שנה טובה לפוליטיקאים ולתקשורת; אופטימיות במחירי הדירות

לפי נתוני גזית גלוב, מחירי הדירות בת"א ירדו ב-4% בין הרבעון הראשון לשני - מדוע התקשורת של מדינת ת"א לא מבליטה את הנתון? ■ וגם: המחובריזם של דורון צברי

דורון צברי (צילום: דור מלכה)
דורון צברי (צילום: דור מלכה)

 

שנה טובה לפוליטיקאים / איור : גיל ג'בלי
 שנה טובה לפוליטיקאים / איור : גיל ג'בלי

1. שנה טובה לפוליטיקאים

לא הכול שחור משחור בישראל, למרות שהיא רחוקה, כמו כל מדינה, מלהיות מושלמת ולמרות שיש בה הרבה מה לתקן, כי תמיד יש הרבה מה לתקן. ולא הכול שחור משחור בישראל, למרות שיש כמה עיתונאים שעוסקים בהשחרתה ובהצגתה כמדינת רשע בדבקות ראוייה לציון, לא מתוך שליחות עיתונאית אלא מתוך שליחות פוליטית ושירות פוליטי (ראו בהמשך את הדברים על ה"תשקורת"), ועוטפים הכול באריזה חברתית ובדאגה מזויפת לבריאותה של החברה הישראלית.

פערי האי-שוויון, ההון השחור, השכר הנמוך, תרבות העבודה ועוד הם חלק מהעניינים שזקוקים לתיקון, אבל יש בעיה אחת שמאפילה על כולן והיא בעיה ארוכת טווח: האיום הדמוגרפי. צירפנו לטור הזה שני גרפים הלקוחים מתוך עיבודי פורום קהלת לכלכלה לנתוני הלמ"ס: מצד שמאל, אוכלוסיית ישראל לפי קבוצת גיל ומגזר נכון ל-2014 ומצד ימין הצפי הדמוגרפי ל-2059. עיניכם הרואות: משקל האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית צפוי להתכווץ באופן דרמטי בעשורים הקרובים, במיוחד בקבוצת גיל העבודה, מכ-43% לכ-28% בלבד. בעוד כארבעה עשורים החלוקה צפויה להיות כך (כמובן, זו תחזית בלבד): האוכלוסייה היהודית-חילונית כ-50%, האוכלוסייה היהודית-חרדית כ-27% והערבים כ-23%. שימו לב לחלוקה כיום: האוכלוסייה היהודית-חילונית כ-68%, היהודית -חרדית כ-12% והערבים כ-20%.

מעבר להשלכות הפוליטיות, וכל אחד יכול כמובן להחזיק בדעה כזאת או אחרת, לנתונים הללו יש השפעה כלכלית דרמטית. על פי פורום קהלת (שבראשו עומד ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר), אילו רמת התעסוקה והשכר בקרב החרדים והערבים היו דומות לאלו של שאר האוכלוסייה, ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה גבוהה ב-15% לעומת המצב כיום; לעומת זאת, אי-התכנסות לרמת תעסוקה ושכר כזאת, תביא בעוד ארבעה עשורים לקיטון בהכנסות בשיעור דומה, על רקע השינויים הדמוגרפיים הצפויים.

עכשיו לכלכלה: נטל המיסוי הישיר נופל היום בעיקר על שכירים בעשירונים 9 ו-10. אלו שמרוויחים יותר מ-16 אלף שקל ברוטו בחודש ואלו שמרוויחים יותר מ-32 אלף שקל ברוטו בחודש. כזכור, שני העשירונים הללו משלמים כ-80% מסך תשלומי המסים הישירים (מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות). כשמפצלים את מס הכנסה ממס בריאות וביטוח לאומי, שאר העשירונים, 1-7, כמעט שאינם נושאים בתשלומי מס הכנסה בגלל רמות שכר נמוכות. כולם, כמובן, וצריך להדגיש זאת, משלמים מסים עקיפים, שהם גבוהים יחסית בישראל, בכל פעם שהם קונים מזון (מע"מ), דלק (בלו), סיגריות (מס טבק) וכלי רכב חדשים (מסי קנייה). שני העשירונים העליונים, אלו שמשלמים את מרב המסים הישירים, מורכבים בעיקר מהאוכלוסייה היהודית-חילונית.

נעבור הלאה: הקריאה של רוב הכלכלנים הבכירים בישראל לשילוב חרדים וערבים בשוק העבודה היא טריוויאלית לאור השינויים הדמוגרפיים, אבל צריך לשים את האמת על השולחן: לביטוי "השתלבות בשוק העבודה" צריך להוסיף את המילה: "רשמי", כי יש פערים, לפעמים אדירים, בין הנתונים הרשמיים המעובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לנתונים במציאות.

ברור ששיעורי התעסוקה במגזר הערבי והחרדי גבוהים מהשיעורים הרשמיים, אבל "שיעורי התעסוקה" ב"כסף שחור", במיוחד במגזר הערבי, הוא גבוה יחסית במדינה שגם כך הכסף השחור בה הפך למגפה ולבעייה ענקית בכל הרמות. הרי זה סוד גלוי במיוחד שגביית המסים במגזר הערבי נמוכה, הן של השלטון המרכזי והן של השלטון המקומי (ארנונה). גם היקף עבריינות הבנייה הוא די גבוה, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו (הן קשורות גם למדיניות ממשלתית ביחס למגזר הזה). בכל מקרה, אנחנו בטוחים שאם האוצר יספק את פילוח גביית המסים הישירים לפי מגזרים, הדבר יצביע על הברור מאליו: שיעור הגבייה במגזרים הערבי והחרדי נמוך באופן משמעותי מהממוצע, והסיבה לכך, בין היתר, היא שהכסף השחור חוגג שם, בעסקים ובהעסקה של עובדים.

למרות הכול, אפשר למצוא גם סיבות לאופטימיות: אל תטעו, מתרחש תהליך בריא מאוד והדרגתי בחברה החרדית, של חינוך לעבודה, של חינוך ללימודים גבוהים, של תעסוקה באופן רשמי, של שילוב - ורואים אותו בנתונים הסטטיסטיים. ייתכן שהתהליך איטי לטעמם של כמה אנשים, אבל אי-אפשר להאיץ אותו מתוך עמדה אדנותית ומתנשאת או בדרך של כפייה: הוא חייב להיעשות מעמדה של הקשבה, של פתיחות ושל כבוד לאורח החיים של האחר. אדנותיות והתנשאות והדבקת שמות גנאי לא יובילו אותנו לשום מקום.

2. שנה טובה ל"תשקורת"

תקשורת אמורה לבקר, להציק ולחשוף שחיתויות שלטוניות. כל הזמן וכל שלטון. אבל היא צריכה גם לבוא עם הביקורת הזאת בידיים נקיות. כשהביקורת הופכת למסע של השחרת ישראל, הפיכתה לאם כל רע ואם כל ריקבון ואם כל שחיתות (ויש שחיתות, ללא ספק), אפשר לזהות שמאחורי הביקורת הזאת עומד לא הלהט לתקן אלא להט פוליטי של אנשי תקשורת הכופים את התפיסות הפוליטיות שלהם על הכיסוי התקשורתי.

הטור שכתבנו בשבוע שעבר על משפחת נויבך הציף אותנו בתגובות, גם מתוך התקשורת עצמה, והמחיש לנו עד כמה המועדון הסגור הזה של התקשורת "האליטסטית" הוא טהרני, צדקני, צבוע ומתחסד - ורוב הציבור מאס בו. הוא מאס בו משום שמדובר במיעוט מאוד קולני, שהתרגל לשיטות המפא"יניקיות (אגב, השחיתות היום היא כאין וכאפס לעומת השחיתות אז) של מועדונים סגורים החושבים שהם שמש העמים, מורמים מעם וכל כתביהם או שידוריהם הם אלוהים חיים.

לתקשורת אין ולא יכול להיות מונופול על ידע, על חוכמה ועל תובנות. בשורה התחתונה תפקיד התקשורת הוא לתווך מציאות לציבור. יש לה ערוצי הפצה, גדולים או קטנים, כמו ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט ועיתונים, ואם היא מעוותת את המציאות, והיא אכן עושה כך במקרים לא מעטים, היא מתווך רע מאוד של מציאות.

משעשע לראות את המועדון המאוד סגור הזה מציג את עצמו כשוחר דמוקרטיה, כשוחר האינטרס הציבורי וכשופט מטעם עצמו. כל מי שלא מיישר קם עם דעתם המלומדת של חבריו הופך אוטומטית למושחת, לאינטרסנט ולדובר של כוחות הרשע שבאו לכלותנו ולחסל את הדמוקרטיה שלנו (בינתיים היא חיה ובועטת יפה מאוד).

המיעוט הקולני הזה, שמחזיק בכמה מכלי ההפצה, לא נותן לשום עובדה או נתון לבלבל אותו. גם מדהים לראות כיצד כל אותם יפי נפש שמשווקים את עצמם כמי שהדמוקרטיה, חופש הביטוי וחופש הדעות הוא נר לרגליהם, לא מסוגל לקבל או לכבד שום דעה אחרת לבד מדעתם, וגרוע מכול: עושים דה-לגיטימציה ומטילים דופי ביושרה ובמקצועיות של מי שלא מיישר קו עם שידורי התעמולה שלהם.

מתווה הגז הוא דוגמה מצוינת לכך, וראו את הטור של עמירם ברקת, פרשן "גלובס", המתאר את המציאות בכמה משפטים, בעקבות החתימה השבוע על הסכם הגז עם הירדן. השורה התחתונה היא שמתנגדי המתווה הובסו, היחימוביצ'ים, הנויבכים והרולניקים הובסו, ואין פלא שהם לא נתנו משקל רב כל כך להסכם.

המחיר בהסכם, כותב ברקת, גבוה יותר מזה שמשלמת חברת החשמל והוא הפריך כמה טענות של המתנגדים שקיבלו במה מאוד מרכזית בתוכניתה של קרן נויבך. עכשיו מתברר עד כמה הופצו בדיות, ספינים וחצאי אמיתות, וגרוע מזה - כל זה נעשה לא משום שהמתווה הוא רע או טוב, ואפשר לקיים בהחלט דיון על כך; המתווה הוצג כמושחת ויוזמיו כאנשים שיש לזרוק לכלא אך ורק משיקולים פוליטיים.

למרות התבוסה, מועדון המקורבים והמחוברים בתקשורת הישראלית עדיין חי ובועט. רוצים דוגמה לכך? בבקשה: פירוק רשות השידור והקמתה מחדש (התאגיד) היא מעשה איוולת המבטא אשלייה שאם סוגרים ארגון ופותחים אותו מחדש, הכול יהיה נפלא. הוא מעשה איוולת משום שמוביליו שכחו שמאחורי פתיחה וסגירה של מוסד יש אנשים, אנשים שהתהליך הזה אמלל אותם.

את הרעיון הוביל רם לנדס, שעמד בראש "ועדת לנדס". בעקבותיה חוקק החוק לפירוק רשות השידור והקמת התאגיד. לנדס הוא בעל השליטה בחברת "קודה", חברת הפקות שאמורה לספק שירותי הפקה לתאגיד השידור החדש. מיכל דגון, לשעבר המפיקה הראשית של חברת קודה, מונתה לתפקיד של מפיקה ראשית בתאגיד.

רם לנדס ודורון צברי, במאי ומפיק, יצרו יחדיו את הסדרה "מחוברים". צברי נלחם-תיעב את רשות השידור ופעל ללא לאות להפלתה - זה מתועד בסרטו "המדריך למהפכה". צברי, לפי הערכות, בדרכו לתפקיד ראש מחלקת הדוקו בתאגיד. צברי הוא איש שמאל, אפילו די רדיקלי, וזו כמובן זכותו. הוא קורא "לכבוש את השלטון", "להפוך את השולחן" ו"לשנות את השיטה הכלכלית".

שוב, אלה דעותיו הפרטיות והמאוד לגיטימיות, אבל הבעיה היא שהוא מאוד רוצה "לכבוש את השלטון" באמצעות היצירות שלו, וזה הופך אותן לפוליטיות ולא נקיות משיקולים זרים. אחת מהן הייתה "מגש הכסף", עם שפע על חצאי אמיתות. צברי ראה בעיני רוחו את המחאה החברתית 2, שבה מאות אלפים מסתערים על הרחובות ואולי "כובשים את השלטון". זה לא קרה, איש לא יצא, אף שצברי נהנה מתקשורת אוהדת מאוד (קרן נויבך, כמובן) ולא נשאל על ידיה שאלה אחת קשה: "רגע, אבל אתה בעצם איש פוליטי מאוד מובהק שרוצה לכבוש את השלטון ולהפוך את השולחן, מה זה בדיוק עושה ל'יצירה' שלך?"

שנה "טובה"למחירי הדיור ולמשה כחלון

בעצם, אנחנו מאחלים שזו תהיה שנה רעה למחירי הדיור, כי זו תהיה בשורה טובה אדירה לזוגות הצעירים וגם לאלו שמחזיקים דירות ומשלים את עצמם שהעלייה במחירי הדירות תימשך לנצח.

כחלון צודק: הוא נאבק בסיפור של מחירי הדירות מול כוחות גדולים של קבלנים ושאר אינטרסנטים שמאוד, אבל מאוד, לא מעוניינים שטירוף המחירים בשוק הדיור ייבלם. תוכנית מחיר למשתכן שהוא יזם עומדת במרכז הביקורת וכל כישלון של מכרז כזה או אחר מובלט באופן חריג, אף שהתוכנית בסך הכול עובדת יפה והוציאה לדרך עשרות אלפי יחידות דיור במחירים נמוכים באופן משמעותי מהשוק. ההצלחה של התוכנית במרכז הארץ תלויה בפוטנציאל הקרקעות שיש למדינה, כולל היכולת להתגבר על חסמים כמו התנגדות של ראשי עיריות בטענות מטופשות ("סלאמס").

ויש מקום לאופטימיות, אף שזו משום מה לא מתבטאת בתקשורת. ראשית, מדד מחירי הדיור האחרון של הלמ"ס הצביע על ירידה, אבל משום מה דווקא הובלט המדד הלא-אמין של השמאי הממשלתי. יתרה מכך, אתמול פורסם המדד של מכון גזית גלוב לנדל"ן והצביע על בלימה של עליית המחירים. המדד מתבסס על מדד הרכישות החוזרות, בדומה למדד קייס שילר בארה"ב. הוא בודק דירות שנסחרו פעמיים באותה תקופה ומאפשר לעקוב אחרי אותה דירה כאשר היא מופיעה מחדש בשוק. זה נחשב מדד אמין יחסית, אם כי גם בו יש בעיות: הוא אינו בוחן את השינוי במחירי דירות חדשות והוא מתעלם משינויים אפשריים בדירה לאורך זמן, כמו שיפוצים, שדרוגים וכדומה. כמובן, כל מדד תלוי גם במספר העסקאות שלו - ככל שהמספר נמוך יותר, המדד פחות אמין.

עם גרגר המלח הזה אנחנו מגיעים לתוצאות המדד שפורסמו אתמול ב"גלובס": מחירי הדירות בת"א ירדו בכ-4% (!) בתל אביב בין הרבעון הראשון לשני ובכ-5% בירושלים. האם זה אמיתי? א. זה בהחלט מחזק את ההערכות במשרדים הכלכליים שיש שינוי מגמה בשוק הדיור, או לפחות בלימת מחירים; ב. ייתכן שהירידה בתל אביב היא בגלל דירות היוקרה, כיוון שהכבדת המיסוי על משקיעים הופכות את הדירות הללו לעתירות מס במיוחד; ג. עם כל הספקות, נותרת השאלה: מדוע התקשורת של מדינת תל אביב לא מבליטה את הנתון הזה?

eli@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988