עוד מעט יהיה מאוחר

מעט רקע היסטורי כדי להבין מהיכן צומחות הרגליים: במהלך המאה ה-19 הלך והתפשט באירופה רעיון הלאומיות והדרישה לכונן מדינות לאום שונות. הביטוי המשמעותי ביותר לכך היה אביב העמים ב-1848. תהליך זה, יחד עם קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית לאחר מלחמת העולם הראשונה, הביא בסופו להתהוותן של מדינות אירופה במודל קרוב למצב הקיים היום.

רעיון הלאומיות לא פסח על היהודים החילונים שחיו באירופה, ובהשפעתו (גם הפוגרומים תרמו לכך, אם כי פוגרומים היו גם שנים רבות קודם לכן) הוקמה תנועת ביל"ו שיזמה את העלייה החילונית הראשונה לישראל ב-1882, היא "העלייה הראשונה". זו הייתה הפעם הראשונה שיהודים חילונים באים לאזור במטרה אחת והיא להקים בית לאומי לעם היהודי.

זהו ערש הסכסוך, הרגע שבאנו לכאן על מנת להקים מדינה ששטחה המינימלי הוא בין הירדן לים, כשיש הטוענים שגם עבר הירדן הוא נחלת אבותינו ויש המרחיבים אף מציירים את גבולות הארץ בין הנילוס ועד הפרת והחידקל. זהו משחק סכום אפס, כי כל אחד אומר כולה שלי.

עד אותה עת היו בין הירדן לים כ-20 אלף יהודים, מרביתם דתיים, שהתרכזו בערי הקודש ירושלים, צפת וחברון, וכמה מאות אלפי ערבים. יודגש כי באזור שלטה אז האימפריה העותמנית וכי כמו אירופה, האזור כולו לא היה מחולק למדינות.

ב-1917 הבריטים כבשו את האזור ופרסמו את הצהרת בלפור, לפיה בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. במקביל החלו לקום באזור מדינות כמו ירדן, מצרים, סוריה ואחר כך גם לבנון, ואילו ממערב לירדן המשיכה בריטניה לשלוט על פי מנדט מהאו"ם.

התושבים הערבים שנותרו ממערב לירדן, ואשר גרו כאן מאות בשנים ולא היו חלק מהמדינות שקמו מסביב (ובוודאי לא היו ירדנים, סורים, מצרים או עירקים), ראו ושמעו על התנועה הציונית וכוונותיה כמו גם על הצהרת בלפור, ולכן התגבשו לכדי זהות עצמאית של עם פלסטיני.

מכאן החל סכסוך בין התנועות וככל שחלף הזמן הוא הפך אלים יותר. כל צד טוען ל-100% מהשטח. כבר מלכתחילה ברור היה שגם אם נילחם, הרי הפתרון, בין בדרך של מלחמה ובין בדרך של פשרה, יהא בסופו של דבר או שתי מדינות או מדינה אחת, ושפתרון המדינה האחת (בהנחה שהיא תהא דמוקרטית) נוגד את הרעיון הבסיסי של הציונות, שהוא בית לאומי לעם היהודי, כי במדינה שכזו היהודים יהיו מיעוט.

הבריטים ששלטו כאמור באזור, בתחילה ככובש ואחר כך מכוח המנדט, דחפו לחלוקת הארץ בין הצדדים וכך (בעקבות הצהרת בלפור, המלצות ועדת פיל ועוד) ב-1947 התקבלה באו"ם החלטה על חלוקת הארץ - 45% לפלסטינים וכ-55% ליהודים (ירושלים נותרת מחוץ לתוכנית, בשליטה בינלאומית). התוכנית מתקבלת בין השאר על רקע נקיפות המצפון של העולם לאחר השואה וסותרת את הנתונים הדמוגרפיים בשטח (כ-550 אלף יהודים לעומת כ-1.3 מיליון פלסטינים).

היישוב היהודי נחלק בעמדתו על תוכנית החלוקה. הימין, בעיקר תנועת ביתר, התעקשו על זכותנו לכל השטח שממערב לירדן וגם על עבר הירדן המזרחי ("שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"), המרכז שזוהה עם מפא"י עמד על כך שלמדינה יהודית יוקצה כל השטח שממערב לירדן (אלה נקראו "אנשי ארץ ישראל השלמה"), והפרגמטיים ובראשם דוד בן גוריון הסכימו לתוכנית החלוקה. למזלנו, דעת הפרגמטיים גברה.

לעומת היישוב היהודי, אצל הפלסטינים שלטו הקיצוניים בראשות חג' אמין אל-חוסייני שעמדו על 100% מהשטח (בדומה למפא"י) ואילו המתונים שדגלו במו"מ היו חסרי השפעה.

העדר ההסכמה מצדם של הפלסטינים הביא לפתיחת המלחמה, בתחילה כמלחמת אזרחים ובהמשך, לאחר הכרזת העצמאות ועזיבת הבריטים, כמלחמה בין ישראל לבין מדינות ערב.היום די ברור שמטרת צבאות ערב, ובוודאי החזקים שבהם (ירדן ומצרים), הייתה להשתלט על ה-45% שניתנו לפלסטינים בתוכנית החלוקה ולא על כל ה-100%, וכי המורשת לפיה הם רצו להשמיד את היישוב היהודי אינה אלא פולקלור.

למגינת לבם של הפלסטינים ולשמחתנו, נסתיימה המערכה בחלוקת הארץ שממערב לירדן לפי 22% לפלסטינים ו-78% לישראל, כשירושלים מחולקת.

מלחמת השחרור יצרה בעיה מהותית נוספת והיא בעיית הפליטים. מתוך 1.3 מיליון פלסטינים שהתגוררו בין הירדן לים ערב המלחמה, כ-640 אלף הפכו לפליטים (160 אלף נותרו בשטחי ישראל, כולל אלו שעזבו והספיקו לחזור לפני ההחלטה על סגירת הגבולות, וכ-500 אלף גרו מלכתחילה באותם 22% מהשטח שנותרו בידי הפלסטינים).

חלק מפליטים אלו ברחו מיוזמתם, חלקם ברחו לאחר שהופחדו (לאחר פרשת דיר יאסין) וחלקם גורשו בפועל (טרנספר). הפליטו*ת לא נוצרה כמובן מעצם הבריחה או הגירוש, אלא כתוצאה מהחלטה היסטורית של בן גוריון שלא לאפשר את חזרתם לשטחי ישראל, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק.

הרציונל של ההחלטה ברור - בישראל באותה עת היו כ-600 אלף יהודים ו-100 אלף ערבים (שלא ברחו) ולכן אם יאפשר את שיבת הפליטים, יהפכו היהודים למיעוט. נזכיר כי לפליטים אלו לא ניתן כל פיצוי בין בגין קרקע ובין בגין כספים שמצויים בבנקים ישראלים עד היום.

המהפך של 1988

מאז מלחמת השחרור, עמדת ארגון אש"ף והפת"ח הייתה "יהודים לים". בנובמבר 1988 חל שינוי דרמטי בתפיסת עולמם. המועצה הפלסטינית (המל"פ) הודתה כי הפלסטינים שגו בתגובתם לתוכנית החלוקה ולכן נענשו, וכי מכאן ואילך הם מסכימים לשתי מדינות לשני עמים (זו הייתה יוזמת אבו מאזן וערפאת בירך עליה) על בסיס גבולות 67' (22%-78%), לפי נוסחת השלום עם מצרים (נסיגה עד המ"ר האחרון). המל"פ חזרה על עמדה זו ב-1993 כשאישרה את הסכמי אוסלו. הקושי היה שהם דיברו על זה בנשימה אחת עם זכות שיבה ל-4 מיליון פליטים.

ב-2002 פורסמה יוזמת הליגה הערבית (בה חברות 22 מדינות ערביות ואש"ף), לפיה מדינות ערב כולן יחתמו עם ישראל על הסכם שלום אם ישראל תסכים לשתי מדינות על בסיס גבולות 67'. אשר לזכות השיבה, נאמר לראשונה כי פתרון הסוגיה ייעשה בהסכמה.

אני מאמין כי אם נאמץ את הצעת הליגה הערבית (באשר לגושי ההתיישבות בשטחים יתבצעו חילופי שטחים - אבל במדויק, מ"ר תמורת מ"ר. אהוד אולמרט ואהוד ברק לא הציעו לפלסטינים את מלוא ה-22%) וכן נסכים לחלוקת ירושלים (כל צד יקבל את השטחים המקודשים לו), אזי תימצא הנוסחה לגבי הפליטים (למשל שחלק יפוזרו בעולם בהסכמת המדינות החזקות, חלק יתאזרחו במדינות בהן הם גרים וחלק יחזרו למדינה הפלסטינית) שכן לא קיים מוסלמי אחד שיתעקש על שיבה, כלומר על רכוש, אל מול האפשרות לקבל את השליטה בחראם א-שריף (הר הבית).

אנקדוטה: לא רק שבן גוריון הסכים ב-1947 לוותר על כל ירושלים, כולל הכותל כמובן, ועל 45% מהשטח בכך שהסכים לתוכנית החלוקה, אלא כיום ידוע שגם לאחר המלחמה, בשנת 1949, דחה בן גוריון את הצעת מפקדי צה"ל לכבוש את הגדה וירושלים המזרחית (הבטיחו לו תוך 72 שעות) בנימוק של חשש מתגובת העולם מחד ואפרטהייד מאידך. הסיפא היא גם מה שהניע את יצחק רבין ואחריו את ברק ואולמרט כשחתרו להסכם.

הסכנה: מאז שנת 1974, עת קמה תנועת גוש אמונים והחל מפעל ההתנחלויות, הולך והופך הסכסוך מלאומי לדתי. ככל שאכן הדת תשתלט על הסכסוך, לא ניתן יהיה עוד למצוא לו פתרון, כי מי ימרה את פי האלוהים - הרי אלוהים יש רק אחד...

עו"ד יורם ראב"ד היה שותף לדיאלוג עם הפלסטינים בשנים 2006-2009