עמדה: עוד לא מאוחר לערוך שימוע ציבורי לתאגיד השידור

הוויכוח המתחדש סביב הקמת תאגיד השידור ואופן גיוס העובדים מחזקים את החששות מיכולתו של הגוף החדש לשדר שידור ציבורי אמין ומקצועי ■ דעה / נפתלי בן סימון

תאגיד השידור כאן לוגו
תאגיד השידור כאן לוגו

20 שנה עבדתי בחטיבת החדשות ברשות השידור. לא עבר שבוע ללא עוד ידיעה על כך שעובדי הרשות, ואני ביניהם, הפכנו ל"בובות על חוטים" של הממשלה בכלל או של ראש הממשלה בפרט. למעט חריג אחד, שעוד אגיע אליו, אלה היו כמובן השמצות.

הפרשן הכלכלי עודד שחר תקף מדי ערב את הרפורמות של שר האוצר דאז בנימין נתניהו, ולא זכור לי, למרות כעסים באוצר, שמישהו הצליח לשנות את הסיקור הנשכני. איילה חסון שידרה תחקיר ועוד תחקיר שלא נעמו לאנשי השלטון בכלל ולראש הממשלה בפרט. היא לא זכתה ללחצים, אלא בעיקר לשבחים. עבדכם הנאמן שידר את התחקיר על רקדנית הבטן והשגריר המצרי, ולמרות לחצים מדיניים כבדים עמדנו מאחורי אותו תחקיר נפיץ ואף שידרנו אותו במלואו.

 

דווקא על הרקע הזה צריך לומר שהוויכוח המתחדש סביב הקמת תאגיד השידור החדש ואופן גיוס העובדים מחזקים את החששות הכבדים שלי מיכולתו של הגוף החדש לשדר שידור ציבורי אמין ומקצועי.

הדיון עצמו חשוב. אין שום צורך להשתיק אותו בגלל טענות מופרכות על סתימת פיות. הדיון הזה צריך להתקיים גם בכנסת. יש צורך בשימוע ציבורי לגוף שאמור לקום במקום רשות השידור. אנחנו הציבור משלמים, ולכן אנו גם זכאים לדעת במי מדובר ובמה מדובר.

נתניהו יכול ללמוד מהמפא"יניקים

ייאמר מיד, אני לא נבהל מדרישתו של ראש הממשלה שמבקש לבחון מחדש את כל התהליך. אני לא יכול לשכוח ולא לסלוח על הרפש שהוטל במשך שנים בעובדי רשות השידור. ההשמצות של פעם חוזרות לשיח הציבורי. התיאור כאילו עובדי הרשות הפכו את השידור הציבורי לפראבדה היה מקומם ובעיקר שקרי. רשימת ההישגים של ערוץ 1 על כלל שלוחותיו היא פרק מפואר בתולדות העיתונות בישראל. הדברים שאני כותב מיוחסים לטלוויזיה, אך באותה נשימה גם לעובדי קול ישראל.

אכן היו קלקולים ברשות השידור, ולא מעט. ריבוי ועדים, יד קלה על השאלטר, חוזי עבודה מופרכים, ציוד ששוכב במחסנים ועוד ועוד, אבל גולת הכותרת של הקמת כל התאגיד הזה הייתה שצריך לשים סוף למינויים הפוליטיים. לשים סוף להתערבות הממשלה במינוי המנכ"ל. על זה, ורק על זה, מבקשים לשלוח 1,000 עובדים הביתה ולרמוס בדרך את כל ההיסטוריה של המקום הזה.

תראו לי רשות שידור ציבורית שאין בה מעורבות ממשלתית במינוי מנכ"ל? תראו לי, חבורת צבועים מתחסדת, רשות שידור שהממשלה לא ניצלה את אחיזתה בשביל אייטם מפרגן כזה או אחר? תבדקו ב-BBC באנגליה, בפרנס 2 בצרפת, ב-ARD הגרמנית ועוד ועוד תחנות.

כן, לממשלה ולעומד בראשה היו משאלות או בקשות כאלה ואחרות לסיקור שהיה בדרך-כלל בשולי החדשות, בעיקר נושאים שהראו פן אחר באישיותו של המנהיג: חובב כדורגל, מטלפן לספורטאים, נפגש עם שחקני קולנוע הוליוודיים וכו' וכו'. אז מה? על זה להפיל מוסד שלם? על זה לצאת במסע הכפשה ולסגור את הגוף שייצג יותר מכל את הפסיפס הרבגוני של החברה בישראל?

אם כבר מייחסים לשלטון נתניהו מעורבות יתר בשידורים, אני מבקש לספר כאן ממקור ראשון מתי באמת רשות השידור הייתה פראבדה הלכה למעשה ובגדה בכל עקרונותיה העיתונאיים. זה קרה ב-1994, ממש לפני חתימת הסכמי אוסלו. בתפקידים המרכזיים: ראש הממשלה יצחק רבין המנוח, שר האוצר בייגה שוחט, שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. התקבלה הוראה מלמעלה לשלוח לוושינגטון לדיונים האחרונים שלפני החתימה צוותים וכתבים ככל האפשר לשידורים ישירים וכתבות מסביב לשעון. הלוויין, שהיה מצרך נדיר ויקר, עבד שעות נוספות, ועם ישראל קיבל עוד ועוד דיווחים על הרגע ההיסטורי של הדיונים האחרונים בקמפ דיוויד שלפני החתימה על הסכם אוסלו. הצ'ק שנתן שר האוצר לרשות השידור היה צ'ק פתוח. תשדרו כמה שאתה רוצים. יש כסף ככל הנדרש. זה היה המסר.

אני לא רוצה להיכנס לוויכוח הפוליטי, אני לא מעוניין להכפיש, אבל בעוד שם בוושינגטון היו אלה "בני האור" שמביאים תקווה לישראל, כדי "לאזן" את התמונה שידרנו פה ושם חבורה של "בני חושך" בדמות איזו שריפת צמיגים או הפגנה של הימין הקיצוני. המתנחלים והמתנגדים להסכמי אוסלו שביקשו להעלות טיעונים כבדים מדוע מדובר באסון כמעט שלא הצליחו להגיע לדקה של שידור. אז למען הצדק ההיסטורי, זה היה הרגע שבו רשות השידור הפכה לפראבדה הלכה למעשה. יש לנתניהו עוד הרבה מה ללמוד מהמפא"יאניקים, האמינו לי.

העתק של ערוץ 2, ערוץ 10 וגלי צה"ל 

עכשיו קם לו התאגיד החדש. הוויכוח לגבי ההוצאות הכספיות או העלויות האמיתיות ראוי ונכון. אבל אני מבקש לצרף כאן זווית נוספת לדיון. אני מבקש שהכנסת תערוך לתאגיד שימוע ציבורי כדי להבין אם הוא עומד בכל המטרות והרוח הציבורית שהתחייב לה. כמה עובדים מן הדרום נקלטו בתאגיד? כמה עובדים מן הצפון? וכמה ערבים? עד כמה העובדים שנקלטו, בדרג של עיתונאים, מפיקים ועורכים, אכן מייצגים את הקשת הדמוגרפית ואת קשת הדעות בציבור הישראלי?

אלה שאלות שמקבלי ההחלטות בתאגיד חייבים לענות עליהן, כי הן לב העניין הציבורי בתאגיד החדש. הוא לא צריך לפעול בשירותו של אף מגזר פוליטי. הוא צריך להיות שידור ציבורי. הוא לא צריך להיות של הברנז'ה התל-אביבית, אלא לשקף פסיפס של דעות, גוונים, צבעים ועדות.

לצערי הרב, אני שומע יותר ויותר שמדובר באותה ברנז'ה שקיבלה צעצוע חדש ויקר במתנה מהמדינה, וככל הנראה מדובר בהעתק מושלם של ערוץ 2, 10 וגלי צה"ל. שלא לדבר על גיוסי הטאלנטים שבאים, ברובם הגדול, עם אג'נדה מאוד ברורה של אנטי-ביבי. המידור שם אבסולוטי, ואיש אינו שמע על שקיפות הדיווח או חוק חובת המכרזים. חותמים על הסכמים בלי להניד עפעף, ואיש אינו פוצה פה - העיקר להראות שההגה בידיים בטוחות ושאפשר לעלות לאוויר.

לא מאוחר למנוע את הטעות, גם אם היא נולדה מתוך כוונות טובות לשידור ציבורי טוב יותר במדינת ישראל. כדי שזה יקרה, יש צורך בשקיפות מלאה. היא עדיין לא קיימת. אם אין לראשי התאגיד עניין בשקיפות, אם אין להם עניין בגיוון, אז הכישלון מובטח מראש. אפשר עדיין למנוע אותו. הכדור בידי הכנסת. היא לא צריכה להיבהל מביקורת. היא יכולה, ובעצם חייבת, למלא את חובתה הציבורית.

naftali@bsc-bensimon.co.il

■ נפתלי בן סימון היה כתב, עורך ומגיש בחטיבת החדשות של ערוץ 1 וכיום מתמודד ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988