הצעה הלוקה בפטרנליסטיות יתר

בימים אלה אמורה הכנסת לאשר בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק לפנסיה חובה לעצמאים החל בשנת 2017. חובה זו קיימת לגבי שכירים כבר משנת 2008, אבל עד עתה לא לעצמאים. עד היום, עידוד הפקדות של עצמאים לפנסיה התבסס על מתן הטבות מס. נראה כי עליית המדרגה, קביעת חובה חוקית של עצמאים להפקיד כספים לפנסיה, לוקה בפטרנליסטיות יתר, ומצריכה עיון נוסף.

מודל תשלום הפנסיה לשכירים מתבסס על כך שבסיום העסקתו של השכיר, נסתם המקור הכספי עליו מבוססת הכנסתו השוטפת. כדי שלא יהיה לנטל על המדינה, יש למדינה אינטרס להבטיח את המשך כלכלתו באמצעות תשלום גמלה, באופן ישיר כפנסיה תקציבית, או באמצעות הטלת חובה על מעסיקו להפקיד כסף בגין העובד לפנסיה צוברת.

הבנה זו מיושמת כבר מסוף המאה ה-19. מאז, המודל הפנסיוני עבר מספר רפורמות משמעותיות, אולם לאורך כל הדרך הוא לא הוחל על עצמאים. הדרת ציבור העצמאים מכל הטוב הזה נבעה מכך שעם פרישתו של העצמאי, נותר לו הנכס המשמעותי ממנו השתכר עד כה - העסק.

העסק הזה עשוי לכלול נכסים מסוגים שונים, החל בקהל הלקוחות, המוניטין שנצבר, המבנה עצמו והמיטלטלין שבו, ועד לקניין רוחני ועוד. במהלך עבודתו של העצמאי, הוא משקיע בעסק ומשביח אותו, וכך, לאחר פרישתו, הוא יכול להשכיר או למכור את העסק, וכך להמשיך להתכלכל.

החוק החדש, המחייב תמיד את העצמאי להעדיף את החיסכון העתידי לגיל זקנה על פני השבחת העסק והשקעה בו, או על פני צרכים שוטפים ואף על פני סילוק חובות, לא בהכרח מתיישב כלכלית עם טובת העצמאי. צעד זה נראה כהתערבות יתר בניהול עסקו, שעלולה להגיע בעתיד גם עד כדי חיוב העצמאי לרכוש פוליסות ביטוח למגוון רחב של סיכונים.

בנוסף, לחיוב להפריש לפנסיה נלווה הצורך באכיפתו השוטפת. לגבי שכירים, החובה לבצע הפרשות פנסיוניות, לרבות ניכוי במקור של חלק העובד, מוטלת על המעביד - כך שלא קיימת זהות בין מי שמפריש לפנסיה (המעסיק) למי שנהנה ממנה (העובד).

במקרה שמעסיק אינו מעביר הפרשות עבור העובד, השכיר דורש זאת בעצמו או באמצעות ההסתדרות, באופן ישיר או באמצעות הגשת תביעה לבית הדין לעבודה. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, אף קופת הגמל מחויבת בעצמה, במקרה של שכיר, לפעול מול המעסיק לגבות את החובות הפנסיוניים.

לעומת זאת, לגבי העצמאים קיימת זהות בין המפריש לנהנה. העצמאי מפריש את כספי הפנסיה והוא אמור ליהנות מהם בגיל פרישה, זהות זו יוצרת קושי בפיקוח ובאכיפה השוטפת של חובה חדשה זו. כידוע כשאין מי שיפקח על ביצוע חובה, ויאכוף אותה בעת הצורך, הופכת החובה ל"אות מתה". פתרון של העברת האחריות לאכיפת החובה לידי רשויות המדינה יגרום כמובן לעלויות והוצאות, שעשויות בסופו של יום להתגלגל וליפול על כתפי העצמאים, ולהכביד במיוחד על אלו המתקשים כלכלית.

לדעתי, הפתרון צריך להיות באימוץ גישה חדשה בקשר להפקדות עצמאים. תוך מתן אפשרות לערוך תחשיב של הפקדות פנסיוניות ברמה רב-שנתית, לתקופה של 20 ו-30 שנה, להבדיל מהמצב היום, בו התחשיב נעשה באופן חודשי ושנתי.

כך, בתקופה של הצלחה ושגשוג בחיי העצמאי, הוא יוכל להפקיד סכומים גבוהים יותר גם על חשבון תקופות אחרות בהן העדיף מסיבות כלכליות להשקיע כסף בעסק. גישה זו תפחית את ההתערבות החיצונית בניהול העסק של העצמאי, ותפחית את הצורך בביצוע מעקב ופיקוח על ההפקדות השוטפות.

בעבר אכן הייתה מורכבות תפעולית במעקב וניהול מערך רב שנתי שכזה. אולם כיום, כאשר התפעול נעשה באופן ממוחשב, לרבות הדיווחים לרשויות המסים לקרנות הפנסיה ולחברות הביטוח, אין מניעה לעבור לגישה חדשה זו.

הכותב הוא עורך דין במשרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות'

צרו איתנו קשר *5988