו של מיכאל סטרוגוב בשליחות הצאר אלכסנדר השני לאחיו, הדוכס הגדול, הנמצא בעיר א*ירקו*ט*ס*ק, 5,500 ק"מ מהבירה מוסקבה.

ולאדי שמח, כמו מרבית תושביה של ברית המועצות, כאשר אחרי נפילת השלטון הסובייטי הותר להקים בעיר את הקתדרלה העתיקה שהרסו הבולשביקים. הוא מורה בגאווה על כיפות הזהב המדהימות שלה, דמויות הבצל - כמקובל בכנסייה הפרבוסלאבית - ונהנה הנאה עמוקה ממראה עירו המשתקף בצלילות בכיפות.

ולאדי הוא מורה דרך שמכיר את כל בתי הקפה של אומסק, ובעיקר את אלה שאני הכי אוהב. הוא מראה את אנדרטות הזיכרון לחללי המלחמה בגרמנים ומוליך אותי גם אל מונומנט כבד לזכר נרצחי המשטר הקודם. זללנו אוכל רוסי "אומסקאי" מסורתי, שטעם לי כמו כל האוכל הרוסי השמן והתפל, שעיטוריו הסקסיים ביותר הם תפוחי אדמה מבושלים וכרוב נטול אופי.

עיניו בורקות וטון דיבורו הופך לדרמטי כשהוא מדבר על דוסטויבסקי, שהיה אסיר באומסק, וכשהוא מספר על מחנות הטטארים שננטשו בערבה המאיימת מעבר לנהר אירטיש. קולו רועד מהתרגשות מול פסלה של האישה מאומסק שאיבדה את שבעת בניה במלחמה נגד הגרמנים, הגרסה הסיבירית לסיפור חנה ושבעת בניה.

הוא גורר אותי לבית הכנסת היהודי המשוקם, שפעילי חב"ד מקנים לו בהצלחה מרשימה חזות של שוק מביך של כיפות שאווירתו רועשת, תגרנית ונטולת סממן כלשהו של קדושה. זה לא מפריע לוולאדי להעלות על נס את תרומתם של האינטלקטואלים והמדענים היהודים, לא רק לאומסק.

בין אסיה לאירופה

הרכבת חוצה את הרי אוראל. זה לא קורה בשעה, כי הרי אוראל לא רק ארוכים, הם גם רחבים. זהו רכס הרים שנמשך לאורך כ-2,500 ק"מ מהערבות שבגבולה הצפוני של קזחסטן ועד לחופי האוקיאנוס הארקטי, והוא מחלק את רוסיה למזרח ולמערב. על המפה העולמית הם מסומנים כטור הררי צר וארוך, שמפריד בין אסיה לאירופה. זה נכון, אבל לא רואים את זה כשנמצאים שם.

כדי לדעת היכן מתחילות היבשות והיכן הן מסתיימות, הקימו הרוסים מונומנט ענק שמתרומם ממנו עמוד. מצדו האחד כתוב ברוסית "אירופה" ומהשני - "אסיה". היער הוא אותו יער, בכביש השומם אין מחסום, ההרים נמוכים ומשתרעים מכל עבר, פה ושם בולטת כרבולת סלעים אפורים מעל קו היער, ובגלל הגשמים הבוץ שולט בכל המרחב. מחליקים וגם מתלכלכים, אבל טיול ביער של הרי אוראל מאסיה לאירופה הוא טיול עם אווירה של מכשפות וגמדים, פטריות וערפל.

בצד האסייתי של הרכס בנויה יקתרינבורג - עיר יפהפייה עם אנשים צעירים ומסבירי פנים. העיר ואנשיה מנסים להיות אירופיים עם בתי קפה, מועדונים, חנויות טיפוח, ארכיטקטורה אורבנית, חנויות ספרים - כולל "מחתרתיות", במרתפי בתים שפתחיהן מוסווים במזרנים. הספרים שם כוללים ספרות ושירה, משפט ופילוסופיה, אמנות וארכיטקטורה. אותם ספרים נמכרים גם בחנויות הלא מחתרתיות. ההבדל הוא באורך השיער של המוכרים ובכמות הסמרטוטים שבהם עטוף המוכר. יקתרינבורג היא גם המרכז ההיסטורי של תעשיות הברזל והמכונות, מימי הצאר ועד לקריסת ברית המועצות. מורשתה היא של תעשיית ברזל ופלדה.

פקיד של המפלגה הקומוניסטית, יעקב סברדלוב, זכה שיקתרינבורג נקראה על שמו עד 1991. אז, מי שהיה מושל המחוז ואחר כך נשיא רוסיה - ילצין, החזיר את השם המקורי וסברדלוב הפכה לזיכרון.

אז, בימי סברדלוב, נבנו בה רבעים עצומים לטובת מפעלי פלדה, טנקים, רכבות, חשמל, העשרת אורניום, אסבסט, יהלומים וכל הרעלים, המותרים והאסורים, שבעולם. סמוך לרבעים האלה הוקמו שכונות של אנשי קג"ב, שישגיחו על אושרם ועל שמחתם של פועלי התעשייה.

לידן עוד שכונות, שתפקידן היה לספק את הממד הקולינרי והחינוכי של כל הקודמים. שיטוט ברבעים ובשכונות האלה יכול להיות מצע לא רע להסרטת סצנות פתיחה של סרטים עתידניים, המספרים על נטישת כדור הארץ בגלל חורבן.

המעבר מבתי הקפה ומחנויות הספרים אל רבעי התעשייה המפלצתיים מעורר הרהורים בלתי ברורים שתמציתם היא: Hic Transit Gloria Mundi. כך חולפת תהילת עולם.

לא רחוק מיקתרינבורג נמצא מכרה הברזל הראשון בהרי אוראל, שהפעיל התעשיין והזייפן וסילי טטישצ'ב, מי שהקים את יקתרינבורג ב-1723, בצו של פטר הגדול. זה מינה אותו להקים מפעל ולכרות ברזל בהרי אוראל. את העיר קרא על שם אשתו של פטר, יקתרינה הראשונה. טטישצ'ב בנה מגדל חרושת ליציקות ולעיבוד ואיכשהו, המגדל הזה, בן כמעט 300 שנה, נוטה על צידו כמגדל פיזה. מגדל פיזה הרבה יותר מעודן ויפה, אבל המגדל של טטישצ'ב הרבה יותר קר.

בעיר נמצאת כנסייה ענקית, "כנסיית הדם". היא נבנתה על המקום שבו נכלאו בני רומנוב, משפחתו של הצאר האחרון, על-ידי הבולשביקים ב-1918. אחרי הכלא המאולתר הזה הם נלקחו אל יער באוראל, למקום שנקרא גאנינה, לא רחוק מיקתרינבורג, ושם נורו למוות כולם והוטלו לבור.

מאז הרצח חיפש העולם הרוסי את המקום האמיתי שבו התרחש החיסול. נמצאו במקום עצמות, וכדי לא להסתבך ולהיקלע למחלוקות, הן לא עברו מעולם בקרה ומחקר מדעי כדי לאשר או לסתור את הסיפור. בגאנינה הוקם מתחם כנסייתי אדיר, שהפך למקום עלייה לרגל למיליוני מאמינים מדי שנה. משפחת רומנוב הוכרזה קדושה וצלמיה נטועים כמעט בכל כנסייה רוסית שמכבדת את עצמה.

במקום תעשיית רכבות וטנקים, יקתרינבורג מוכרת את סיפור חיסול משפחת רומנוב עם מקומות עמידה במיסות האינסופיות שנערכות ב"כנסיית הדם" ובמכלול העצום של גאנינה, ביער. זה אולי לא רווחי כמו התעשיות הישנות, אבל זה עוד מפעל צעיר וכל העתיד לפניו.

האינטלקטואלים מהאקדמיה של יקתרינבורג, הצעירים שמשחקים באמנות, בסלונים ספרותיים מחתרתיים למחצה, מוזיקאים של רחוב והיפסטרים מטעם עצמם, לא נוטלים חלק בתעשיית הזיכרון הרומנובי הזה, אבל אל הכנסיות הקשורות לחיסול משפחת הצאר מגיעים כל השאר, והם הרוב, כולל אנשי כוחות הביטחון והממסד החילוני. יחד איתם, הרוב הוא עוד יותר גדול וגם יותר קובע.

קצה האסלאם בארץ הטטארים

מרחוק נראית קאזאן כמו איור קיטשי של אחד מסיפורי אלף לילה ולילה. מקרוב, קאזאן נראית בדיוק כמו האיור הזה, בתוספת הוולגה הענקית. שני השמות, וולגה וקאזאן, מהדהדים בנשמתי בגלל סיפורי משפחה ובגלל שירי הערש שאבי היה שר לי. גם בלי אלה, קאזאן על ברך הוולגה הייתה מצליחה להרעיד בלבי מיתר של רומנטיקה, וכנראה שלא רק אצלי. הוולגה היא אמנם "רק" נהר, וכבר ראינו ברוסיה ובסיביר נהרות ענק, אבל רק הוולגה היא וולגה. את השיר על מלחי הוולגה ("היי דא אוחנם" וגו') אי אפשר לשיר על נהרות אחרים. רק על הוולגה.

הוולגה בקאזאן רחבה ומתאימה לכל הדמיונות. לא רחוק מקאזאן, בבולגאר - בעבר בירת האימפריה הטטארית - הוולגה לא רק רחבה וגדולה, היא גם משתרעת למרחקים שאינם ניתנים כלל לשיעור. כך רואים אותה מראש גבעה, שפעם ניצב עליה ארמונו הלבן של החאן הגדול ומסגד, גם הוא לבן ומבהיק כשלג למרחוק. בקאזאן שטות על הוולגה אוניות עמוסות במאות תיירים מרחבי רוסיה. בבולגאר שטות עליה רק רפסודות וסירות של דייגים, היא מנוקדת באיים עמוסי קנים וסבכי נחל, ונראית פשוט עוצרת נשימה.

היום קאזאן היא הבירה של הרפובליקה הטטארית בפדרציה הרוסית, כלומר של טטארסטאן. כמו בולגאר פעם, שהייתה הבירה והיום היא אתר ארכיאולוגי ומוזיאון קטן (ומשעמם). העיר בנויה לא רק על שפת הוולגה - במישור, אלא גם על כמה אגמי שוליים של הנהר, על תעלות הניקוז העתיקות שלו ובעיקר על מדרון גבעת הקרמלין.

הקרמלין של קאזאן הוא המצודה המוקפת חומה לבנה וצריחים צחים. את המצודה, בצורתה העכשווית, בנה הצאר הגדול - איוואן האיום - לפני כמעט 500 שנה. בינתיים התווספו למצודה הענקית הזו גם כנסיות, מנזר, צריחים נוטים, אקדמיות לקצינים ולפרשים ושאר מוסדות שכל בירה, ואפילו של מדינה לא עצמאית, זקוקה להם.

התגלגלה ההיסטוריה כפי שהתגלגלה, ואיוואן האיום לא הצליח לעשות מקאזאן עיר רוסית טהורה. הטטארים הם הרוב בה. אליהם מתווספים צ'ובאשים ועוד כ-35 עממים ושבטים טורקיים ומונגוליים, שחיים בכל רחבי הרפובליקה הטטארית באגן הוולגה. כיוון שהמקום טטארי וכיוון שהטטארים מוסלמים, ברור אפוא כיצד בלב השטח הרוסי - של הצאר הרוסי איוואן האיום, כובש סיביר והמונגולים - מתנוסס המסגד הגדול ביותר בכל רוסיה האירופית. כחול-לבן מבריק, בנוי מחרסינה, מעוצב כמקדש לטעם רע או כחרטום חזיר מעל עדי זהב מפואר.

תהיה דעתי על הדיסוננס הארכיטקטוני אשר תהיה, המתחם כולו, על מסגדו, זכה להיות אתר מורשת עולמית בחסות אונסק"ו. כך גם תופסת קאזאן את הנישה יוצאת הדופן של גבולו הצפוני ביותר של האסלאם בעולם. וכאן, בקצה האסלאם, נמרחים על המדרונות רבעים טטאריים נמוכים וצבעוניים, שכונות שצריחי כנסיות רוסיות מתפרצים מהן ושכונות של עץ שהופכות לאזורי בוטיקים.

במדרחובים הנפלאים עם פסלי ברונזה מאגדות ילדים, מוכרים נעלי עקב מסנט פטרסבורג, ספוגות בריח שווארמה טורקית ותמרוקים של יפהפיות מוסקבה עם מוזיקה טורקו-מונגולית. ליד מזרקת ברונזה מצועצעת רוקדים צעירים דרום אמריקאים, אינדיאנים ממש, עם בנות רוסיות, ומולם בנות טטאריות מלקקות גלידה. אני תמה מה אומרים זה לזה עכשיו צ'נגיס חאן ואיוואן האיום על מעשי צאצאיהם, אם הם משקיפים במקרה ממקומם הנצחי.

מעין אפילוג

מכאן למוסקבה - לילה ארוך. שברתי את הראש מה בסוף המסע הזה יש עוד לומר על הקטע שבין קאזאן למוסקבה. זה כבר סיפור אחר. כובד היסטורי, עליבות אנושית המפוזרת בכפרי עץ מטים לנפול, עיירות רוסיות כעורות בשל הזמן הקומוניסטי שהשחית את תוארן; מעין עצירת נשימה ועצימת עיניים למשך לילה ארוך ברכבת, כדי להתעורר בלבה של מוסקבה, בתחנת קאזאן, בצלו של אחד מתשעה מקדשי הרוע הארכיטקטוני, שסטאלין עיצב במוסקבה (כיום מלון הילטון).

מוסקבה כל-כך גדולה ונפלאה, יהלום בלב השטיח המהוה של רוסיה האירופית, שהיא מצריכה נשימה עמוקה-עמוקה ו-Restart של כל הסיפור. אפשר להתחיל שוב, מהתחלה ובכיוון הפוך. גם כך המסע הטרנס-סיבירי יודע את מהלכו.